סרטון סאטירי מעולה בשם "הביטלס בשנת 3000" שעלה לרשת לפני כעשור, ניסה לנבא איך האנושות תזכור בעוד קצת פחות מאלף שנה את הביטלס.
בפרודיה על הסגנון הנפוח מחשיבות עצמית של סרטי ערוץ ההיסטוריה, מספרים מומחים, חלקם סייברוגים, על ארבעת המופלאים מהמאה העשרים – ג'ון לנון, פול מקנזי, ג'ורג' האצ'ינסון וסקוטי פיפן – שיצאו מהעיר הקדומה לינברטון שבאנגליה, וכבשו את אמריקה אחרי שהופיעו בפסטיבל השנתי "וודסטוק", שייסד אד סליבן.
"העולם היה המום", מסביר אחד מהם, "באותה תקופה המוזיקה בעולם נשלטה לחלוטין על ידי האופרה. אנשים לא הכירו קטעי מוזיקה קצרים משלוש שעות. הביטלס שינו את כל זה".
מומחה אחר מספר איך הביטלס כבשו את מצעדי הפזמונים "שנשלטו אז על ידי מייקל ג'קסון, לואי ארמסטרונג וארנסט המינגווי" עם "שירים שההורים לא הצליחו להבין", ובין היתר המציאו גם את דמותו של מיקי מאוס.
הסרטון הזה, שעושה סלט קצוץ מהמאה העשרים, מזכיר לנו שכדאי להיות צנועים ביחס למה שאנחנו משוכנעים שאנחנו יודעים על העבר. המחר לעולם אינו יודע.
אם פול מקרטני היה במקרה אחד מ-1.2 מיליון האנשים שצפו בסרטון הוויראלי הזה ביוטיוב, הוא בטח התבאס בעיקר מהעובדה שעל פי יוצרי הסרטון – מכל חברי הביטלס יזכרו בסוף רק את השם הנכון של ג'ון לנון.
צלו של האיש שחולק עם מקרטני קרדיט על השירים היפים ביותר בפסקול של המאה העשרים, מלווה אותו מאז שהביטלס התפרקו ב-1970 ועוד יותר מאז הרצח בניו יורק בשמונה בדצמבר 1980.
ביטלסולוגים אובססיביים (כמו חברי, אורי משגב, שכתב על כך מאמר יפה ב"הארץ" לפני שבועיים) עוקבים ומנתחים כל צעד שסר פול עושה בשנים האחרונות, כדי להבטיח שבני הדורות הבאים לא ישכחו מה בדיוק היה חלקו ביצירת האגדה המוזיקלית והתרבותית, כולל כל תפקיד בס, בדיחה שנונה, משפט מבריק והמלצת עיבוד.
ומקרטני – שיהיה בריא ויאריך ימים – הוא מכונת זיכרון בלתי ניתנת לעצירה. יבול התקופה האחרונה שלו כולל שני ספרים עם הסיפורים מאחורי כל שיר ושיר שכתב; סדרת טלוויזיה מרתקת עם ריק רובין, על סודות ההפקה של הביטלס; פרק מרגש ונהדר של "קארפול קריוקי" עם ג'יימס קורדן, שכולל ביקור מפתיע בליברפול; וכמובן – הסדרה המדוברת "הביטלס: גט בק" בבימויו של פיטר ג'קסון, שעלתה בשבוע שעבר לדיסני פלוס ומשאירה אחריה מיליוני עיניים לחות בכל העולם.
זמן מעולה לבקר בלינברטון.
נהג המונית שלוקח אותנו לסיור בין אתרי המורשת של הביטלס בליברפול, מנווט את דרכו בקלות בין בתי הילדות של ג'ון ופול – החדרים שבהם זה קרה, שהם היום אתרי מורשת לאומיים – אל השער האדום של סטרוברי פילדס והדרך האפרורית של פני ליין, היכן שהספר המקומי הציג תמונות של כל ראש שהיה לו העונג להכיר. כולל – אולי – הראשים של שני חברי הנעורים ג'ון ופול.
נהג המונית מנווט את דרכו בקלות בין בתי הילדות של ג'ון ופול אל השער האדום של סטרוברי פילדס והדרך האפרורית של פני ליין, היכן שהספר המקומי הציג תמונות של כל ראש שהיה לו העונג להכיר
נהג המונית בן גילי, יליד אמצע שנות השישים, ולא רק שהוא לא שמע בכלל על הסדרה הדוקומנטרית החדשה, הוא גם לא ממש מתעניין בביטלס ובמיתולוגיה שלהם.
כשאני מספר לו שאחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלי הוא אותו בוקר שבו שמעתי את החדשות – הו בוי – ברדיו בישראל, כשהודיעו שהביטלס התפרקו, הוא אומר: "אז נראה לי שאתה זוכר אותם הרבה יותר טוב ממני".
אשתו קנתה לו לפני שנים ספר על הביטלס, רק כדי שיהיה מסוגל לפטפט עם התיירים הנודניקים הרבים שמגיעים לעיר מכל העולם ורודפים אחרי רוחות הרפאים של ארבעת המופלאים. אבל הוא אפילו לא טרח לקרוא אותו. הלב שלו נתון אך ורק לפלא הנוסף שעירו העניקה לעולם – קבוצת הכדורגל ליברפול.
כשהוא מבין שהעילה העיקרית של הביקור שלנו בעיר היא ליהנות מהמוזיקה וההרמוניה שיורגן קלופ מפיק מהכישרון האדיר של ארבעת המופלאים מוחמד סלאח, סאדיו מאנה, וירג'יל ואן דייק ואליסון בקר – אנחנו הופכים מיד לאחים.
המגיפה הגדולה של המאה ה-21 היא לא קורונה אלא בדידות. ליברפול לימדה אותנו, שהחיסון נגד בדידות הוא לעולם לא לצעוד לבד. והביטלס לימדו אותנו, שבסוף האהבה שאתה נותן שווה לאהבה שאתה מקבל.
נהג המונית שלנו הפנים את שני השיעורים החשובים האלה והעניק את כל אהבתו לקבוצת הכדורגל שהוא אוהד מילדות, עד שבסוף נמאס לאשתו לצעוד לבד, והיא נטשה אותו והעניקה את אהבתה לגבר אחר.
נהג המונית שלנו הפנים את שני השיעורים החשובים האלה והעניק את כל אהבתו לקבוצת הכדורגל שהוא אוהד מילדות, עד שבסוף נמאס לאשתו לצעוד לבד, והיא נטשה אותו והעניקה את אהבתה לגבר אחר
על שתי הכתפיים יש לו קעקועים גדולים בדמותם של שני המנג'רים האגדיים של ליברפול, ביל שאנקלי ובוב פייזלי, והוא לא החמיץ אף משחק משמעותי של הקבוצה בארבעים השנים האחרונות.
הוא היה ביציע בטורקיה בערב הגדול בתולדות המועדון (ואחד הערבים הגדולים בתולדות הכדורגל העולמי) המכונה "נס איסטנבול", כשליברפול זכתה ב-2005 בגמר ליגת האלופות אחרי שחזרה מפיגור 3:0 במחצית וזכתה בניצחון דרמטי על מילאן.
והוא גם היה ביציע בשפילד ב-1989, בערב הטראגי בתולדות המועדון, "אסון הילסבורו", ורק בנס לא נמנה על אחד מ-97 הנספים באותו אירוע, ששינה את פני הכדורגל בבריטניה ועיצב מחדש את היחס שבין אוהדי ליברפול למועדון שלהם.
כבר שנים שהוא חבר בוועד הציבורי להנצחת הנספים באסון הילסבורו ובסוף הנסיעה, אחרי ששיתף אותנו בחוויות העוצמתיות שעבר, עליהן הוא מספר בהתרגשות עצומה, הוא מעניק לנו סיכת זיכרון לנספים בהילסבורו.
כמו כל ליברפולי שמכבד את עצמו, הוא לא מתקרב מאז לעיתון "הסאן", הצהובון המשוקץ שניסה לעוות את ההיסטוריה ולהטיל את האחריות לאסון הילסבורו על אוהדי ליברפול בכתבת השער הידועה לשמצה שנשאה את הכותרת "האמת".
כמו כל ליברפולי שמכבד את עצמו, הוא לא מתקרב מאז לעיתון "הסאן", הצהובון המשוקץ שהטיל את האחריות לאסון הילסבורו על אוהדי ליברפול בכתבת השער הידועה לשמצה שנשאה את הכותרת "האמת"
אנחנו מדברים בדרך על אמת ושקר ועיוות ההיסטוריה, כשאנחנו נוסעים לאורך פני-ליין, דרך חסרת כל ייחוד, שזכתה לתהילת עולם ולמקום בהיסטוריה בזכות השיר היפה שבן העיר מקרטני כתב עליה.
לפני שנה וחצי עלתה אפשרות ממשית שהשם המוכר והאהוב יוחלף. אנחנו הרי בעידן של תקינות פוליטית ושל תיקונים רטרואקטיביים של הזיכרון ההיסטורי. גיבורי העבר הופכים לנבלים, ולנבלים אין יותר מקום בזיכרון הקולקטיבי.
סמטת פני בליברפול קרויה על שם סוחר מהמאה ה-18 בשם ג'יימס פני, שנטען כי עשה את הונו הרב גם מסחר עבדים. השלטים המפורסמים ברחוב הושחתו על ידי אלמונים ומוזיאון העבדות בליברפול – עיר שמהנמל שלה הפליגו ספינות עבדים רבות – נדרש לעניין והקים ועדת חקירה שזיכתה בשנה שעברה את מר פני המנוח מכל אשמה.
אבל הספק עדיין מנקר. כי לך תדע מה בדיוק קרה לפני כמעט 300 שנה. הזיכרון ההיסטורי הרי מתעתע. וכמו שיודע כל מי שראה או שמע את "המילטון", השאלות הגדולות הן תמיד מי ימות ומי יחיה ומי יזכה לספר את הסיפור. וזה הרי מה שמטריד עכשיו גם את פול מקרטני. איך יזכרו אותו ואיזה מין סיפור יספרו עליו.
כמו שיודע כל מי שראה או שמע את "המילטון", השאלות הגדולות הן תמיד מי ימות ומי יחיה ומי יזכה לספר את הסיפור. וזה הרי מה שמטריד עכשיו גם את פול מקרטני. איך יזכרו אותו ואיזה מין סיפור יספרו עליו
ב"קאברן", המועדון המיתולוגי שממנו יצאו הביטלס לכבוש ולשנות את העולם, הקירות מזכירים שבפני ליין התגורר פעם גם בחור מזנזיבר בעל לסת בולטת בשם פרדי מרקורי. גם הלהקה שלו הופיעה את ההופעה הראשונה תחת השם "קווין" על במת המרתף הקטן הזה, שכל כך הרבה דברים מסעירים התרחשו בו.
קיר התהילה המרשים מחוץ למועדון מזכיר שבמרוצת השנים הופיעו פה גם הרולינג סטונס ואלטון ג'ון, אריק קלפטון ואדל, ארקטיק מאנקיז והקינקס, פיטר גרין והאנימלס, ובעצם מי לא. אבל כולם-כולם – גדולים וחשובים ככל שיהיו – חוסים כאן, כמו העיר כולה, בצל האגדה העצומה של הביטלס.
הם בכל פינה. מהחדר שבו אנחנו ישנים במלון, תחת צילום ענקי של נערות ביטלמניה בוכיות, שהיום הן ודאי סבתות לנכדים ונינים; דרך עשרות החנויות שמתמחות במזכרות ביטלס; הסוכנויות שמוציאות סיורי ביטלס ועד תאגיד "הקאברן", שמלבד הבמה המקורית כולל גם מרתף הופעות מרווח יותר, מסעדה, חנויות מזכרות ועוד.
פסל ברונזה של ג'ון לנון בגודל טבעי נשען על קיר התהילה מול פתח המועדון המקורי. אחרי שיצקו את הגוף שלו פורסם מכרז לתחרות בין אמנים על יציקת הראש, וככה הפסל ניצב כמה חודשים כגוף ללא ראש – עד שמשימת ההנצחה הושלמה.
לנון הוא המת, מקרטני הוא החי, והסיפור נחתם בימים אלה ממש. ועם כל האהבה שהמת זוכה לה ב-41 השנים מאז נרצח, נדמה שאין לחי סיבות אמיתיות לדאוג בקשר לסיפור שיסופר בעתיד.
לנון הוא המת, מקרטני הוא החי, והסיפור נחתם בימים אלה ממש. ועם כל האהבה שהמת זוכה לה ב-41 השנים מאז נרצח, נדמה שאין לחי סיבות אמיתיות לדאוג בקשר לסיפור שיסופר בעתיד
כל הדקויות הללו, כולל כל הניואנסים, פרטי הטריוויה והאנקדוטות על כל צעד שהביטלס עשו בשנים הספורות שבמהלכן הם שינו את העולם – כנראה לא יעניינו את רוב בני הדורות הבאים, שיהיו עסוקים במה שיעסיק את הדורות הבאים.
רק המוזיקה, שבשנות השישים עוד לא היה ברור לגמרי מה יהיה גורלה – ג'ורג' האריסון, למשל, חשש שהג'אז ישרוד אבל הרוק יישכח – המוזיקה תמשיך לרגש, לסקרן ולהצית את הדמיון כל עוד יהיו בעולם אנשים עם לב פועם.
והמוזיקה תמשיך להלך קסם על המין האנושי גם כשלא יהיו עוד ביטלס חיים – מחשבה מדכדכת, שקשה להימנע ממנה. רינגו סטאר כבר עבר את השמונים. מקרטני יגיע לגבורות בקיץ הבא.
כל זמן שליברפול – העיר הנהדרת ומעוררת ההשראה הזו, שלא במקרה העניקה לעולם כל כך הרבה שמחה ותקווה – לא תהפוך ללינברטון, גם אגדת הביטלס לא תישכח. פול מקרטני יכול להירגע. הוא לא יהפוך לפול מקנזי.
כל זמן שליברפול – העיר הנהדרת ומעוררת ההשראה הזו, שלא במקרה העניקה לעולם כל כך הרבה שמחה ותקווה – לא תהפוך ללינברטון, גם אגדת הביטלס לא תישכח
המעמד של מקרטני בעולם הוא כזה, שגם כשהוא נמצא בחדר אחד בחברת ראשי ממשלה, נשיאים, מלכים וחתני פרס נובל – הוא עדיין מוקף במעריצים של הביטלס.
כשעורך "הניו יורקר" דיוויד רמניק – שליווה את מקרטני וכתב עליו פרופיל ארוך ומלא אהבה – שואל אותו איך חיים עם התחושה המשכרת והמבלבלת הזו, מקרטני אומר שהוא מבין את זה, כי במרוצת השנים שעברו, גם הוא עצמו הפך למעריץ של הביטלס.
רוצה לומר: הסיפור של הביטלס צמח לממדים כאלה, שגם מי שהיה בלהקה כבר מתבונן בה מבחוץ, ממש כמו כולם.
הסיפור הזה עד כדי כך גדול, שגם אם אתה מהטיפוסים הביקורתיים, שממהרים להתגונן בעזרת ציניות כשהם פוגשים תעשיית זיכרון ונוסטלגיה מוגזמת, שנוטה לגלוש מהר מאוד לקיטש – נדמה לי שג'ון לנון היה קצת כזה, נזהר תמיד לא להיסחף מדי ולא לאבד את הראש – בכל זאת ליברפול וגיבוריה תמיד כאן, כדי להזכיר לך את הכוח והקסם של חברות, אהבה, הומור, קהילה, רוקנרול, אמנות, כדורגל. הדברים שלמענם שווה לחיות.
בכל זאת ליברפול וגיבוריה תמיד כאן, כדי להזכיר לך את הכוח והקסם של חברות, אהבה, הומור, קהילה, רוקנרול, אמנות, כדורגל. הדברים שלמענם שווה לחיות
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם