נהוג לומר שבכל דור ודור ההורים מסתייגים מהתרבות של הנוער. הם עורגים בנוסטלגיה, ובפתטיות לא מודעת, למה שהיה פעם, כשהיו צעירים בעצמם.

לכן חשוב לי לציין שלדעתי תוכניות הטלוויזיה (העלילתיות) בנות ימינו עולות אלף מונים בממוצע על אחיותיהן מן העבר, בין אם עסקינן ב"חדווה ושמוליק", "קרובים קרובים" או אפילו "שמש". ככה זה גם במקומות אחרים. תצחקו על נטפליקס כמה שתרצו – תור זהב של הטלוויזיה יש לנו בעת הזו. עת  שהחלה פחות או יותר עם "סיינפלד" ונוגעת ממש בשמים בעשור האחרון.

חשוב לי להבהיר את הערכתי לטלוויזיה העכשווית מתוך תקווה רפה שזה יעניק לי אמינות מסויימת אפילו בתור חטייאר ויפטור אותי מזלזול דורי כאשר אמשיך ואציין שכיום המוזיקה הפופולרית די פח. כאן, כמו במקומות אחרים. אין מה להשוות. זה אפילו לא קרוב.

חשוב לי להבהיר את הערכתי לטלוויזיה העכשווית מתוך תקווה רפה שזה יעניק לי אמינות מסויימת אפילו בתור חטייאר ויפטור אותי מזלזול דורי כאשר אמשיך ואציין שכיום המוזיקה הפופולרית די פח

כבר נגעתי בסוגיה זו לפני כמה שנים בעמודים אלה, אבל הנושא חוזר להיות אקוטי מתמיד עם החזרה לחיינו של התכנית אקס-פקטור (שכה מתגאה בזמרת הדרוזית – או אולי זה סנטימנט אחר). אני בורח מזה – כמו מ"השרדות" ו"חתונמי" והזמרת בתחפושת של חציל וכל שאר הקטסטרופה – אבל זה רודף אחרי מהסלון ומזמזם לי באוזן כל הזמן. כמו יתוש טורדני שמזמזם רק קאברים.

למה רק קאברים? מעניין.

המוזיקה הפופולרית הגיעה לדרגת אומנות ממש במשך תקופה שארכה כ-40 שנה, משהו כמו בין אמצע שנות ה-50 ועד לאמצע שנות ה-90 של המאה שעברה. זה קשור כנראה להמצאת ההקלטות ופריצת הרדיו, עליית התרבות השחורה בארה"ב, פרץ החופש והתקווה באירופה בעקבות מלחמת העולם השניה, והדה-קולוניזציה ברחבי תבל. זה הורגש כאן, כמו בחלק גדול מהעולם. אינספור שירים מאותה תקופה יהיו מוכרים גם בעוד 100 שנה, אם לא נחריב עד אז את היקום.

ואז ללא שום סימן, היכנשהו בין נירוונה לאסף אמדורסקי, המסך ירד בקול יבבה.

בשנות ה-2000 אפילו אריק איינשטיין ושלמה ארצי כבר לא היו מה שהיו. נעשו ניסיונות, ופה ושם היו גם הברקות – "גג" של הג'ירפות, "על המשמרת" של פורטיסחרוף, "משקל הדירה" של ארי גורלי (כן. כן) וכל מה שעשו "מטרופולין". אבל בעשור האחרון, תגיד מה שתגיד, אין מה להגיד.

ניתן להשוות את העניין, אולי, לתור הזהב של סוגי מוזיקה אחרים. באך ו-ויוולדי יצרו מוזיקה קאמרית פחות או יותר באותה תקופה, והיא שורדת כבר יותר מ-300 שנה. אבל לא מלחינים את זה יותר – רק מנגנים.

כעת זה קורה למוזיקה הפופולרית המודרנית, ואני מאשים בזה חלקית את תוכניות הריאליטי של שירים. מקדשים את הביצוע ולא את היצירה. רק מנגנים וכמובן שרים, בצעקות מעיקות עד כמה שאפשר.

כעת זה קורה למוזיקה הפופולרית המודרנית, ואני מאשים בזה חלקית את תוכניות הריאליטי של שירים. מקדשים את הביצוע ולא את היצירה. רק מנגנים וכמובן שרים, בצעקות מעיקות עד כמה שאפשר

כנראה שגם האינטרנט אשם. רק המכנה המשותף הנמוך ביותר יכול להוביל יצירה חדשה לפופולריות אמיתית בזמן שכולנו חיים בבועות משל עצמנו במדיה החברתית.

אם כבר מופיע משהו סביר, אבוי לעורך המוזיקלי שינסה לכפות אותו על ההמון – זה לא תקין פוליטית ואליטיסטי ממש נורא. בעידן המכיל שלנו שום מומחה לא יניא את הבריטים מהברקזיט, או את הישראלים מ…נו, לא משנה.

אני מנסה להשמיע מוזיקה מעולה לבנות שלי – נגיד הביטלס או הנשמות הטהורות. הם יודעות היטב שיש לזה חיי מדף ארוכים לאין שיעור מכל מה שעכשווי. אני גם מעריך שהן קולטות שזה פשוט טוב יותר. אבל באופן קצת מוזר זה לא כל כך מזיז – כמו שלי לא אכפת איזוהי הממליגה המשובחת ביותר.

"זה לא מרקיד", הן קובעות.

מה הקשר למוזיקה מעולה? בטהובן כן מרקיד? ממתי זה הסטנדרט?

בבר אפל בקהיר ההומה השמעתי לברנש מצרי משופם דוגמאות למוזיקה ישראלית נהדרת, מהזמנים הטובים. יהודה פוליקר, אהוד בנאי, משינה, מה לא. היה המום. "האם כל המוזיקה בישות הציונית  נהדרת כל כך?" תהה. "והכל בסגנון המיוחד והמדהים הזה?"

הסברתי על המהפכה של המוזיקה המזרחית, הדבר היחיד שאפשר לומר על ימינו האפלים. השמעתי לו כמה שירים. הוא נהיה מהורהר, וכמו לא רצה להעליב.

"אני לא מאמין שאני שומע את זה", אמר לבסוף המצרי בנחרצות עגומה. "זו מוזיקה ערבית מאוד מאוד גרועה. מאוד מאוד מאוד גרועה".

נזכרתי בזוהר ארגוב והשמעתי לו את "הפרח בגני", על מנגינתו הנפלאה. יש הרי מוזיקה ערבית מעולה. הוא הודה שזה לא רע, אבל לא לגמרי התרצה.

הסברתי על המהפכה של המוזיקה המזרחית. השמעתי לו כמה שירים. הוא נהיה מהורהר, וכמו לא רצה להעליב. "אני לא מאמין שאני שומע את זה", אמר לבסוף המצרי בנחרצות עגומה, "זו מוזיקה ערבית מאוד מאוד גרועה"

האמת היא שאני תוהה כיצד הפופ ה"מזרחי" הזה – שביננו, רובו נשמע באמת כמו מוזיקה ערבית מסוג מסויים – כל כך פופולרי לכאורה. הרי לא חסרים כאן שונאי ערבים.

אני גם די בטוח שחלק ניכר מהציבור (כולל מזרחים לא מעטים) סולד מהז'אנר  סלידה קיצונית, על רקע אסתטי לחלוטין. עם זאת הוא מושמע באדיקות בכל החתונות (ולא רק שם), משל היה מדובר בצווי לגמרי אלוהי. יש לי רושם שאנשים חוששים לפתוח את הפה פן יואשמו בגזענות. לא נגד הערבים – נגד המזרחים (נגד ערבים זה סבבה בחוגים מסויימים, וכך גם נגד אשכנזים, במיוחד לאחרונה).

אני שואל את הבנות שלי אם הן אוהבות את הז'אנר בעצמן. המושג "אוהבות" גורם לבילבול מסויים.

"זה מרקיד", הן עונות. והאמא מהנהנת בהסכמה.

אז זהו, אם כן. זהו לב העניין. אבל אני? אני לא רוקד כשעצוב.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com