מי פה ארגון הטרור?

מתנחלים רעולי פנים תוקפים טנדר בבעלות פלסטינית בכביש הראשי בצפון הגדה המערבית בסמוך להתנחלות קדומים. יוני 2009 (צילום: Kobi Gideon/Flash90)
Kobi Gideon/Flash90
מתנחלים רעולי פנים תוקפים טנדר בבעלות פלסטינית בכביש הראשי בצפון הגדה המערבית בסמוך להתנחלות קדומים. יוני 2009

הכרזתו של שר הביטחון בני גנץ על ששת ארגוני החברה האזרחית בגדה כעל ארגוני טרור שבה ומוכיחה כי מעטות הן המילים שמנטרלות אצל הישראלי הממוצע כל יכולת לחשיבה מורכבת, כפי שמצליחה לעשות המילה ״טרור״.

הכרזת שר הביטחון גנץ על 6 ארגוני החברה האזרחית בגדה כעל ארגוני טרור, שבה ומוכיחה כי מעטות המילים שמנטרלות אצל הישראלי הממוצע כל יכולת לחשיבה מורכבת, כפי שמצליחה לעשות המילה ״טרור״

ברגע שהיא נשמעת אנחנו נאטמים ועוברים למוד חירום של fight-or-flight. החשיבה הביקורתית, ככל שהיינו מסוגלים לה מלכתחילה, מתעופפת החוצה מהחלון. בכוחה של מילה אחת לחלק עבורנו את העולם בן רגע לשחור ולבן, לטובים ורעים – וכלל אין שאלה באיזה צעד עלינו להתייצב אם חפצי חיים אנחנו.

מכיוון שכך, אין להתפלא מהשימוש התכוף שנעשה במילה "טרור" לאורך השנים, ושהתגלגל בעשור האחרון למחוזות האבסורד. אם פעם היה לנו את טרור המחבלים המתאבדים והאוטובוסים המתפוצצים, טרור כהווייתו, הרי שבעשור האחרון פוליטיקאים, בעיקר מהימין, ואנשי תקשורת ממהרים להצמיד את המילה הזו לכל איום, קטן כגדול: מטרור הסכינים, דרך טרור ההצתות אל טרור הבלונים וטרור העפיפונים; מטרור כלכלי ועד לטרור הגלידה (בחסות החרם של בן אנד ג׳ריס). אפילו טרור הטיקטוק כבר היה לנו (שערוץ 20 שידרג, בעידון האופייני לו, לכדי אינתיפאדת הטיקטוק). בפרפרזה על סיינפלד, שאמר שאין מאכל שאי אפשר להוסיף לו קינמון, נדמה כין אין מילה שלא הולכת טוב עם ״טרור״.

אולם אין בשימוש התכוף במילה כדי להפחית ולו במעט מהאפקט הרגשי החזק שהיא מעוררת.

מהו בכלל טרור? מילולית פירושו חרדה קיצונית. מבחינה פסיכולוגית, זהו סוג של בעתה קמאית, מצמיתה ומשתקת – בדיוק האפקט המבוקש מצד הפוליטיקאים ואנשי התקשורת שממהרים לגייס אותו לצרכיהם. בעברית אובדת האבחנה שקיימת בלועזית בין טרור כסוג של חרדה (terror) לבין טרור כפעילות שנועד להלך אימים (terrorism).

אם פעם היה לנו את טרור המחבלים המתאבדים והאוטובוסים המתפוצצים, טרור כהווייתו, הרי שבעשור האחרון פוליטיקאים, בעיקר מהימין, ואנשי תקשורת ממהרים להצמיד את המילה הזו לכל איום, קטן כגדול

בעוד שאצלנו המילה ״טרור״ מעלה באופן אוטומטי אסוציאציות למשמעות השנייה, זו של הפעילות החבלנית העוינת מצד ארגוני גרילה, הרי שמקור המילה ״טרור״ בהקשרה המודרני הוא דווקא בתצורתו הממוסדת והמעוגנת בחוק, ככלי פוליטי בשירות המשטר – על שם משטר הדיכוי האלים והאכזרי שהונהג בימי המהפכה הצרפתית נגד כל מי שנחשדו כאויבי המהפכה (La Terreur).

וכיצד נגדיר את האופן שבו מדינת ישראל נוהגת באוכלוסייה הפלסטינית ובקהילות לא-יהודיות אחרות היושבות בשטחים שתחת שליטתה, אם לא כטרור ממוסד ולרוב – מעוגן בחוק? איזו מילה מתאימה יותר לתיאור ההוויה היומיומית של החיים תחת משטר דיכוי אלים ואכזרי?

מקור המילה ״טרור״ בהקשרה המודרני הוא דווקא בתצורתו הממוסדת והמעוגנת בחוק, ככלי פוליטי בשירות המשטר – על שם משטר הדיכוי האלים והאכזרי שהונהג בימי המהפכה הצרפתית נגד מי שנחשדו כאויבי המהפכה

כיצד נגדיר את ההוויה של מיליוני בני אדם שנמצאים תחת פיקוח ביטחוני תמידי; שבכל רגע נתון יכולים לפרוץ לתוך בתיהם, לעצור אותם או לאסור את ילדיהם, לכלוא אותם לשנים ללא משפט צדק ואף מבלי שיידעו באיזו אשמה?

שבכל רגע נתון יכולים לשלול מהם את מעמדם כאזרחים או כתושבים, או את היתרי העבודה שנחוצים כדי לפרנס את משפחותיהם;

שבכל רגע נתון הם עלולים לקבל צו גירוש מביתם; שבכל רגע נתון בולדוזרים יכולים להגיע ולהרוס אותו; שבכל רגע נתון הם עלולים לגלות שהאדמה שאותה הם עובדים למחייתם במשך שנים הופקעה בצו שרירותי;

שבכל רגע נתון העצים שהם מוסקים או הצאן שהם רועים יכולים להיות מותקפים וכל שיוכלו לעשות הוא להביט מהצד באוזלת יד; שבכל רגע נתון הם עלולים להיות קורבן ללינץ׳ מצד המתנחלים אדוני הארץ, ושאין בנמצא מי שיגן עליהם;

שהצבא שזה תפקידו עומד לצד תוקפיהם, ולעתים אף משתף איתם פעולה; שכל אימת שייפגעו, יתקלו בחומות של טיוח ושל שקרים, שבחסותם יגלו כי הפכו לטרוריסטים?

וכיצד נגדיר את ההוויה של כל אותם מיליונים, כאשר כל ניסיון להילחם על צדק למענם, כל ניסיון להגן ולו במעט על זכויותיהם הבסיסיות כבני אדם, כל ניסיון להציע להם ולו פרומיל של תקווה – נמחץ באכזריות, מדוכא אוטומטית באמצעות השימוש במילה אחת, שמולה המציאות הקשה מתפרקת מיד מכל מורכבות? שמולה כל חמלה מתאיידת ואנחנו קופצים לדום מתוח וצייתני? מה זה, אם לא להלך אימים? מה זה, אם לא להטיל טרור?

עבור הפלסטינים, הגבול בין ארגוני המאבק, ארגוני החברה האזרחית וארגוני זכויות האדם לעתים מטושטש מכפי שנוח לנו לתפוס. אין הוא שונה מהותית מהגבול המטושטש שהבחין בין ארגונים יהודיים שפעלו בארץ ישראל לפני קום המדינה, וכיום – מהגבול המטושטש בין ארגונים יהודיים הפועלים בשירות מפעל ההתנחלויות ועל כן קשורים בעבותות גם לפעילויות האלימות שיוצאות מתוכו מדי יום ביומו. אך המילה ״טרור״ כה יעילה, עד כי אינה מותירה כל מקום להתעכב על המורכבות הזאת.

כיצד נגדיר את ההוויה של מיליונים,שכל ניסיון להילחם על צדק למענם, להגן ולו במעט על זכויותיהם הבסיסיות, להציע להם ולו פרומיל תקווה – נמחץ באכזריות ומדוכא אוטומטית באמצעות השימוש במילה אחת?

כה חזקה היא המילה הזו, עד כי היא מאפשרת לבטל את משקלם האלקטורלי של 20% מאזרחי המדינה באמצעות הגדרת נבחרי הציבור שלהם כתומכי טרור, ובכך – להפוך אותם למוקצים, פסולים לכל חיתון פוליטי ומכאן – חסרי יכולת להשפיע על גורלם בדרך דמוקרטית. מול מדינה שפועלת כך בשיטתיות ולאורך עשרות שנים יש להציב מראה ולשאול, עם יד על הלב, מי כאן מפעיל טרור?

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. מרצה בתכנית לפסיכולוגיה קלינית במרכז האקדמי רופין. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 794 מילים ו-1 תגובות
סגירה