אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
אָנוֹכִיּוּת 105

כביש הוא זירת פעילות משותפת, שבה אנחנו נעים זה לצד זה ותלויים לא רק בהחלטותינו, אלא גם בהתנהגות הזולת שלצידנו. על כן בכביש אפשר לראות מי אנחנו באמת. ובכביש, ישראלים הפסיקו לאותת

איין ראנד הנודניקית, אלילת הליברטריאנים קרי הלב, התפייטה על "אנוכיות רציונלית". תפיסה נרקיסיסטית שגורסת שעל האדם הרציונלי להניח שבכל רגע נתון, כל האנשים האחרים סביבו פועלים באנוכיות לקידום האינטרס הפרטי שלהם, ולכן עליו לנהוג כמוהם, לדאוג אך ורק לעצמו ולשוות לנגד עיניו תמיד רק את טובתו האישית.

על פי השקפת העולם הקודרת והצינית הזו, שמניחה שהעולם הוא שדה קרב, אם כל אחד מאיתנו יחשוב תמיד רק על עצמו וידאג תמיד רק לצרכיו, טובת הכלל כבר תסתדר מעצמה. זה סיכום קצת פשטני למפעל חיים שתואר באריכות טרחנית בספרים "כמעיין המתגבר" ו"מרד הנפילים", אבל די בו לענייננו. מה גם שניסיון החיים מלמד, שטובת הכלל אף פעם לא מסתדרת מעצמה.

זה לא מקרי שהאובייקטיביזם של ראנד מהלך קסם בעיקר על מתבגרים מזן מסוים: בני עשרה אינטליגנטים, מבתים מבוססים, עם ביטחון עצמי גבוה ונטייה להתפלפלות יתר. אלה מהם שלא מתפכחים בבגרותם, הופכים לטרולים מנג'סים ברשתות החברתיות.

חשבתי עליהם השבוע, כשקראתי את הדוח החמור של מבקר המדינה, המתאר כישלון ישראלי גורף ורב-מערכתי בהיערכות למשבר האקלים ומתריע, שהמחדלים השלטוניים מעמידים את כל אזרחי ישראל בסכנה קרובה וודאית.

הסופרת איאן ראנד בניו יורק ב-1962 (צילום: AP Photo)
הסופרת איאן ראנד בניו יורק ב-1962 (צילום: AP Photo)

אף אחד עוד לא ייחס למבקר המדינה מתניהו אנגלמן אומץ לב ציבורי ונכונות להתעמת עם מוקדי הכוח. מאז שמונה לתפקיד, הוא נתפש כמי שבא לרצות את שולחיו. לכן הדוח שפרסם, ימים אחדים לפני פתיחת ועידת האקלים העולמית בגלזגו, התקבל בהפתעה קלה. לא בגלל התוכן – שכל מי שעוקב אחר הנושא יכול היה לצפות אותו – אלא בגלל הטון החריף והקביעות הנחרצות.

אנגלמן למעשה מאשים את ממשלות ישראל בעשור האחרון בהזנחה מוחלטת של ההיערכות הלאומית למשבר האקלים, שהוגדר לפני שבועיים על ידי ארגון הבריאות העולמי כ"האתגר הבריאותי הגדול ביותר של המאה ה-21".

המבקר הזהיר והמנומס אמנם לא נוקב בשמות אלה שאחראים למחדל ההיסטורי הזה, אבל הרי לא קשה להיזכר מי ניהל את המדינה בעשור האחרון. הוא עצמו טורח להזכיר לנו את זה בצאתו מהמספרה או מדוכן הפלאפל.

המבקר הזהיר והמנומס אמנם לא נוקב בשמות אלה שאחראים למחדל ההיסטורי הזה, אבל הרי לא קשה להיזכר מי ניהל את המדינה בעשור האחרון. הוא עצמו טורח להזכיר לנו את זה בצאתו מהמספרה או מדוכן הפלאפל

כדי שישראל תגייס את כוחות הנפש והרצון הנדרשים להתמודד עם אתגרים מורכבים של התייעלות אנרגטית, צמצום הנסיעה בכלי רכב פרטיים, הגדלת השימוש בתחבורה ציבורית והרחבת ייצור החשמל מאנרגיות מתחדשות, היא צריכה לזנוח קודם אתוס לאומי שמעצב את החיים כאן, אולי יותר מכל אתוס אחר: אתוס האנוכיות הלאומית.

פקק תנועה בנתיבי איילון (צילום: פלאש90)
פקק תנועה בנתיבי איילון (צילום: פלאש90)

זהו האתוס התנ"כי של "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", שאבי האומה דוד בן-גוריון תירגם לעברית קלה כשאמר "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים אלא במה יעשו היהודים", ממנו נגזר הביטוי הנפסד "או"ם שמום". ובקצה של כל זה – אולי כעווית של פוסט טראומה מהפוגרומים, הטרנספורטים, המלחמות, הפיגועים והאנטישמיות – מרצד הציווי הישראלי העליון: בחיים אל תצא פראייר.

לא צריך להרחיק עד ועידת האקלים בגלזגו כדי לזהות את האנוכיות הישראלית. היא ניבטת מכל פינה. מספיק לצאת לנסיעה קצרה מחוץ לבית. כביש הוא הרי זירת פעילות משותפת, שבה אנחנו נעים זה לצד זה, ותלויים לא רק בהחלטותינו, אלא גם בהתנהגות הלא אנוכית של הזולת שלצידנו. על כן בכביש אפשר לראות מי אנחנו באמת.

לא צריך להרחיק עד ועידת האקלים כדי לזהות את האנוכיות הישראלית. היא ניבטת מכל פינה. מספיק לצאת לנסיעה קצרה מחוץ לבית

ובכביש, ישראלים הפסיקו לאותת. זו כמובן קביעה גורפת, שיש לה חריגים, אבל בזמן האחרון נוכחותה מורגשת מתמיד. אתה לא יכול יותר לצפות את התנהגות הנהג שלפניך. הוא יכול לחתוך פתאום בחדות אל הנתיב שלך, ואז להמשיך ולזגזג הלאה בין הנתיבים, ולסמוך עליך ועל הנהגים האחרים, שתנחשו בזמן את התנהגותו ותגיבו בהתאם להחלטותיו השרירותיות.

פעולת האיתות היא בסך הכול עניין פשוט ביותר, שלא דורש כל מאמץ או השקעה. רק להזיז אצבע, זה הכול. אבל עוד קודם, אתה צריך להכיר בכך שיש סביבך אנשים אחרים. שאתה לא לבד בעולם. שאולי גם האנשים סביבך ממהרים כמוך, או מוטרדים ולא לגמרי מרוכזים.

מייקל שומאכר עוקף בלי לאותת. דיוויד קולטהארד עונה לו בישראלית שוטפת
מייקל שומאכר עוקף בלי לאותת. דיוויד קולטהארד עונה לו בישראלית שוטפת

ואחרי שאתה מכיר בקיומם, אתה אמור להתחשב בצרכיהם, עד כדי כך שתצא מגדרך למענם ותזיז אצבע, כדי לאותת להם על כוונותיך. אבל אם אתה לא רואה אותם, ואם לא איכפת לך מה עובר עליהם – למה לך לטרוח?

התביעה מתחילה לפרוס את טיעוניה במשפט שאני מנהל בראשי עם נהג הסקודה האנוכי, שחתך אותי בפראות בלי לאותת, ואז שבר הגה לנתיב הסמוך, להספיק ולהידחק בקצה האור הכתום אל תוך הצומת הפקוק, רק כדי להיתקע שם, ולחסום לכל הבאים מימין את האפשרות לנסוע הלאה ברמזור הירוק.

על צפירות התסכול הוא עונה בהטיית הצוואר למעלה ובתנועת היד המזלזלת "מה אפשר לעשות", אותה אפשר לתרגם גם ל"יאללה-יאללה, לכו חפשו את החברים שלכם. גם אתם הרי נוהגים בדיוק כמוני. כולנו אנוכיים רציונליים, לא קראתם איין ראנד?"

על צפירות התסכול הוא עונה בהטיית הצוואר למעלה ובתנועת היד המזלזלת "מה אפשר לעשות", אותה אפשר לתרגם גם ל"יאללה-יאללה, לכו חפשו את החברים שלכם

והופ – המחשבות נקטעות, כי שליח של וולט מגיח מהמדרכה מימין, מפינה נסתרת מחוץ לתחום הראייה, ובניגוד לכל היגיון או לחוקי התנועה. ועוד לפני שהדופק שלך נרגע אחרי בלימת החירום, השליח עוקף את המכונית ודוהר לדרכו במעלה השדרה, מתעלם משלט האין כניסה וחוצה את הרחוב החד-סטרי נגד כיוון התנועה.

שליחים של וולט בתל אביב (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)
שליחים של וולט בתל אביב (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

כתבתי "שליח של וולט", כי תכולי המדים באמת רבים מאוד וגם בולטים במיוחד, אבל הם לא לבד. בחודשים האחרונים נדמה שנהגי הרכב הדו-גלגלי בתל אביב פשוט השתחררו לגמרי מעול חוקי התנועה ואגב כך גם משאריות ההתחשבות בנהגים האחרים סביבם.

הם נוסעים על המדרכות, מזגזגים בין עגלות תינוקות על מעברי החצייה, דוהרים נגד כיוון התנועה, מתעלמים מרמזורים אדומים, וכמובן לא טורחים לאותת על כוונותיהם מראש. הקיצוניים שביניהם מפציעים לפתע מתוך החשיכה, בלי פנס, בלי מחזירי אור ובחולצה כהה, כאילו יצאו בשליחות מיוחדת לאתגר את רמות החרדה ברחוב, ולא להוביל המבורגר תפל למחוז חפצו.

הם נוסעים על המדרכות, מזגזגים בין עגלות תינוקות על מעברי החצייה, דוהרים נגד כיוון התנועה, מתעלמים מרמזורים אדומים, וכמובן לא טורחים לאותת על כוונותיהם מראש

חלק מרוכבי האופניים החשמליים העבירו את הקיץ האחרון בלי חולצה. היה להם חם, אז למה לא? אם לרצים בשדרה מותר, למה שהם יהיו פראיירים? עד לא מזמן זו הייתה התנהגות לגיטימית רק בסביבות חוף הים.

בינתיים המרחב הציבורי התמלא בגברים מעורטלים, שכופים על הסביבה אינטימיות שהסביבה אינה מעוניינת בה. כן, ככה אני נראה כשאני מתקלח, סבבה? יש לך בעיה עם זה? לא-לא, עזוב אותי, באמא שלך, אל תתחיל לחפור, אני חייב להשתין.

"הברנש הקטן המשתין" במרכז בריסל. אילוסטרציה
"הברנש הקטן המשתין" במרכז בריסל. אילוסטרציה

הם משתינים בכל פינה. על החומה שמול הבית. בחצרות שמסביב. לצד הכביש המהיר. על איי תנועה. יש להם שלפוחיות רגישות מאוד. שלפוחיות של נסיכים של אמא. וכששלפוחית הקטיפה לוחצת, הם שם בשבילה. שולפים ומשתינים. חבר שעלה מקנדה סיפר לי שלקח לו כמה שנים להתרגל למראה הלא מלבב הזה של ישראלים משתינים, ולריח שהם משאירים אחריהם בכל פינות העיר.

הם משתינים בכל פינה. על החומה שמול הבית. בחצרות שמסביב. לצד הכביש המהיר. יש להם שלפוחיות רגישות מאוד. שלפוחיות של נסיכים של אמא. וכששלפוחית הקטיפה לוחצת, הם שם בשבילה. שולפים ומשתינים

אפשר להמשיך ככה עוד ועוד. להזכיר את ערמות האשפה שנשארות בכל חופשה בשמורות הטבע ובחופי הים, את המוזיקה מחרישת האוזניים שקייטנים בכינרת כופים על כל מי שלרוע מזלו נקלע לאותו חוף איתם, או את הזלזול המופגן של ישראלים רבים ביחס להגבלות הקורונה.

מקובל לטעון שיש קשר בין מפגני האגואיזם הללו, שמתורגמים לא פעם לאגרסיביות, לבין התארכות הכיבוש, עליית השחיתות, הרחבת הפערים החברתיים, העמקת ההפרטה, התבססות הקפיטליזם החזירי, כישלון מערכת החינוך וכן הלאה. הדרכים הידועות בהן הגענו עד הלום.

ואפשר להוסיף, שההזנחה המופקרת של בעיות הסביבה, שתוארה השבוע באריכות בדוח מבקר המדינה, גם היא תוצאה מתבקשת נוספת של המציאות המדכדכת הזו. הרי אין סיבה לצפות שהישראלים המעורטלים למחצה, האדישים לזולתם, המשתינים על הסביבה – יבחרו הנהגה שונה מהם, שתתייחס אל הסביבה בצורה אחראית ומתחשבת. מה, הם פראיירים?

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
3
מזדהה מאוד. לגבי האיתות - אני מהמקפידים על כך, ומתרגז באמת על אלו שלא מאותתים. כדי לחזק את האמור, אספר שזוגתי נסעה עם חבר לעבודה פעם שהסביר לה שהוא לא מאותת בכוונה כי יודע שאם יאותת אז ... המשך קריאה

מזדהה מאוד.
לגבי האיתות – אני מהמקפידים על כך, ומתרגז באמת על אלו שלא מאותתים.
כדי לחזק את האמור, אספר שזוגתי נסעה עם חבר לעבודה פעם שהסביר לה שהוא לא מאותת בכוונה כי יודע שאם יאותת אז לא יתנו לו להשתלב. זו הנחה מראש שכולם אגואיסטים שמשמשת כתירוץ לאגואיסטיות. מדהים.

עוד 1,180 מילים ו-3 תגובות
סגירה