אני אתחיל בפראפרזה – תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על גל אוחובסקי, אני רוצה לדבר על הקהילה שלי. התחקיר של מיכל רבינוביץ' ("כאן חדשות") ועמרי פיינשטיין (@torenu.lgbt) אמנם נוקב בשם אחד, אבל אסור לנו לטעות – יש הרבה גלוחובסקים אחרים שמסתובבים בינינו. הם לא חייבים להיות מפורסמים או חזקים או משפיעים, אבל הם שם.

תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על גל אוחובסקי. אני רוצה לדבר על הקהילה שלי. התחקיר של מיכל רבינוביץ' ועמרי פיינשטיין אמנם נוקב בשם אחד, אבל אסור לטעות – יש הרבה כאלה שמסתובבים בינינו

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בתחילת אוקטובר תנועת MeToo ציינה ארבע שנים לקיומה – ארבע שנים מאז שתחקיר חשף את אחד מהמפיקים החזקים ביותר בארה"ב, הארווי וויינסטין, כפוגע מינית סדרתי. למרות שהתנועה עוד לא סיימה את תפקידה ויש עוד הרבה מה לעשות עד שנגיע למנוחה ולנחלה, אני חושב שברור לכולנו שמה שהיה הוא לא מה שיהיה.

מילים כמו "הסכמה", וחשוב מכך, "רצון", כבר מהוות חלק אינטגרלי משיח על מיניות בריאה, והתירוץ "בנים הם בנים" כבר לא מקובל כשאנחנו שומעים על עוד הטרדה או עוד פגיעה. אפילו במדינות שבהן זכויות הנשים רחוקות מלהיות שוות לגברים.

רק במקום אחד המהפכה הזאת מבוששת להגיע – קהילת הלהט"ב, ובעיקר הקהילה ההומואית-ביסית. זה קורה אצלנו בבית, זה קורה כל הזמן, והגיע הזמן שזה יפסיק לקרות.

קל מאוד למסמס את הנושא הזה, בעיקר אצלנו – הרי מדובר בקהילה שמניפה בגאון את דגל השחרור המיני, שלא מפחדת לשבור מוסכמות שקשורות למגדר ולמין, ופגיעות מיניות נתפשות לפעמים כ"נזק היקפי" לשחרור הזה, שהוא חשוב מאין כמוהו. נוסיף לזה את התחושה הלא מוצדקת של האשמה שכל מי שעבר תקיפה יספר לכם עליה, יחד עם חברה שמלמדת גברים שהם תמיד רוצים סקס ושהם לא יכולים להיפגע – ויש לנו פה את הסערה המושלמת שמשתיקה כל מי שעבר חוויה לא נעימה שהחברה סביבו אומרת לו שהוא לא הבין אותה נכון ושאין לו על מה להתלונן.

אז לא, אנחנו מבינים נכון, אתם מבינים נכון. אנחנו מבינים מצוין מתי אנחנו נמצאים בסיטואציה שלא צריכה להתרחש – בדיוק כמו שנשים הבינו את זה לפני MeToo, אבל אנחנו עדיין מפחדים להתלונן כי אנחנו מתביישים, כי אמרתם לנו להתבייש במיניות שלנו, כי אתם לא רוצים לשמוע – וההשתקה הזאת היא מה שמאפשר פגיעה, שוב ושוב ושוב. כי קל יותר לנצל מי שמפחד שיחשפו אותו ויוציאו אותו מהארון, או את מי שגדל בתחושה שהוא פגום ולכן מגיע לו כשהוא נפגע.

הבושה וההשתקה הן מה שמאפשר פגיעה, שוב ושוב. כי קל יותר לנצל מי שמפחד שיחשפו אותו ויוציאו אותו מהארון, או את מי שגדל בתחושה שהוא פגום ולכן מגיע לו להפגע

יש לנו עכשיו הזדמנות מדהימה להפוך את הקערה על פיה – לתקן את עצמנו, להמשיך לנקז החוצה את מי שמשתמש בכוח, פיזי או חברתי, כדי לפגוע, להפוך גם את המרחב המיני שלנו לבטוח ונעים, וללמד דורות חדשים של נערים וגברים הומואים וביסים שמותר להם להגיד לא ושהם לא חייבים לעשות כלום גם אם מאוד לוחצים עליהם. אנחנו חייבים את זה לעצמנו, ועכשיו הזמן להתחיל.

אני רוצה להזכיר לך שאם האירועים האחרונים קשים לך, מטרגרים או מעלים זכרונות כואבים, קו הסיוע לגברים ונערים נפגעי תקיפה מינית נמצא שם בשבילך עם אוזן קשבת במספר 1203.

עמית לב-ברינקר, יליד 1982 ותל אביבי, נשוי ללוק ואב לראובן (השחור) ונחמה (הטריקולורית), הייטקיסט ביום ואקטיביסט בלילה, אבל לא אחרי 21:30