מי ינקה את הקרקע שלי

ערמות של פסולת קרקע עם אסבסט פריך סמוך לאצטדיון הכדורגל של נהריה (צילום: דב משה, פעיל סביבה בנהריה)
דב משה, פעיל סביבה בנהריה
ערמות של פסולת קרקע עם אסבסט פריך סמוך לאצטדיון הכדורגל של נהריה

ישראל, כמו מדינות רבות בעולם, מאמינה ביזמות כמנוף לצמיחה. יזמות ללא גבולות ומגבלות. אני לא מתכוון לעסוק כעת במשמעות הכלכלית של אותם מפעלי יזמות והאם זה הביא או מביא צמיחה כלכלית ולמי. אגע בסוגיה אחרת, כואבת ונעלמת מהעין, זיהום הקרקע. קרקע שספגה וסופגת במשך השנים, באין מפריע, כמויות כימיקלים אדירות.

לא אעסוק במשמעות הכלכלית של מפעלי היזמות, או האם הולידו צמיחה כלכלית ולמי. אגע בסוגיה כואבת, נעלמת מהעין, זיהום הקרקע. קרקע שספגה וסופגת במשך השנים, באין מפריע, כמויות כימיקלים אדירות

אכן, התודעה של זיהום הסביבה התפתחה בעשורים האחרונים, עשורים שבהם אנחנו מתחילים להבין את הנזקים לנחלי החוף בישראל, אפילו לנחלים הנשפכים אל הכנרת ואל ים המלח.

מפעלי תעשיה עשו את מה שהיה מקובל בעולם, להוביל את הביוב הישר אל המים הזורמים בנחלים ובים. כשנחלים לא היו בנמצא – לא מעט מפעלים בנו לעצמם בריכות, לשם הובלו השפכים, בתקווה שהמים המזוהמים יחלחלו אל תת הקרקע, אל אקוויפרים בחוף ובהר. בקיצור, השאיפה של היזמים היתה שהזיהום יעלם במעבה האדמה.

המפעלים שגשגו, נשאו רווחים נאים ואף יותר מכך, סיפקו פרנסה לעובדים ובעיקר לבעלים, וגם מיסים למדינת ישראל. מדובר במפעלים שמקצתם ממשלתיים, כמו התעשיה הצבאית שמפעליה היו ברמת השרון, נוף ים וירושלים, והיו מפעלי טקסטיל מצליחים, שפעלו למשל בצפון הארץ סמוך לחוף אכזיב. שם פעל גם המפעל הגדול לייצור אסבסט. אלה גם אלה, לבד מהנזקים הבריאותיים הישירים לעובדות ולעובדים, זיהמו את הקרקע ואת סביבת המפעל בכמויות בלתי נתפשות של חומרים מסוכנים לבריאות.

כמו שנאמר, הסכנות והנזקים התגלו רק בעשורים האחרונים. מקצת המפעלים החליפו בעלים או נסגרו. מפעלי הטקסטיל נדדו למדינות שבהן יש כוח עבודה זול, ואיתן נדד גם זיהום הקרקע והמים. מפעלים אחרים נאלצו לשנות כיוון.

בלחץ אזרחי כבד מנשא הוקם אזור התעשייה נאות חובב, אזור שנקרא בעבר רמת חובב וידע זיהום אינסופי. ריחותיו הנוראים נדדו ברחבי הנגב והעידו עד כמה קשים הם נזקי הזיהום. בשנים האחרונות השפכים מטופלים. מה קורה בתת הקרקע, אפשר רק לשער.

הסכנות והנזקים התגלו רק בעשורים האחרונים. מקצת המפעלים החליפו בעלים או נסגרו. בשנים האחרונות השפכים מטופלים. מה קורה בתת הקרקע, אפשר רק לשער

במפרץ חיפה, איזור מתועש למשעי, סובלים התושבים מזיהום אוויר, והקישון הוא עדות קשה לשפכים התעשיתיים. גם שם הלחץ האזרחי מתחיל להניב הישגים בקצב איטי.

מדינת ישראל היא מדינה שמאמינה ביזמים, מודעת לנזקים אך מעדיפה לעצום עיניים לרווחה. יש פיקוח של המשרד להגנת הסביבה, אך כוחו הפוליטי דל לעומת ההון שמאותת וקורץ למנהיגי המדינה, ככלי להנעת הכלכלה.

בנקודה זו חייבים להבין שזיהום קרקע מטריד מדינות רבות בעולם, שבמקרים רבים גידרו וסגרו אזורים ענקיים לכניסת בני אדם ובעלי חיים. אך החומות הללו לא פותרות את הבעיה, כי המים המזוהמים נעים בתת הקרקע בלי בקרה. זה מה שקרה ברמת השרון ובשל כך נסגרו קידוחי מים. זה קורה בעוד מקומות רבים שבהם היו מפעלים מזהמים.

ההחלטה לגדר את השטחים היא כלכלית, שכן לנקות זיהום קרקע עולה הון עתק והתלבטויות ממשלתיות לא מעטות. כך למשל קרה כשמפעל ייצור האסבסט בצפון נהריה נסגר ומדינת ישראל החליטה לנקות את השטח. משימה שנמשכת כבר עשר שנים עם הצלחה לא מועטה, אך עדיין יש במקומות רבים בגליל המערבי אסבסט פריך. ולא דיברנו על האסבסט צמנט שמשמש מבנים רבים מאוד ברחבי ישראל.

הניקוי עולה הון. למרות זאת הקרקעות הללו קורצות לרשויות המקומיות, שמבקשות לבנות עליהן יחידות דיור וכמובן לוחצות על יזמים שרוצים לבנות שם, למרות שעלויות ניקוי השטח יכבידו בעיקר עליהם. במילים אחרות מדינת ישראל נכנעת לאט לאט ללחצים של יזמים, ומשחררת טיפין טיפין קרקעות מזוהמות או חשודות בזיהום, בתקווה שהשוק הפרטי יעשה את המלאכה תחת עינם הפקוחה של מפקחים מיוחדים.

כמובן שזו אשליה, שיזם פרטי ישקיע את כל הנדרש. מה עוד שכבר אמרנו שהזיהום מתפשט מעבר לגבולות המיזמים. פרט לכך צריך לזכור שגם פיקוח דורש מימון ציבורי שלא תמיד זמין.

זיהום קרקע מטריד מדינות רבות בעולם, שבמקרים רבים גידרו וסגרו אזורים ענקיים לכניסת בני אדם ובעלי חיים. אך החומות הללו לא פותרות את הבעיה, כי המים המזוהמים נעים בתת הקרקע בלי בקרה

בואו ניקח למשל דוגמה של הזיהום בנהריה, עם האסבסט שנמצא מפוזר במקומות רבים. בואו נצא מהנחה שהיזמים אכן מוציאים מיליוני שקלים לניקוי הקרקע. בואו נצא מהנחה שהפקחים מספיקים לבדוק ולאשר. השאלה שנשארת פתוחה היא מה קורה בשולי המיזם, שהוא בדרך כלל שכונת מגורים.

התשובה היא שבשולי השכונות החדשות בנהריה ובעיקר באלה הסמוכות למפעל האסבסט הסגור, בשולי השכונות הללו יש אסבסט גלוי או מכוסה, כך שבגשם הראשון או השני יתגלה.

העובדות הללו לא מפריעות לוועדות התכנון להמשיך ולדון בפיתוח של עוד שכונות מגורים באזור ואפילו לא בפיתוח מרינה בחוף בסמוך למפעל האסבסט.

חברי הוועדות מפרסמים הודעות לציבור להתנגד, הודעות שמתפרסמות על עמודים וקירות באזורים המיועדים לבניה. פרסום שאני מעדיף לכנותו "מראית עין". לבד מהדרך עתיקת היומין, להודיע לנו במודעת רחוב על נייר על התכנון, גם הניסוח מובן רק לבעלי מקצוע ולא לאלה שיאלצו להמשיך ולחיות באזור.

המזל של התושבים הוא שיש אזרחים ועמותות שאכפת להם ולהן, ומצליחות לא פעם לפענח את התכנית, להגיש התנגדות ולעצור את התכנון ההרסני והפוגעני.

השאלה מה עושים? מתריעים, מגישים התנגדויות ומפעילים לחץ אזרחי על מקבלי ההחלטות לקבל אחריות על זיהום הקרקע. מקבלי ההחלטות חייבים להבין שהטיפול בזיהום הקרקע חייב להיות כמו הטיפול במגפת הקורונה.

המדינה חייבת להשקיע בניקוי הקרקעות לפני שהיא מתירה שימוש בהן. יש לעשות סקרי קרקע רחבי היקף במימון ציבורי. אגב, בנושא האסבסט יש חקיקה שמחייבת את המדינה לנקות, אך התהליך לא מצליח להדביק את הלחצים של רשויות מקומיות, כמו בנהריה למשל, להמשיך בתנופת הפיתוח במקביל לניקוי.

זו עובדה שמחייבת את תושבי האזור להתעורר וללחוץ על הפוליטיקאים המקומיים, לעצור ולפעול על פי הסדר הנכון. קודם לנקות ורק לאחר מכן להחליט מה לעשות עם השטחים המזוהמים.

המדינה חייבת להשקיע בניקוי הקרקעות לפני התרת השימוש בהן, ולעשות סקרי קרקע במימון ציבורי. בנושא האסבסט יש חקיקה שמחייבת את המדינה לנקות, אך התהליך לא מדביק את לחצי הרשויות המקומיות

אני באופן אישי, עברתי לגור באזור זה וכשהבנתי את ממדי הבעיה הצטרפתי לאזרחים פעילים שמבקשים לעצור את גלגלי הפיתוח המואץ ולנקות את השטח בדרך מקצועית הנדרשת על פי חוק, שאוכף המשרד להגנת הסביבה.

זיהום הקרקע ברחבי הארץ הוא הסרטן המתפשט בתת הקרקע ועלול לפגוע בבריאותם של אלה הגרים שם.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 933 מילים
סגירה