ישראלים רבים נתפסים בחו"ל כאנשים חסרי מעצורים ולא מנומסים בעליל. מפגש מקרי בדלפק הצ'ק־אין בנמל התעופה במדריד לפני שבוע המחיש עבורי את הדימוי השלילי הזה. לאחר שפניתי אל הדיילת מאחורי הדלפק והתנצלתי על השתהותי במציאת טופס איתור הנוסעים הנדרש לכניסה לבריטניה, מסרתי את התיקים לבדיקה והודיתי לה על סבלנותה, היא ביקשה ממני להסיר את המסכה.
מדובר בדרישה שגרתית בטיסות בינלאומיות בימים מבלבלים אלה. לאחר מכן היא הודתה לי והסבירה שרצתה לראות את פניו של האדם "מהמדינה שלך" שלא הרים את קולו, התווכח או צעק, "בעיקר על אשתו", לראשונה ב־12 שנותיה בחברת התעופה.
היא הסבירה לי שרצתה לראות את פניו של האדם "מהמדינה שלך" שלא הרים את קולו, התווכח או צעק, "בעיקר על אשתו", לראשונה ב־12 שנותיה בחברת התעופה
הייתי המומה. כשהתנצלתי בשם בני ארצי היא השיבה שאין זו אשמתי. היא התקשתה להבין למה כואב לי שכך היא תופסת ישראלים. קל מדי לפטור את חילופי הדברים הקצרים הללו כעדות לאנטישמיות, לאנטי־ציונות או להתגברותם של רגשות אנטי־ישראליים בעולם.
36 שעות קודם לכן, טיסה מלאה עד אפס מקום של אותה חברת תעופה – שהתעכבה ליותר מתשע שעות – הותירה בתל אביב כ־30 נוסעים עקב מכירת יתר של כרטיסים.
ההמולה שהקימו כמה מהנוסעים הישראלים הייתה בוטה במיוחד, בדיוק כמו היחס הלא צודק שהם קיבלו. הטיסה נחתה בסופו של דבר באיחור של 11 שעות, ללא אף מזוודה. את ההשתוללות שפרצה בעקבות זאת מוטב להשאיר לדמיון.
לדאבון הלב, סיפורים כאלה הם דבר שבשגרה. אזרחים ואזרחיות ישראלים, בהתנהלותם המשוחררת והישירה, ידועים זה מכבר בקולניותם – אם בשעת שמחתם ואם בשעת תסכולם. הם מעולם לא זכו לשבחים על נימוסיהם הטובים או על הקפדתם על כללים, תקנות ונהלים.
סטריאוטיפים הם כמובן מוגזמים מטבעם, ובכל זאת, הם נשענים על יותר מגרעין של אמת. הסצנות הללו – ואף אירועים אלימים יותר – מוכרים לרובנו מחיי היומיום בבית. אלימות והתנהגות פוגענית הפכו למכת מדינה.
כותרות השבועות האחרונים מצביעות על הסלמה בכל חזית אפשרית: במקומות העבודה, בבית, במוסדות החינוך, במגרשי הכדורגל, בבתי החולים, ברחובות, בחניונים, בתחבורה הציבורית, בשדות חקלאיים, באתרי בנייה, בכנסת, בתקשורת, ברשתות החברתיות ואפילו בחתונות ובלוויות.
כשאמסלם, המצליף של הליכוד, פותח בנאום תוכחה נגד הממשלה כדי לחשוף את ערוותה, הוא לא רק מבצע את עבודתו הוא גם מנרמל שיח שכמוהו לא נשמע בדרך כלל
מה שהתרחש פעם במקומות בודדים בישראל ובגדה המערבית שלח כעת גרורות לכל פינה במדינה. האווירה הכללית אינה נעימה במיוחד. עבור הקורבנות היא מסוכנת ממש. התנהגות לעומתית יכולה ללבוש צורות שונות ומגוונות. הגבול בין הבעת דעה לבין אלימות מילולית הוא לעתים דק כנייר.
כשחבר הכנסת דוד אמסלם, המצליף של הליכוד, פותח בנאום תוכחה נגד הממשלה כדי לחשוף את ערוותה, הוא לא רק מבצע את עבודתו הוא גם מנרמל שיח שכמוהו לא נשמע בדרך כלל, אפילו בפרלמנט הישראלי הידוע בחופשיות הביטויים השגורים בפי יושביו.
כשהוא ממשיך ואומר כי יעדי חמתו ראויים להירמס – הוא כבר חוצה את הגבול לתחום ההסתה. סוגים כאלה של השתלחויות מזהמים את שידורי הרדיו והטלוויזיה, את הרשתות החברתיות ואפילו את מהדורות החדשות היומיות – שבמהלכן, באורח קבע, הדיונים הופכים עד מהרה לתחרות צעקות בלתי נהירות בתוך קקופוניה של קולות צווחים.
המרחק משפה ארסית להתנהגות אלימה הוא קצר. יותר מדי ויכוחים על ענייני זוטות – מקום בתור, חניה – מסתיימים בהתכתשויות ואף בעצמות שבורות. צוותי בתי החולים נתקלים כדבר שבשגרה ביחס תוקפני מצד משפחות הדורשות לראות את קרוביהן החולים או הפצועים.
קטע ממצלמות האבטחה בסורוקה pic.twitter.com/ZOqvDf4BMm
— סורוקה- מרכז רפואי אוניברסיטאי (@soroka_mc) November 15, 2021
בבתי החולים סורוקה ומאיר ויכוחים כאלה הידרדרו לאחרונה לעימותים אלימים ממש. אישים בולטים בזירה הציבורית – בין אם בעלי תפקידים ממונים או שרי ממשלה וחברי כנסת – מאוימים יותר ויותר. רבים מדי מסתובבים כעת עם מאבטחים 24 שעות ביממה.
היסטוריה של אלימות
הטרדות מיניות, למרבה הצער, מדגימות היטב את כל זאת ועוד. אין כמעט אישה – בכל גיל שהוא – שחמקה מרמיזות שוביניסטיות. היקף ההטרדות המיניות הוא מזעזע ממש (על פי מחקר שפורסם לאחרונה, יותר מ־60% מהנשים במדינה היו מושא להצעות אינטימיות במקום העבודה).
בשבוע שעבר, כשישראל ציינה עוד יום בינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, עלו עוד נתונים מדאיגים על אלימות במשפחה. באותו יום ממש, רשא סתאווי, אישה בת 32 ממע'אר, נורתה למוות בביתה. היא הייתה הקורבן ה־22 שנרצח השנה מאלימות על בסיס מגדרי. שורשיו של חלק גדול מהדפוס הזה נעוצים עמוק בהיסטוריה של ישראל ובדינמיקה של התפתחותה.
יש לו יסודות תרבותיים, כלכליים, חברתיים ופוליטיים שמפריכים את הניסיונות לייחס את ההתפרצות האלימה הזאת לקהילה או לקבוצה מסוימת, כפי שעושים לעתים קרובות מדי מי שבוחרים, מסיבות פוליטיות או אינסטרומנטליות (שלא לדבר על בורות), להניח את הבעיה לפתחה של החברה הערבית בישראל.
כל פלח תוקף או מותקף בחברה הישראלית תורם את חלקו לתמונה עגומה זו בכך שהוא מראה שוב ושוב כי איבד את היכולת להבחין בין מעשים אנטי־אזרחיים לבין הזהות החברתית של מבצעיהם. לפיכך, ככל שמתרבים ביטוייה של התרת הרסן הזאת, כך גם מתגלות בבהירות רבה יותר השפעותיו הערמומיות של הקיטוב החברתי המחריף.
במקומות רבים מדי – בעיקר בגדה המערבית, בירושלים, בערים המעורבות ובפריפריה – המצב מגיע אל סף אנרכיה. זהו הסימן החיצוני המוחשי ביותר לקריסת שלטון החוק
במקומות רבים מדי – בעיקר בגדה המערבית, בירושלים, בערים המעורבות ובפריפריה – המצב מגיע אל סף אנרכיה. זהו הסימן החיצוני המוחשי ביותר לקריסת שלטון החוק אחרי שנים רבות מדי של זלזול בתקנות, עקיפת נהלים, הנאה ממינויים פוליטיים בלתי כשירים ושחיתות מושרשת בקנה מידה ארצי.
כל אלה הן עדויות להתפוררותן של נורמות־העל הדמוקרטיות המכתיבות את פתרונן של מחלוקות בדרכים לא אלימות. מאחורי המקרים האחרונים של תקיפות מילוליות, התעללות פיזית ואלימות בוטה עומד אי־שוויון עמוק בגישה לעוצמה ובשליטה עליה במקומות שונים, תופעה שהפכה יותר ויותר ממוסדת בשנים האחרונות.
כך במקרה הברור והמתועד ביותר של יחסי יהודים ופלסטינים הנמשך לפחות מאז כיבוש השטחים הישראלי ב־1967 (יש מי שטוענים כי הבעיה החלה כבר ב־1948 ועוד קודם לכן).
מה שהושג באמצעים צבאיים, ועדיין מוחזק באמצעות כוח, ביסס דפוס של יחסי עוצמה אסימטריים שיש להם תהודה רחבה גם ביחסים בין קבוצות חברתיות אחרות (כגון חילונים ודתיים, מזרחים ואשכנזים, ותיקים ועולים חדשים, גברים ונשים, עניים ועשירים).
מה שהושג באמצעים צבאיים, ועדיין מוחזק באמצעות כוח, ביסס דפוס של יחסי עוצמה אסימטריים שיש להם תהודה רחבה גם ביחסים בין קבוצות חברתיות אחרות
הוא מחריף את אי השוויון המוטמע על בסיס דתי ותרבותי לא רק בזירה הציבורית, אלא גם בתחום הפרט. ההצטלבות בין צורות האינטראקציה המעוותות הללו מגבירה עוד יותר את השפעתן על התפשטותה של התנהגות בעייתית ופרועה זאת.
אף אחד לא צריך להיות מופתע מכך שצורות ההתנהגות הללו מיוצאות על ידי ישראלים למדינות אחרות, בעיקר לאחרונה, עם שחרורם הזמני מהמגבלות שהוטלו עליהם בעקבות מגפת הקורונה.
הקדמה לכך ניתן היה לראות רק בקיץ האחרון באילת, כשאמצעי הזהירות הושלכו לכל הרוחות על ידי זרם של נופשים ישראלים שרמסו כל דבר שנקרה בדרכם (ואחד את השני) גם במקומות ציבוריים וגם בבתי מלון ואכסניות הנוער.
לא ניתן לשרש את תסמונת "הישראלי המכוער" ללא פעולה נחרצת מבית. יש להוקיע כל מקרה של התנהגות פוגענית בזמן אמת, בלי לתת הנחות למקום שבו הוא מתרחש: בממשלה, בכנסת, בחצר בית הספר, בצה"ל, באוטובוסים, ברחוב, או בבית.
האחראים אינם יכולים להמשיך בדרכיהם הרעילות ללא ענישה מיידית ותקיפה. ומעל הכול, הגיע הזמן לסמן ולהוקיע את הגורמים היסודיים שמזינים את אובדן האיפוק במחשבה ובמעשה.
זוהי משימה ארוכת טווח, כזו הדורשת תכנון, סבלנות ומחויבות. היא כרוכה בהכרה בנחיצותו של שינוי טרנספורמטיבי ובהבנה שמהפך יסודי שכזה הוא חיוני כדי למנוע מהחברה הישראלית, על כל מורכבותה, להמשיך בדרך ההרסנית לקריסה עצמית.
בינתיים, בתוך המדינה ומחוץ לה, כל ישראלי וישראלית צריכים לזכור כי המארג הפנימי של המדינה ותדמיתה החיצונית תלויים באופן דיבורם, התנהלותם ויחסם לאנשים שהם פוגשים בשדות תעופה, במסעדות, בבתי מלון, בחנויות או סתם בעת הליכה ברחוב.
הם עשויים אף לגלות כי התנהגותם הטובה נענית בלבביות, מה שיהפוך את השהות בחו"ל – שלא לדבר על חייהם בארץ – למרעננים ומתגמלים הרבה יותר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם