על טוקבקים בגוגל ובפייסבוק - טינופת וחנופה

טוקבקיסט, אילוסטרציה (צילום: iStock / AntonioGuillem)
iStock / AntonioGuillem
טוקבקיסט, אילוסטרציה

"לדודה הפרחונית שלומית טנא המתהדרת בשמה המלא", כך הגיב בגוגל טוקבקיסט על טוקבק שלי, החתום בשמי, בו הבעתי דעה בוויכוח על סוגיה כלשהי. אותו טוקבקיסט, שחתם בשם פיקטיבי, חלק בגסות על דעתי. בתגובה על השתלחותו בי ציינתי שמתבקשת פה הבהרה:

"למה הזדהות של טוקבקיסט בשמו המלא נתפסת בעיניך כ'התהדרות'? מדוע אינך מפרש חשיפה של השם האמיתי כהימנעות מהסתתרות מאחורי שם בדוי, פיקטיבי? והלוא אותה הסתתרות המקובלת בטוקבקיאדה בגוגל מאפשרת פיזור רעל, הכפשות, ביזוי וטינוף הזולת. גסות רוח מבעבעת. גם בגללה הרשת מתפקעת מאלימות".

וגם חשבתי (בלי לכתוב זאת) על הקנטרנות של אותו טוקבקיסט. אני מניחה שהוא היה מעדן במקצת את ניסוחיו אלמלא הסתתר מאחורי שם בדוי. אילו חשף (כמוני) את שמו המלא, האמיתי.

וגם חשבתי (בלי לכתוב זאת) על הקנטרנות של אותו טוקבקיסט. אני מניחה שהוא היה מעדן במקצת את ניסוחיו אלמלא הסתתר מאחורי שם בדוי. אילו חשף (כמוני) את שמו המלא

הסתרת שמותיהם של רוב המטקבקים בגוגל מלווה, באופן אבסורדי, דווקא בחשיפה. נראה שהיא חושפת מעין תת-הכרה. וגם קנאה עזה נחשפת. אותה מפלצת ירוקת עין מרימה מדי פעם את ראשה.

די להציץ, למשל, באתר וואלה בראנז'ה. שם מתפרסמים דיווחים על מינוי אנשים וקידומם בענפי "התעשייה": הבידור, התקשורת וכו'. רוב המגיבים מפרגנים ומשבחים את מושא הדיווח, משגרים לו איחולי הצלחה, אפילו מאמינים שהוא יגיע רחוק. אבל תמיד יש נם משביתי שמחה. טוקבקים בנוסח "הוא כלומניק", "הוא אפס ביחסי אנוש", "ההצלחות שלו נבנות רק מפוליטיקה, ממרפקים וליקוקים".

ובקוטב השני – פייסבוק. שם, כידוע, אי אפשר לבדות שמות. המגבלה הזאת מצמיחה, בין השאר, פוסטים וטוקבקים מוצפים זיוף ודברי חלקלקות. אינפלציה של סופרלטיבים נפוצים עד לזרא כמו "מדהים", "מהמם", "מקסים", "אתה אלוף", "את אהובה", "יפה מבחוץ ומבפנים" וכיוצא באלו קלישאות.

רוב התגובות הללו (לא כולן) אינן חפות מחנופה. חנופה דביקה, סנטימנטלית, סכרינית, ולעתים קרובות מביכה.

וכבר נאמר שהפייסבוק הביא עימו צורה חדשה של הצגת ה"אני" אל מול קהל חברים מדומיין שתפקידו להחמיא. התצוגה הזאת תמיד אידילית ולכן כוזבת ומלאכותית.

ובקוטב השני – פייסבוק. שם, כידוע, אי אפשר לבדות שמות. המגבלה הזאת מצמיחה, בין השאר, פוסטים וטוקבקים מוצפים זיוף ודברי חלקלקות. אינפלציה של סופרלטיבים

לפעמים אין ברירה, מוכרחים להתחנף קצת כדי להסתדר בחיים, לצאת איכשהו ממצבים מביכים ולמנוע עלבונות. זה כמעט עניין של הישרדות. החנופה שמציפה את העולם הדיגיטלי (וגם את העולם האמיתי) גורמת, בין השאר, לערעור האמון במחמאות. גם למחמאה אמיתית, משמעותית, שמחממת את הלב, נלווה פקפוק כלשהו. אולי המחמיא אינטרסנט (שואל את עצמו המוחמא), שמא גם הוא מתחנף?

ואולי יש צדק מסוים בדברי טובקיסט שכתב: "ספק אם מדובר בחנופה ולא שקרים לבנים שכולנו עושים בהם שימוש. וזה ממש לא חדש. אבל פייסבוק משמש להם במה מעולה וכל הצדדים נהנים".

*  *  *

אני חוזרת מפייסבוק אל גוגל. עד כה לא נתקלתי במענה כלשהו לשאלה: למה בממלכת הטוקבקים של גוגל ההזדהות בשם המלא כל-כך נדירה? גם טוקבקים תרבותיים, לעתים אף מבריקים, וחפים מטינופים ומגסות רוח – חתומים לעתים רחוקות בלבד בשמות האמיתיים של כותביהם.

אשר לי עצמי: מדי פעם אני "מתהדרת" בשמי המלא, אבל במקרים רבים נמנעת מכך, כי לא נוח לי להיות חריגה. זה קצת מביך להיות יוצאת דופן בין עשרות ולעתים מאות שמות פיקטיביים. ואני גם נמנעת מלהזדהות בשמי המלא כאשר טוקבק שכתבתי חושף טפח או יותר מחיי הפרטיים.

עד כה לא נתקלתי במענה לשאלה: למה בממלכת הטוקבקים של גוגל ההזדהות בשם כה נדירה? גם כשמדובר בטוקבקים תרבותיים, מבריקים, וחפים מטינופים ומגסות רוח

ועוד משהו על ההשוואה בין הארסיות המפעפעת בטוקבקיאדה של גוגל לבין הסכריניות שמציפה את פייסבוק. לא אהיה מופתעת אם מומחי מחשבים יבצעו מעקב ויגלו שבין מרססי הרעל בגוגל יש טוקבקיסטים שמתגלים בפייסבוק כגדולי החנפנים.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
אנשים הסתתרו מאחורי שמות בדויים עוד משחר האינטרנט, כשהוא היה כמה עשרות מחשבים מפוזרים באוניברסיטה וחצי בארצות הברית. האתוס המוקדם הזה, של ה hacker culture, מקדש את האנונימיות והזכות לומ... המשך קריאה

אנשים הסתתרו מאחורי שמות בדויים עוד משחר האינטרנט, כשהוא היה כמה עשרות מחשבים מפוזרים באוניברסיטה וחצי בארצות הברית. האתוס המוקדם הזה, של ה hacker culture, מקדש את האנונימיות והזכות לומר את מה שעל דעתך בלי מורא ובלי משוא פנים — ואת הרעיון שלא איכפת לנו מי אתה, איכפת לנו עד כמה אתה מבין עניין ומה אתה מסוגל לעשות. היום מרכז המסה של התרבות הזו נמצא ברשת החברתית reddit, ושם זה עובד יותר טוב כי כשמישהו מנצל לרעה את הפלטפורמה כדי להתנהג כמו חרא, בדרך כלל קוברים את התגובה שלו תחת הר של דיסלייקים.

עוד 550 מילים ו-1 תגובות
סגירה