ההפוגה במסעות לפולין נכפתה על משרד החינוך בשל מגפת הקורונה. כעת, עם החזרה לשגרת לימודים מסוימת במהלך החיים בצל המגפה, חוזרת ועולה מחדש שאלת הנחיצות של המסעות הללו. כותב שורות אלו משוכנע שהם צריכים להפסיק להתקיים במתכונת שהייתה נהוגה עד כה. הדברים מופנים בעיקר לגבי מסעות בני נוער ותלמידי תיכון אך גם לסטודנטים לתואר ראשון.

ההפוגה במסעות לפולין נכפתה על משרד החינוך בשל מגפת הקורונה. כעת, עם החזרה לשגרת לימודים מסוימת במהלך החיים בצל המגפה, חוזרת ועולה מחדש שאלת הנחיצות של המסעות הללו

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אציג בקצרה שלוש סיבות עיקריות שתומכות בעמדה זו:

1

ראשית, יש הבדל משמעותי בין מחקר אקדמי ומדעי לבין פרקטיקות זיכרון פופולריות של השואה. הדיוק וההבחנה ביניהם חשובים לדיון זה אבל בד"כ לא מקבלים התייחסות. הכוונה היא להבחנה בין תרבות הזיכרון הפופולרי של השואה, הכוללת את יום הזיכרון, אנדרטאות, מוזיאונים וסרטים מז'אנרים שונים. מנגד, עומד הלימוד האקדמי הרב תחומי והעצום שנכתב על השואה.

אלו כאמור שתי זירות נפרדות: האחד אקדמית והשנייה תרבותית-פופולרית, ומתקיימות ביניהן מערכת יחסים ונקודות השקה שיכולות להיות מפרות. אולם הנסיון לחבר ביניהן במסעות הללו הוא מאולץ ומעוות ומוליד תופעה בעייתית של הבנה מוגבלת, אם לא צרה ביותר, של אירועי מלחמת העולם השנייה.

ההסבר לעיוות הוא, שעד כה, במסעות של בני נוער ישראליים וסטודנטים לתואר ראשון, התקיים טשטוש יזום בין התחומים הללו. הדגש במסעות הוא על נרטיב הזיכרון הפופולרי של השואה, במסווה של דיון אקדמי מבוסס מחקר.

תלמידי התיכון וגם סטודנטים צעירים הם אזרחים, שממשיכים במסלול חייהם שאחרי המסע. רובם מתגייסים לצבא או לשירות לאומי וכבר אחריו ממלאים תפקיד חשוב בהגנה על המדינה תוך שמירת גחלת הזיכרון הלאומית.

המסע הנוכחי לפולין הוא מכשיר להשגת מטרות זיכרון קולקטיבי שפורט באופן מוגזם על מיתרי הרגש והלאומנות ולאו דווקא על הבנה אקדמית כוללת, מורכבת ויותר רחבה של ההיסטוריה של השואה.

בין הזירה האקדמית והזירה התרבותית פופולרית, מתקיימות נקודות השקה, אך הנסיון לחברן במסעות הללו מאולץ ומעוות ומוליד הבנה מוגבלת, אם לא צרה ביותר, של אירועי מלחמת העולם ה-2

2

בהמשך לכך, הנקודה השנייה. המסעות לפולין גרמו במשך שנים לבני הנוער הבנה מעוותת של מלחמת העולם השניה, שטישטשה את הסבל האנושי במלחמה לעומת הסבל היהודי. כלומר, השואה הוצגה כמקרה "ייחודי" ומנותק מההוויה האנושית. לשם הבהרה: בעיניי הכותב השואה הייתה בהחלט אירוע קיצוני בהיסטוריה האנושית ובוודאי אירוע מכונן מאד בהיסטוריה של עם ישראל. אולם מזוויות של היסטוריה גלובלית, השואה לא הייתה מקרה בוחן ייחודי או חסר תקדים.

זאת ועוד, רוב השאלות הגדולות במחקר על השואה רלוונטיות גם באופן כללי למחקר על ג'נוסייד (רצח עם). המסע אותו הציע שנים רבות משרד החינוך מתמקד בזווית היהודית בלבד. הדגש במסעות הוא ההבנה שהקמת המדינה הייתה פועל יוצא של לקחי השואה. הדגש על ה"יחודיות" והקורבנות היהודית מחזק את נרטיב הזכרון הקולקטיבי של השואה ופוליטיקת הזהויות בחברה הישראלית: יהודים כבעלי זכויות ייתר לעומת מיעוטים.

כלומר, השאלות הגדולות בתחום כמעט ולא מוצגות בפני התלמידים. כך למשל, האם רק יהודים איכלסו מחנות ההשמדה? האם רק יהודים ניסו לברוח מהמחנות או איבדו צלם אנוש? האם רק יהודים בשואה לחמו במבצעי רצח עם והראו תכונות של גבורה? או האם רק ילדים יהודים הסתתרו או איבדו את אחיהם והוריהם במלחמה?

התשובות לשאלות אלו הן: בוודאי שלא. התנהגויות אלו התקיימו גם במקרי רצח עם אחרים וגם בשואה. מדובר בתבניות התנהגות במצבי קיצון, שאפשר לייחס לאנושות כולה. לאו דווקא ליהודים במהלך השואה.

השואה הייתה בהחלט אירוע קיצוני בהיסטוריה האנושית ובוודאי אירוע מכונן מאד בהיסטוריה של עם ישראל. אולם מזוויות של היסטוריה גלובלית, השואה לא הייתה מקרה בוחן ייחודי או חסר תקדים

התהליכים הפוסט קולוניאליים שיצרו את מדינת הלאום, הנדסו אוכלוסיות והגדירו מחדש גבולות טריטוריאליים – היו ונשארו הגורם מספר אחת להיווצרות מצבי קיצון של אלימות המונים, רציחות עמים ומלחמות עצמאות. חיפוש אחר השאלות הללו במסע של משרד החינוך מעלה חרס ביד המחפש.

במקומן יש עיסוק מתיש בשאלת האנטישמיות ובפרט הגרמנית. המבט הצר והפרטיקולרי שהוצע במסעות לפולין הוא א-היסטורי ומנותק מההיסטוריה האירופית והגלובלית של המאות ה-19 וה-20.

3

הנקודה השלישית והאחרונה היא קיימות. המסע בתקופה כזו של התחממות כדור הארץ, כשהעולם מנסה להפחית זיהום, המסע לפולין – לא רק שאיננו תורם למאמץ הזה אלא מושך תשומת לב שלילית. לכן, בהחלט אפשר לוותר עליו.

הנראות הזו חשובה, וכך תיווצר הבנה שמשרד החינוך משתתף במאמץ הממשלתי להיאבק בהתחממות הגלובלית. מאמץ ממשלתי שהושק בשבוע שעבר בקול תרועה רמה בתקשורת הישראלית והבינלאומית, במסע של ממשלת בנט לוועידה הבינלאומית בגלזגו, אשר התכנסה במטרה להילחם במשבר האקלים.

הנקודה השלישית והאחרונה היא קיימות. המסע בתקופה כזו של התחממות כדור הארץ, כשהעולם מנסה להפחית זיהום, המסע לפולין – לא רק שאיננו תורם למאמץ הזה אלא מושך תשומת לב שלילית

לסיכום, יש מקום לשקול את הנחיצות למסע בפולין לפי אופי המשלחת. משלחות של סטודנטים לתואר שני ובעלי תפקידים בשירות המדינה יכולות להתאים יותר. ייתכן שקהל זה יכול לעבד טוב יותר את התכנים, תוך כדי הבנה של המורכבויות בביקור במחנות השמדה ובשאר האתרים במסע. זאת ועוד, העובדה שבד"כ מדובר באנשים בוגרים יותר עם ניסיון חיים ואישיות מעוצבת תורמים גם הם לפוטנציאל של עיבוד מוצלח יותר של התכנים. אבל גם כאן יש מקום לדיון ומחשבה מעמיקים יותר.

ד"ר אלדד בן אהרון הוא היסטוריון של יחסים בינלאומיים ומומחה ליחסי ישראל-טורקיה ולמלחמה הקרה במזרח התיכון. מחקריו מתמקדים במדיניות החוץ של ישראל, בביטחון לאומי ולוחמה בטרור. כיום משמש כעמית מחקר במכון לחקר שלום ועימותים בפרנקפורט (PRIF). טוויטר: EldadBenAharon@