בעקבות הדברים שכתבתי כאן על ההימנעות מתרומות דם עקב הניסוח הורה אחד והורה שניים, קיבלתי תגובות מרבים שטענו, כי הנוסח הראוי בעיניהם הוא אב ואם. הם אמנם לא יימנעו מתרומת דם, אך הם מסוייגים מן הנוסח החדש. בתוכם אנשים שאני מייחס להם תפיסות דתיות-ליברליות ויודע על נכונותם להושיט יד להומואים ולסביות.

בעקבות הדברים שכתבתי על ההימנעות מתרומות דם עקב הניסוח "הורה 1" ו"הורה 2", קיבלתי תגובות שטענו, כי הנוסח הראוי בעיניהם הוא אב ואם, וכי לא יימנעו מתרומת דם אך הם מסוייגים מן הנוסח החדש

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אני מודה שגם בעיני יש משהו בנוסח הזה שכדאי לשנות, וראוי לא לכפות על אדם לכנות את הוריו הורה אחד והורה שניים. אולי פשוט לאפשר לאנשים לבחור בתארים המתאימים להוריהם (אפוטרופסיהם). אבל נדמה לי שרבים מן המתנגדים עשו זאת לא מחמת חוסר הנוחות הזו, אלא כי בעיניהם יש "משפחה נורמלית" אחת ובה יש גבר ואשה – אבא ואימא.

אני סבור כי הצורך של אנשים להגדיר "משפחה נורמלית" נובע מן הסדקים והערעור על מושג המשפחה. גיל הנישואים עולה, שיעור הגירושים מתעצם, מספר האנשים שבוחרים לא להינשא גדל, והצעות אלטרנטיביות דוגמת פוליאמורה, נישואים פתוחים ודומותיהם נכנסות לשיח ומאתגרות גם הן את יציבותה של המשפחה.

ככל הנראה, האג'נדה של אותם מתנגדים היא להחזיק את המשפחה יציבה, לפתוח אותה בנישואין – ברית יציבה ומחויבת בין בני זוג, לקיים אותה לאורך זמן (ולפרק רק במקרים חריגים) ולגדל בתוכה ילדים שגם הם ימשיכו את השרשרת ויקימו בעצמם משפחות.

ערכי המודרנה כמו הגשמה עצמית ושוויון בין המינים ודאי דורשים מאמץ יתר כדי לקיים משפחות כאלו, שכן בני הזוג אינם תלויים אחד בשני, והקמת משפחה היא רק יעד אחד ואתגר אחד שאדם לוקח על עצמו. זה יוצר מצב בו שני בני הזוג חיים במתח בין חובותיהם זה כלפי זה, כלפי הבית והביטחון הכלכלי, כלפי הילדים וכלפי המסע האישי שלהם.

אני סבור כי הצורך של אנשים להגדיר "משפחה נורמלית" נובע מהערעור על מושג המשפחה. גיל הנישואים עולה, שיעור הגירושים מתעצם, מספר האנשים שבוחרים לא להינשא גדל, והצעות אלטרנטיביות עולות

באופן לא מפתיע ספרים רבים מנסים לתת מענה לאתגרים אלו, אך דומני שהמסר החשוב הוא להכיר בכך שהערכים אלו אכן מייצרים קשיים והתמודדויות וכדאי להיות מודעים אליהם כל הזמן.

אגב, בעיני הערכים הללו הם תוצר של מערכת ערכית, שביסודה הכבוד של כל אדם. זו תפיסה שראוי לטפח אותה, ואף ניתן לבסס אותה על התפיסה הדתית המניחה כי כל אדם נברא בצלם אלקים.

צד אחר, המערער על מושג המשפחה היציבה, הוא התעצמותה של תחושת החוסר והרצון לחדש, מושגים אלו שהם מושגי מפתח בכלכלה שלנו. בעולם כלכלי זה, רגע לאחר רכישת טלפון נייד אנו רוצים להחליפו בחדש יותר, ושלשה חודשים בעבודה מספיקים לנו כדי לחשוב על העבודה הבאה. אפילו שיוך לקבוצה או קהילה הופך זמני, ומגוון הזהויות אליהן אנו בוחרים להשתייך הולך וגדל.

השינוי והחידוש הם חשובים, אך גם יוצרים קושי בדרך לשימור המשפחה ומקלים על הנכונות לפרק אותה. דומני כי יש להחזיר לעולמנו ביתר שאת את המושג תיקון, כך שבמקום להחליף מכשיר מקולקל נבחר לתקנו, ובמקום להחליף עבודה או בן זוג מחמת משבר, נשכיל להכיר ביכולת להשתנות, בערך החרטה והתשובה, ובכך שאלו מאפשרות שיפור וצמיחה, והן חלק מן הדרך לייצב זוגיות. כמובן שאין הכוונה שיש לתקן בכל מחיר, אלא שיש לחפש איזון אחר בין התיקון לעומת ההחלפה והשינוי.

דומני כי יש להחזיר לעולמנו ביתר שאת את המושג תיקון, כך שבמקום להחליף מכשיר מקולקל נבחר לתקנו, ובמקום להחליף עבודה או בן זוג מחמת משבר, נשכיל להכיר ביכולת להשתנות ובערך החרטה והתשובה

כאשר אני עומד על מה שבעיני הם הגורמים לערעור מושג המשפחה, נראה לי שהדבר האחרון שיש להוסיף להם הוא התנגדות למשפחה החד מינית. בילדותי קשרים רבים בין גברים נעשו בסתר והתבססו על מפגש חד פעמי. בהרבה מן המקרים המפגשים לא הכילו כלל אינטימיות רגשית, היכרות וקירבה, והם נועדו בעיקר ואולי רק להביא לסיפוק מיני.

לא כך היא המשפחה החד המינית. זו מבוססת על קרבה, היכרות, תמיכה ואינטימיות. היא נוצרת על מנת להתקיים לאורך זמן ומאפשרת לשני בני הזוג לגדל ילדים. היא גם מחזקת את השפה של הדדיות בין בני זוג, דאגה כנה אחד לשני, ודוחה מעליה יחסים של כפייה או מרות.

דווקא ההסתרה והחשאיות, הפחד ממה יגידו, חשש שקיים עד היום בחלקים שונים של החברה ישראלית ואף יותר בקרב הדתיים והמסורתיים שביניהם, הוא זה שלא מאפשר הקמת משפחה חד מינית "נורמלית". כזו שגרה ביישוב או בית משותף, תורמת לחברה ולקהילה ומגדלת בה דור המשך.

מי שחפץ בעידוד החברה להקמת משפחות יציבות, בחיזוק היכולת של בני זוג לתקן את הזוגיות שלהם אחרי אירוע של משבר, בקיום משפחה בה ילדים זוכים להורות חמה ואוהבת – צריך לנרמל את המשפחות החד-מיניות.

דווקא ההסתרה והחשאיות, הפחד ממה יגידו, חשש שקיים עד היום בחלקים שונים של החברה ישראלית ואף יותר בקרב הדתיים והמסורתיים שביניהם, הוא זה שלא מאפשר הקמת משפחה חד מינית "נורמלית"

על הרבניות, הרבות והרבנים החוששים למושג המשפחה, ואני ביניהם, למצוא את הנתיב ההלכתי והרוחני להסדיר התקשרות ארוכת טווח של בני זוג מאותו מין, לסייע בידם להשתלב בקהילה הדתית, לתמוך בהם ברגעי משבר ולהיות חלק מאירועי מעגל החיים שלהם יחד עם הקהילה. דווקא כך, ערך המשפחתיות יתחזק ושערי הסוד יצטמצמו.

הרב אבי נוביס־דויטש שימש במשך שמונה שנים דיקן בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר והוא פעיל חברתי. תחת הנהגתו, בית המדרש הפך לגורם חשוב ובולט בהכשרת פעילים חברתיים העובדים בשדה העשייה היהודית־חברתית בישראל.