השאיפות הגרעיניות של איראן לא החלו רק לאחר המהפכה האסלאמית בשנת 1979. עוד בתקופת השאה, איראן – אשר רואה את עצמה כמעצמה ככל המעצמות, בעלת יכולת טכנולוגית מפותחת – ביקשה להשיג יכולות גרעיניות. לראיה, בנייתה של תחנת הכוח הגרעינית בבושהר החלה עוד ב-1975, 4 שנים לפני המהפכה האסלאמית. עובדה זו חשובה, שכן היא מהווה אינדיקציה לכך שגם שינוי משטרי באיראן לא מבטיח כי איראן תוותר על תוכניתה הגרעינית.

בניית תחנת הכוח הגרעינית בבושהר החלה עוד ב-1975, 4 שנים לפני המהפכה האסלאמית. זה מהווה אינדיקציה לכך שגם שינוי משטרי באיראן לא מבטיח שהיא תוותר על תוכניתה הגרעינית

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

למעשה, תוכנית הגרעין האיראנית הינה מקור גאווה של טהרן ונהנית לרוב מקונצנזוס בקרב האוכלוסייה באיראן. הזכות של איראן להקים ולפתח מתקני העשרה לטובת צרכים "אזרחיים" לא מוטלת בספק בעיני קברניטיה ואלו רואים בה זכות בסיסית ויסודית שלא ניתן לערער עליה או למנוע מטהרן לממשה.

לאחר מותו של ח'ומייני ותחת מנהיגותו של ח'אמנאי, ביקשה איראן לבנות מערך של מתקנים גרעינים, בהתבסס על כוח אדם איראני שיאפשר לה להתקדם לעבר פצצת גרעין.

באירועי הפלישה האמריקאית לעיראק במלחמת המפרץ ב-1991, הופגנה העליונות הטכנולוגית האמריקאית, שבאמצעותה הצבא האמריקני הביס בקלות את גדול אויביה האיזוריים של איראן, סדאם חוסיין. זה, והזכרון ההיסטורי ממלחמת איראן-עיראק, היו בין הזרזים המרכזיים שהובילו את מנהיג איראן, ח'אמנהאי, לבקש לעצמו "תעודת ביטוח" אולטימטיבית. כזו שתבטיח את עתיד המהפכה האסלאמית ובכך את השרדותו של הזרם השיעי באסלאם.

בניגוד לתוכנית העיראקית (וגם זו הסורית שעשתה את אותן טעויות כמו עיראק) טהראן ביזרה ופיזרה את תוכניתה הגרעינית. כך, במקום להתבסס על "ערוץ פלוטוגני", על בסיס כור גרעיני אותו הקימו מומחי חוץ (צרפת במקרה העיראקי וצפון קוריאה במקרה הסורי), בחרה איראן להתבסס על המסלול המבוסס על מספר מתקני העשרה (בקום ובנתנז), מוגנים היטב (תת קרקעיים). ככל הנראה מתוך מחשבה להקשות על כל מי שמבקש לעצור תוכנית זו להשיג את היעד באמצעים צבאיים.

בניגוד לתוכנית העיראקית (וגם זו הסורית שעשתה את אותן טעויות כמו עיראק) טהראן ביזרה ופיזרה את תוכניתה הגרעינית. ככל הנראה כדי להקשות על כל מי שמבקש לעצור תוכנית זו באמצעים צבאיים

טהראן נאלצה אמנם (בוודאי בתחילת תוכניתה) להשען על סיוע חוץ (בין אם מדובר ברשת הפקיסטן של עבד אלקדיר ח'אן או המדען הרוסי דנילנקו שסייע לה במידע התיאורטי לבניית הנשק עצמו), אבל היא השכילה לבנות קאדר של מדענים משלה ובכך להקטין למינימום את תלותה במדענים חיצוניים. העצמאות הטכנולוגית והלוגיסטית האיראנית בפיתוח תוכניתה הגרעינית, מנעו את יצירתו של מוקד ידע אחד שאין בלתו, ולכן היכולת לייצר אפקט מצרפי קינטי לעצירת התוכנית הינו נמוך.

אך לאחר מספר שנים בהם פעלה באמצעות פרויקט ייעודי ("פרוייקט אמאד") להשגת יכולת גרעין צבאית, נאלצה בשנת 2003 לנטוש אותו. זאת בשל רצף הגילויים של האופוזיציה האיראנית בדבר תוכניתה הגרעינית של איראן, והחשש כי לאחר הפלישה האמריקאית לעיראק, ובעקבות גילויים אלו, עלולה איראן להיות "הבאה בתור".

משנת 2003, איראן קיבלה החלטה מושכלת להתקדם משמעותית בתחום ההעשרה האזרחית ולהקפיא כל עיסוק בהיבטים הצבאיים של תוכניתה הגרעינית. בהקשר, ניתוח ההיסטוריה של תוכנית הגרעין האיראנית מלמד על תקרת הזכוכית של הלחץ המקסימלי על איראן.

לאור העובדה שקיים קונצנזוס בהנהגתה כי אף אחד לא יכול לערער על זכותה לפיתוח יכולותיה הגרעיניות, לא משנה איזה לחץ יופעל על איראן, הנהגתה לא תפרק את מתקניה הגרעיניים. איראן, אשר כורעת תחת נטל הסנקציות כבר מעל לעשור, סירבה לדון על הזכות להעשרה על אדמתה, ולכל היותר היתה מוכנה להגביל את תוכניתה ולהוסיף נדבכים של פיקוח שלכאורה יבטיחו את השארותה של התוכנית כאזרחית ולא צבאית. גם פריצת הדרך במו"מ עם ארה"ב לפני הסכם הגרעין התרחשה רק לאחר שארה"ב קיבלה את זכותה של איראן להעשיר על אדמתה.

לאור העובדה שקיים קונצנזוס בהנהגתה כי אף אחד לא יכול לערער על זכותה לפיתוח יכולותיה הגרעיניות, לא משנה איזה לחץ יופעל על איראן, הנהגתה לא תפרק את מתקניה הגרעיניים

מנגד, דומה כי ספ'נד (שהיתה "הגלגול" החדש של פרויקט אמאד) בראשות מחסן פח'ריזאדה, עברה להתעסק בפרוייקטים מדעיים שונים, שגם אם יש להם קשר כלשהו לסוגיות הגרעיניות, אלו אינן סוגיות שניתן לקשרן להיבטים צבאיים של פרוייקט גרעיני כלשהו (לפי ראש המוסד הקודם יוסי כהן במאמר בידיעות אחרונות: "יכולות מדעיות שונות העלולות לשרת פרוייקט גרעיני").

כאמור, אופיה של תוכנית הגרעין של איראן לא מאפשר לאלו אשר מבקשים לפרק את יכולותיה הגרעיניות אופציה צבאית ריאלית. גם אם ישנן יכולות שבאופן תיאורטי אפשר שיגרמו לתוכנית הגרעין נזק כבד, הידע שקיים באיראן לאחר כמעט 20 שנה של תוכנית גרעין פעילה וההתקדמות הטכנולוגית שנעשתה במדינה בידי מדעניה, תאפשר לאיראן שיקום מהיר של תוכניתה.

יתרה מכך, במהלך השנים סבלה איראן מתקיפות חסרות תקדים נגד אתריה הגרעינים, ועדיין מדעני הגרעין האיראנים הוכיחו יכולות שיקום מרשימות. עובדה זה מעמידה בספק רב את היכולת להסיג לאחור את תוכנית הגרעין של איראן לנקודת האפס באמצעות תקיפות עלומות, זאת בשל הידע הרב שנצבר באיראן מאז תחילת של התוכנית ויכולת ההתאוששות האיראנית מפעולות אלו.

ניתוח התנהלותה של איראן יכול לבסס את התפיסה ביחס לאסטרטגית הגרעין שלה כך:

1

איראן מבקשת להתקדם רחוק ככל הניתן בתחום ההעשרה ולשדרג משמעותית את יכולותיה בתחום. כך, איראן צפויה להמשיך ולקדם את המחקר והפיתוח של צנטריפוגות (ולראיה התקנת הקסקדה של ה-IR-6 בפורדו); להעשיר לרמה גבוהה ככל הניתן כל עוד יש לכך צידוק אזרחי וכדומה.

במהלך השנים סבלה איראן מתקיפות חסרות תקדים נגד אתריה הגרעינים, ועדיין מדעני הגרעין האיראנים הוכיחו יכולות שיקום מרשימות, מה שמעמיד בספק את היכולת להסיג לאחור את תוכנית הגרעין שלה

2

בעבר איראן ביקשה גם "לגוון את משענותיה" ולהקדם גם תחום הפלוטוגני, ולכן סביר כי למרות הקשיים הרבים בערוץ זה, בסופו של יום איראן תבקש להתקדם גם ולהתניע מחדש את העבודה בהיבט הזה, אך כרגע מדובר באיום רחוק טווח.

3

בתחום הנשק דומה כי איראן מבקשת למצוא עוד תחומים שיש להם צידוק אזרחי (כדוגמת העיסוק ב"אורניום מתכתי"), משיקים גם לתחום הצבאי. אך נראה שהיא נזהרת לא "לחצות את הסף" בתחום הצבאי ולבצע פעולות שבצורה חד חד ערכית מעידות כי פניה לייצור נשק.

4

איראן לא חותרת כיום להשגת נשק גרעיני, ופעולותיה הן בתחום העשרה (לא מעשירה לרמה צבאית) והן בתחום ההנשקה (רק פעילות דו שימושית שיש לה צידוק אזרחי וצבאי) מעידים על כך. ולכן לפי הערכות שונות, איראן רחוקה שנתיים מייצור מתקן גרעיני

5

בהקשר ישיר – אין להסיק מהתקדמותה בתחום ההעשרה על רצונה בנשק.

לאור זאת ניתן לנסח את אסטרטגיית הגרעין האיראנית כ"חותרת לסף בתחום העשרה, ולמקסימום פעולות דו שימושיות בתחום ההנשקה". כלומר, נראה שאיראן מבקשת להשתמש ביכולת ההעשרה האזרחית המתקדמת שלה כנקודת פתיחה, המאפשרת לה להגביר את הרתעתה "הגרעינית" אל מול אויביה, גם אם אין בידה יכולת גרעין צבאית.

ניתן לנסח את אסטרטגיית הגרעין האיראנית כ"חותרת לסף בתחום ההעשרה, ולמקסימום פעולות דו שימושיות בתחום ההנשקה". כלומר, להשתמש ביכולת ההעשרה האזרחית המתקדמת כנקודת פתיחה להגברת ההרתעה

איראן יכולה כבר כיום להעשיר לרמת העשרה צבאית מבחינה טכנולוגית, אך איננה עושה כן, כי היא מבינה שאין לכך צידוק אזרחי וכי אם תעשה כן, זה עלול להעמידה בלחץ בינלאומי, כולל מידידותיה כמו סין ורוסיה. אם כך נראה שלהבנת מנהיגי איראן, עצם ההגעה "לסף" בתחום ההעשרה, ביחד עם מהלכים דו שימושיים אשר "משיקים" לתחום ההנשקה, הם נקודת פתיחה להשגת יכולת גרעין צבאית בהנתן שינוי הנסיבות האיזוריות והבינלאומיות. כלומר איראן נמצאת כבר כיום ב"סף" מבחינת יכולת ההעשרה שלה, אך נזהרת מאוד שלא להגיע "לסף" מבחינת היכולות שלה בתחום הגרעין הצבאי.

לאור מצבה של תוכנית הגרעין האיראנית, יש לקבל את הנחת העבודה המצערת אך המציאותית, כי בכל תרחיש עתידי אנחנו נצטרך לחיות עם תוכנית גרעין איראנית, שביכולתה להעשיר אורניום לרמת העשרה צבאית בפרק זמן מהיר. לאור זאת, המטרה הריאלית היום כבר איננה למנוע מאיראן יכולת גרעינית, אלא להניא את איראן מלהשתמש בה לבניית יכולת גרעין צבאית, קרי הקמתה מחדש את קבוצת הנשק.

לאור זאת יש לנקוט בצעדים הבאים:

א

פיתוח יכולות צבאיות אשר יעמדו לרשותה של ישראל אם איראן תחליט "לחצות" את הסף האזרחי של תוכניתה הגרעינית ולצעוד לעבר בנייתו של מתקן גרעיני. סביר כי בהנתן תרחיש מסוג זה, ישראל תהיה מוכנה לפעול צבאית באיראן עם כל המחירים הנלווים לכך (בדגש על מערכה מול חזבאללה), שכן בראייתה, "החרב תהיה על הצוואר".

א

תיאום מלא ועבודה משותפת עם ארה"ב בכל הנוגע לתוכנית הגרעינית של איראן במטרה לוודא כי זו אכן לא "מניעה מחדש" את פעולותיה של קבוצת הנשק. כך או כך, בכל תרחיש הסלמתי מול טהראן, תמיכתה של ארה"ב בישראלית הינה קריטית.

ב

איומים צבאיים ואף סנקציות חונקות הוכחו כלא יעילים בפני מניעת התקדמות איראן בתוכניתה הגרעינית ואף עלולים לדרדר את המצב להסלמה. יתרה מכך, דווקא המשך הלחץ הנוכחי עלול לשרת את אלו אשר מבקשים שאיראן תחצה את הרוביקון בהקשר הגרעיני. לאור זאת נכון לראות כיצד ניתן לשמר את הפיקוח ההדוק על מתקני הגרעין של איראן, כך שתתאפשר התרעה בפני כוונות איראן להסטת חומר גרעיני ותרתיע את איראן מלעשות פעולות מסוג זה.

ג

מבט לחזבאללה – ישראל וארה"ב חייבות לבנות אסטרטגיה ברורה שמחלישה את הקשר של איראן וחזבאללה ופוגעת במעמד חזבאללה בלבנון. ללא הקשר הנ"ל ועל רקע חוזקו אל ארגון חזבאללה בסוריה וכעת גם בעיראק, איראן תאבד את המכשיר המרכזי שלה להשפעה במזה"ת. ולכן, לחץ כלכלי מאסיבי על ארגון חזבאללה, התערבות דרמטית מבחינה מדינית מצד ארה"ב בלבנון וכן מהלכים עתידיים של בניית אופציה שיעית פוליטית חוץ מחזבאללה ויצירת "מחירי" הפסד לעם הלבנוני (בדמות השקעה של מדינות המפרץ בלבנון בתמורה להתנתקות המדינה מהארגון) – כל אלו באים בחשבון ויכולים להשפיע דרמטית על יכולתה של איראן להשפיע באיזור. חשוב לציין כי האיום שאיראן מקרינה על ישראל ללא חזבאללה נמוך בעשרות מונים ממצב שבו איראן מאיימת על ישראל עם "הרכיב החזבאללאי" בארסנל שלה, ולכן מטרת העל של ישראל חייבת להתמקד בהחלשה משמעותית של קשר זה.

בשורה התחתונה, תוכנית הגרעינית של איראן מתקדמת באופן חסר תקדים, בעיקר בתחום ההעשרה. יחד עם זאת, לפחות בנקודת הזמן הנוכחית נראה כי טהראן איננה מעוניינת כרגע בנשק גרעיני. היא מבקשת לנצל את התקדמותה בגרעין כדי לחזק את הרתעתה (לאור ההבנה של שכנותיה לכאורה שהיא קרובה לייצר נשק), וכן לאפשר להשיג נשק כזה בפרק זמן קצר ככל הניתן בראייתה, בהנתן שינוי בנסיבות הבינלאומיות.

כך מנסה איראן להתקדם בתוכנית הגרעין ולבסס את הרתעתה מבלי לשלם את המחיר, שצפון קוריאה, למשל, שילמה. לאור התקדמות זו נכון להתמקד יותר במניעת הקמתה של קבוצת נשק. זאת משום שהיכולת לשלול מאיראן יכולות בהעשרה מוגבלת לאור יכולותיה בנושא, ולאור העובדה שבמובנים רבים היא "חצתה את הרוביקון" מבחינה טכנולוגית בתחום זה, ולכן מבחינת יכולת ההעשרה היא כבר נמצאת "בסף".

דני (דניס) סיטרינוביץ, שירת כ-25 שנים באגף המודיעין במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר של אמ"ן וכיום עמית מחקר במכון למחקרי בטחון לאומי (INSS).