המשנה במסכת בבא קמא מזכירה את נר חנוכה. אך מה למסכת העוסקת בנזקים שאדם גורם לרעהו לנר חנוכה? התשובה היא פשוטה, המשנה קובעת כי סוחר שמניח נר מחוץ לחנותו, אחראי לנזקים שהנר גורם. את הדין הזה מסייג רבי יהודה וקובע כי אם מדובר בנר חנוכה – אין אחריות לנזקים.

מה למסכת העוסקת בנזקים שאדם גורם לרעהו – לנר חנוכה? עפ"י המשנה, סוחר המניח נר מחוץ לחנותו אחראי לנזקים שהנר גורם. רבי יהודה מסייג, שאם מדובר בנר חנוכה אין אחריות לנזקים

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בשני המקרים משתמש בעל החנות ברשות הרבים, כאשר בראשון הוא חייב ובשני פטור – מדוע? הרי גם במקרה הראשון אנו יכולים לטעון שעל מי שעובר בדרך לשים לב לנר. ולחלופין גם במקרה השני, אדם יכול לא לשים לב, להיתקל בנר ולהדליק את סביבתו.

נראה לי כי ההבדל טמון בשימושים המותרים בפרהסיה, ברשות הרבים. בניגוד למה שהתרגלנו, רשות הרבים נועדה להיות תמיד פנויה לרבים, ואין ליחיד זכות לשים בה את רכושו או את דבריו.

כך לכאורה היה צריך להיות בנוגע לרכבים, לשולחנות בתי קפה, לפסולת ואפילו לכיסאות נוח להשכרה על חופי הים. כחברה אנחנו בוחרים לאפשר ליחידים להשתמש ברשות הרבים גם לשימושם הפרטי, על אף שאינם משרתים אדם אחר ועל אף שאין זה ייעודה. זאת למרות שהקצאה זו אינה שוויונית, ומקפחת למשל את מי שלא מחזיק ברכב, והיה ראוי שמי שמשתמש ברשות הרבים יפצה את הכלל על שימוש זה.

בניגוד לכך, כאשר מדובר בנר חנוכה, אנו מתירים את השימוש – כי השימוש הזה נועד לרבים. הוא נועד לספר את הסיפור של העם, להביע עמדה על הזיכרון הראוי לרבים ועל הערכים המתאימים להם. נר חנוכה מספר את סיפור זיכרון המקדש, את סיפור המאבק בגזרות דתיות, וגם את ניצחונה של הדיפלומטיה שהובילה להקמת המדינה החשמונאית.

כאשר מדובר בנר חנוכה, אנו מתירים את השימוש – כי השימוש הזה נועד לרבים. הוא נועד לספר את הסיפור של העם, להביע עמדה על הזיכרון הראוי לרבים ועל הערכים המתאימים להם

מסיבה זו אנו יכולים לדרוש מאדם העובר ברשות הרבים לשים לב לנר החנוכה של אדם אחר – כי נר החנוכה הזה מבטא קול, שכחברה וכציבור אנו קובעים כי חשוב שיהיה נוכח ברשות הרבים. באופן דומה לגיטימי להנכיח קולות יהודיים מגוונים ברשות הרבים ולצפות מהם להתקיים אלה לצד אלה.

רשות הרבים היא בעצם מרחב הזהות הקולקטיבי, ולכן מה שקורה בה צריך לבטא את הזהות הזו. השימוש בה אינו זכות הפרט, אבל הוא כן חלק משיח הזהות הקולקטיבית. לכן ראוי לאפשר ברשות הרבים תפילה מעורבת, תפילת נשים ותפילה נפרדת בהובלת גברים – וכך גם בכותל המערבי.

אגב, מאותה סיבה בדיוק לגיטימי, כי מי שמוחה על אחד מסוגי התפילות יוכל למחות עליה – אך ללא פגיעה בצד השני ומתוך חובה לאפשר לו את דרכו "המוטעית" לטעמו. וכנראה עדיף שאת המחאה יעשה במקום אחר, ולא במקום התפילה של בר הפלוגתא שלו. עם זאת, אם הזהות הקולקטיבית תחשוב שהקול הזה פסול מכל וכל – אין מקום לאפשר אותו.

במובן זה הדיון הוא עדין. דוגמה קרובה היא הפרדה באוטובוסים או באירועים ציבוריים – כאן נראה כי הקולקטיב או הרוב סבור כי אין היא לגיטימית, על אף שיש מיעוט התובע זאת. עם זאת למיעוט יש פתרון בהפעלת תחבורת המונים פרטית נפרדת, או בקיום אירועים נפרדים במרחב פרטי.

גם נושא תפילת יהודים בהר הבית הוא עדין, מה גם שבמקרה זה קשה מאד לעמוד על דעתו של הקולקטיב. אבל צריך לזכור שגם הר הבית, גם הכותל וגם אוטובוס ציבורי – הם הפרהסיה, ועיצובה הציבורי חשוב. אגב, בדמוקרטיה הפרהסיה צריכה לתת מקום גם לרוב וגם למיעוט – מה שהופך את הדיון הזה לסבוך אף יותר.

נושא תפילת יהודים בהר הבית הוא עדין, מה גם שבמקרה זה קשה מאד לעמוד על דעתו של הקולקטיב. אבל צריך לזכור שגם הר הבית, גם הכותל וגם אוטובוס ציבורי – הם הפרהסיה, ועיצובה הציבורי חשוב

ההיתר להניח את נר החנוכה ברשות הרבים מזכיר לנו שהפרהסיה שלנו היא המרחב הקולקטיבי של הציבור, בעוד שהאחריות על חפץ פרטי המונח בשטחה מזכירה לנו שאל לה לפרהסיה לשמש לצרכינו האישיים, הפרטיים.

מאמר זה נכתב במסגרת חוברת לחנוכה על המפגש בין רשות הרבים ורשות היחיד

הרב אבי נוביס־דויטש שימש במשך שמונה שנים דיקן בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר והוא פעיל חברתי. תחת הנהגתו, בית המדרש הפך לגורם חשוב ובולט בהכשרת פעילים חברתיים העובדים בשדה העשייה היהודית־חברתית בישראל.