ואולי באמת העולם נברא במילה

דוד גרוסמן, על כתיבה, צילום מסך מתוך סרט ב"כאן11"
דוד גרוסמן, על כתיבה, צילום מסך מתוך סרט ב"כאן11"

"איך תגדיר/י סופר?" – השאלה הוצגה לפני שנים בפני סופרים נחשבים במסגרת משאל שפורסם במקומון התל-אביבי "העיר". בזיכרוני נחקקה תשובתה של יהודית הנדל: "סופר הוא מי שמתקשה בכתיבה".

"איך תגדיר/י סופר?" – השאלה הוצגה לפני שנים בפני סופרים נחשבים במסגרת משאל שפורסם במקומון התל-אביבי "העיר". בזיכרוני נחקקה תשובתה של יהודית הנדל: "סופר הוא מי שמתקשה בכתיבה"

יעקב שבתאי המופלא הרבה לשתף את מקורביו בהתחבטויות ובקשיים הגדולים שנלווים לכתיבה. ידידת נפש שלו סיפרה איך היה מתלבט שוב ושוב האם לבחור במילה כחול או במילה תכול. גם מבקר הספרות מנחם בן (שפרסם בצעירותו ספרי שירה) אמר ששיר קם ונופל על ההבדל שבין כחול לתכול.

המשוררת אגי משעול תיארה בראיונות עיתונאיים איך היא מצפה (לעתים לשווא) להיווצרות מגע חשמלי בין מילים סמוכות בשיריה. ונורית גרץ תיארה (ברשימה שפורסמה לאחרונה במוסף "תרבות וספרות" של הארץ) איך היא גילתה לאט לאט "שאלוהים שאינו קיים יכול להתגלות לפעמים בספרות, במוסיקה, גם בציור".

עמוס עוז היה מספר בהרצאותיו, שבימיו כחבר קיבוץ חולדה הוא היה חש אי נוחות כלשהי כאשר הסב בחדר האוכל הקיבוצי בחברתם של עובדי שדה או חקלאים אחרים. כי הם עבדו קשה בפלחה או במטע. ומה הוא בכלל עשה בשעתיים-שלוש שקדמו לארוחת הבוקר? התלבט איך לבנות משפט אחד או שניים ואיך לבחור במילה המדויקת ביותר.

ספרו של עמוס עוז "אותו הים" הוגדר כ"שיר הלל למוזיקה דרך המילים". מגניפיקט הוא קטע מושר או נאמר בטקס הערבית בכנסיה הקתולית. בפרק קצר בספר "מגניפיקט"- מתוארים רגעי חסד נדירים:

"בוקר של אושר כתום: קם בארבע וחצי וכבר בחמש אחרי הקפה יושב ליד השולחן וכמעט בו ברגע יוצאות שתי שורות נקיות. יוצאות מן העט אל הדף, כמו גור חתול גמשמיש שנולד בטפיפת פיתול מתוך מעבה השיחים, יוצאות ועכשיו הן ישנן כאילו לא נכתבו, כאילו היו תמיד, לא שלי כי אם של עצמן. אור ההרים ממזרח בלי בושה שולח ידיים, ממשש במקומות מוצנעים. מחולל התנשמות בכול, ציפורים, צמרות, צרעות, מרוב שמחה נוטשים את שולחן הכתיבה ועוד לפני שש יוצאים לעבוד בגינה, המספר הבדוי, גיבורי הווידוי, המחבר המובלע, הסופר המשכים ואני".

יעקב שבתאי המופלא הרבה לשתף את מקורביו בהתחבטויות ובקשיים הגדולים שנלווים לכתיבה. ידידת נפש שלו סיפרה איך היה מתלבט שוב ושוב האם לבחור במילה כחול או במילה תכול

אבל רגעי החסד ספורים וחמקמקים. בפרק הבא, הקצרצר, "איפה אני", ייסורי הכתיבה מתחדשים:

"למה אף פעם לא רואים אותך במקומות, הם אומרים לו, מה אתה קובר את עצמך שם בחור ההוא, הם אומרים, לא ידידים, לא מסיבות, לא בילויים, לא הנאות. צא, תדפוק נוכחות, לפחות תשדר קצת סימני חיים. איפה, הוא אומר להם, קם בחמש בבוקר שותה כוס קפה וכותב שש או שבע שורות והנה היום כבר אזל והערב יורד למחוק".

בשבוע שעבר הוקרן בערוץ כאן 11 סרט מרשים על דוד גרוסמן (סיוון ארבל ביימה). גרוסמן דווקא לא מציג את עצמו בסרט כאמן מיוסר, גם לא מזכיר תקופות בצורת ומחסומי כתיבה. הוא מדבר על "האושר הזה שאני יושב ליד שולחן, מוליך את הסיפור, עושה מסאז' לתודעה שלי כשאני מעצב דמות ונכנס לתודעה של אדם אחר".

דוד גרוסמן, על כתיבה, צילום מסך מתוך סרט ב"כאן11"
דוד גרוסמן, על כתיבה, צילום מסך מתוך סרט ב"כאן11"

הוא מדבר גם על הקדחת, הבערה שאוחזת בכותב ולא מרפה ועל הכורח "לכתוב את הדבר שבלעדיו החיים אינם חיים".

הלהט אכן מורגש בכתיבתו של דוד גרוסמן. היא עוצמתית, קולחת ושוצפת. הוא מחולל קסמים במילים. ולעניות דעתי לוקה מדי פעם בעודפי מלל. הבמאית סיוון ארבל אמרה בראיון רדיופוני שסרטה מדבר על "הכתיבה כמצילה ממוות".

דוד גרוסמן מספר בסרט שעמוס עוז ובולי (א.ב יהושע) באו אליו לשבעה לאחר נפילת אורי בנו (20) במלחמת לבנון השנייה. האסון נחת על גרוסמן בעיצומה של כתיבת ספרו "אישה בורחת מבשורה" (הגיבורה בורחת מהבשורה הצפויה על מות בנה במלחמה). וגרוסמן סיפר: "אמרתי לעמוס ולבולי שאני לא יודע האם אוכל להציל את הספר הזה. אחד מהם אמר לי (אני לא יודע מי משניהם): הספר יציל אותך. היום ברור לי שהסיפור הזה, שהיה נורא קשה, גם היה מבחינתי הדרך היחידה לחיות אחרי מה שקרה".

האסון נחת על גרוסמן בעיצומה של כתיבת ספרו "אישה בורחת מבשורה" (על מות בנה במלחמה). "אמרתי לעמוס ולבולי שאני לא יודע האם אוכל להציל את הספר הזה", סיפר. "אחד מהם אמר לי: הספר יציל אותך"

לא תמיד אהבתי את פריצותיו של גרוסמן לתקשורת ולבמות על תקן הצופה לבית ישראל. לעתים הסתייגתי מהנימה ההדורה ומהטון של דובר בשער. גם מקביעות גורפות ונחרצות מדי בנוגע למצב האומה, כגון הקביעה "הנהגה חלולה" (בימי ממשלת אולמרט) שחוללה גלים ונהייתה כמעט אלמותית.

אבל טקסט של דוד גרוסמן, שפורסם במוסף הארץ בנובמבר 2020, רצוף תובנות חכמות, אולי טיפה מעודדות, בנוגע לסופרים בעיצומם של ימי הקורונה. כותרתו: "תיקון זעיר לצרימה הכללית". זהו נוסח הנאום שגרוסמן נשא ביריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט. הניסוחים חפים מקלישאות ומלוטשים כיהלום. אהבתי במיוחד את דבריו של גרוסמן על סופרים ועל מלאכת הכתיבה:

"כמה בני מזל אנחנו (הסופרים – ש.ט) בתוך עולם שהולך ומסתגר בקפסולות, שמצמצם מאוד את המגע עם החוץ. בעולם הזה נועד לנו מקום של שפע, של בריאה. לעתים אפילו צירוף מילים חדש שאנו כותבים יוצר פתאום מין רשף בתודעה. כאילו שתי מילים שמעולם לא צורפו זו לזו, שאיש לפנינו לא חשב לצרף, מצאו פתאום זו את זו וחוללו התרחבות מפתיעה של מחשבה ורגש".

ובעקבות הדברים הללו חשבתי: אולי באמת יש משהו באמרה "העולם נברא במילה".

*  *  *

תהליך הכתיבה המצטייר מדבריו של גרוסמן פלאי ומיסתורי. גם יערה בן-דוד, משוררת, מבקרת תרבות ואמנית קולאז'ים, היטיבה לתאר את הפלא הזה, כמעט להמחישו, בראיון איתה שפורסם בסלון הספרותי המקוון "סלונט".
וכך היא אמרה בתשובה לשאלה: למה את כותבת, ומאיזה מקום מתפרצת הכתיבה?

"אני כותבת רק כשאינני יכולה לשתוק. כתיבה נובעת גם מאמפתיה או היפעמות, מחיבוט או אמביוולנטיות בלתי פתורה. שיר מתהווה אצלי מברק הרהור, או מחדוות הגילוי הפתאומי של צירוף מילים. זה קורה לרוב כשאני במצב של נים ולא נים, ללא בקרה או התכוונות, והנה באות מילים ומתחברות לשורות. המחשבה תתערב לאחר מכן ותיתן צורה, תפסל את הראשוני וההיולי שבא מתהום שאין לה תחתית".

אכן, הפלא ופלא. כך שיר נולד. בשירו "יום זה יום יולד בו שיר" תיאר שאול טשרניחובסקי את תחושת הבטן שהנה הנה היום הפלא הזה יקרה. וכך זה מתחיל:

יום זה יום יולד בו שיר
הקיצותי על הקיר
שמש צעירה, חמה
עסקה בכתיבה תמה,
כתם שמש צוחק וחם:
צא היערה, נרדם!
בי נעור, בי זע, המה
על נימה סתומה מעין,
תפשני: בא מניין?
ואני כבר בו מכיר:
יום זה יום יולד בו שיר.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 956 מילים
סגירה