מי שהפר אמונים יודע שהפר אמונים גם אם הגדרת העבירה בחוק עמומה

ניסו שחם (צילום: Flash90)
Flash90
ניסו שחם

בתחילת החודש דחה בית המשפט העליון ברוב דעות את ערעורו של ניצב בדימוס ניסו שחם ואישר את הרשעתו במרמה ובהפרת אמונים. וכמו בריטואל קבוע גם הפעם עלתה הקריאה לבחון את הגדרתה של עבירת המרמה והפרת האמונים.

זו קריאה שימיה כמעט כימי העברה עצמה. וכל כך למה? בעבירת המרמה והפרת האמונים הקבועה בסעיף 284 לחוק העונשין תשל"ז-1977 יש אומנם איסור על עובד ציבור לעשות מעשה מרמה או הפרת אמונים, אך החוק אינו מגדיר מהו מעשה כזה.

בעבירת המרמה והפרת האמונים הקבועה בסעיף 284 לחוק העונשין תשל"ז-1977 יש אומנם איסור על עובד ציבור לעשות מעשה מרמה או הפרת אמונים, אך החוק אינו מגדיר מהו מעשה כזה

כיוון שכך, אנשי הציבור אינם יכולים לכלכל את מעשיהם בתבונה, אינם יודעים כיצד לפעול, אינם יודעים ממה עליהם להיזהר או שלא להיזהר, ומשום כך יש חשש, אויה אויה, שהם יואשמו על לא עוול בכפם – צדיקים ורע להם.

אומר כבר כעת כי אין חולק על כך שההגדרה של עבירת מרמה והפרת אמונים היא הגדרה עמומה ומעורפלת, החוטאת לעיקרון החוקיות. עקרון שעל פיו יש דרישה כי הנורמה הפלילית תהיה ברורה, וודאית וחד משמעית, כך שכל אדם יוכל לכלכל את מעשיו בתבונה ועל פי החוק. לא כל שכן כאשר מדובר באיש ציבור אשר חלות עליו חובת ההגינות, חובת שמירת האמונים והחובה לפעול לטובת הציבור.

אין חולק כי אותה הגדרה מעורפלת הגיעה לא פעם לפתחם של בתי המשפט ולא ניתן לומר כי היתה הסכמה באשר לתוכן העבירה או באשר לערכים עליהם היא נועדה להגן. גם דיון נוסף בהרכב מורחב שיועד לבחינת הערכים עליהם העבירה נועדה להגן (דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שמעון שבס, פ"ד נט(4) 385 (2004)) לא פתר את הבעיתיות שבהגדרתה.

ולאחר שציינו את הבעייתיות בהגדרת העבירה, את תמימות הדעים באשר לצורך בבחינתה מחדש ואת המחלוקות בבתי המשפט – אי אפשר שלא לשאול את עצמנו:

האם בהתחשב במצעד האינסופי של אנשי ציבור שנחשדו, נחקרו, הואשמו או הורשעו בעת האחרונה בשחיתות ציבורית, ובפרט בעבירה של מרמה והפרת אמונים, ראוי להעניק להם באופן כמעט אוטומטי את ההגנה של "הגדרה בעייתית לעבירה"?

בהתחשב במצעד האינסופי של אנשי ציבור שנחשדו, נחקרו, הואשמו או הורשעו בשחיתות ציבורית, ובפרט בעבירות מרמה והפרת אמונים, ראוי להעניק להם באופן כמעט אוטומטי את הגנת "הגדרה בעייתית לעבירה"?

האם ראוי להניח באופן אוטומטי כי המרמה והפרת האמונים הן לא תוצאה של כך שאיש הציבור אכן רימה והפר אמונים, אלא תוצאה של כך שהוא לא הבין מה מותר ומה אסור?

מה בעצם אומרת ההגנה הזו? שרוב אנשי הציבור הם כל כך מטומטמים עד שאם החוק לא מונה בפניהם את כל המקרים שיכולים להיחשב כמרמה והפרת אמונים הם לא ידעו להבחין בין מותר לבין אסור, בין נכון לבין לא נכון, בין אמת לבין שקר, בין מעשה מרמה לבין כזה שאינו מרמה?

עד כמה התקלקלנו, עד כמה ניתנת הגנת לשון העבירה לעוברים על החוק אפשר ללמוד מהסיפור של יצחק גרוסמן. ובכן, בפרשה זו (ע"פ 884/80 מדינת ישראל נגד יצחק גרוסמן, פ"ד לו(1) 405 (1981)) פקיד הבנק גרוסמן רכש אגרות חוב עבורו ועבור בני משפחתו. כאלה שלא נועדו לכלל הציבור. מעשיו עוררו חוסר נוחות, שכן הוא ניצל את תפקידו, סוג של שימוש במידע פנים, אך לא היה ברור שהוא עבר על החוק מהבחינה הפלילית.

הפרשה נתגלגלה עד לבית המשפט העליון. השופט ברק (כתוארו אז) חש שפקיד הבנק נהג שלא כשורה, ובניסיונו להסביר מדוע התנהגות זו איננה התנהגות ההולמת פקיד ציבור, העביר השופט ברק את מרכז הכובד של העבירה מהפרה של חובות קונקרטיים לפעולה בניגוד עניינים המגיעה כדי הפרת אמונים.

השופט ברק סבר שיש להבטיח את ההתנהגות הראויה וטוהר המידות של עובדי הציבור וראה בהם תנאי להגשמת האינטרס הציבורי.

האם ראוי להניח אוטומטית כי המרמה והפרת האמונים אינן תוצאה של כך שאיש הציבור אכן רימה והפר אמונים, אלא תוצאה של זה שהוא לא הבין מה מותר ומה אסור? מה אומרת הגנה זו? שרוב אנשי הציבור מטומטמים?

ונדמה כי מושכלות היסוד, עליהן ביסס ברק את פסיקתו בעניין גרוסמן, נשתכחו מאיתנו בכל הקשור לאנשי ציבור הנאשמים בהפרת אמונים. לעובדי ציבור שסרחו ניתנת כמעט תמיד ההגנה, בדמות הההגדרה העמומה של העבירה הפלילית. העובדה כי ההגדרה אינה מונה את הדרכים בהן ניתן להפר אמונים, כאשר ברור וידוע שמטבע הדברים אי אפשר למנות את כל המקרים שיכולים להיחשב כמעשי מרמה והפרת אמונים.

כך שהדיון בהגדרה משכיח כליל את הדיון שאמור היה להיות – דיון שעוסק בנורמות החלות על עובד ציבור בשעה שהוא פועל למען הציבור. נורמות על פיהן עליו להיות נקי כפיים ובר לבב. עד כדי כך נשתכחו הנורמות הללו, שמישהו חשב שראש ממשלה הנאשם בפלילים במרמה והפרת אמונים יכול להמשיך ולכהן בתפקידו.

לשם השוואה, גם בחוק למניעת הטרדה מינית אין הגדרה של כל המעשים שיכולים להיחשב כהטרדה מינית, ובאופן לא מפתיע גם בו נשמעות טענות כאילו החוק לבדו יכול לגרום עוול לאדם חף מפשע בשל חוסר הוודאות שבו.

ואני רוצה לטעון כי על אף לשונו העמומה של החוק, הן במרמה והפרת אמונים והן בהטרדה מינית, המקרים המגיעים לפתחו של בית המשפט אינם עמומים ואינם מעורפלים, וכמעט בכל המקרים בהם נשמעת טענת הגנה באשר להגדרה שבחוק – הטענה הזו משמשת כיסוי למעשים שהעושה אותם יודע היטב שהם אסורים.

העושה את הדברים יודע היטב כי אל לו לפעול כפי שפעל, ושהצגת הדברים כאילו מדובר בתחום אפור היא זריית חול בעיני הציבור. מי שמטריד מינית יודע שהוא מטריד מינית, ובאופן דומה מי שמפר אמונים יודע שהוא מפר אמונים. ההגנה של לשון החוק היא הגנה שאיננה במקומה וחוטאת לכל מי שנפגע מהעבירות.

העושה את הדברים יודע היטב כי אל לו לפעול כפי שפעל, ושהצגת הדברים כאילו מדובר בתחום אפור היא זריית חול בעיני הציבור. מי שמטריד מינית יודע שהטריד מינית, ומי שמפר אמונים יודע שהפר אמונים

ניסו שחם קיים קשר אינטימי עם מספר שוטרות שהיו כפופות לו ובתוך כך קיבל החלטות בעניינן. מישהו רוצה לטעון שבגלל הגדרת העבירה העמומה הוא לא ידע שזה אסור? כמו שזה נראה לי, הבעיה איננה בהגדרת העבירה אלא בהתנהגות של ניסו שחם.

דוקטור לביוכימיה ומשפטנית, שימשה כעוזרת המחקר של הפרופ׳ אהרן ברק, במקור מחצור הגלילית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 906 מילים
סגירה