לאחר כשני עשורים מאז שסוגיית הגרעין האיראני עלתה על סדר היום הבינלאומי והפכה לעצם בגרונה של מדינת ישראל, התקבעו בשיח הציבורי התובנות הקשורות בה: העשרת אורניום, סף גרעיני, סנקציות כלכליות, ההסכם והפרישה, לחימה חשאית.

לכל התובנות היה מכנה משותף: איראן לא נחה על שמריה ופיתחה יכולות שלא היו לה קודם בתחום הגרעיני. לאחר שהשד הזה יצא מהבקבוק שוברים עכשיו מיטב המוחות את הראשים כיצד מחזירים אותו, ובירושלים מאווררים מחדש את הדוקטרינה הישנה, לפיה אם אין אני לי מי לי, ובלשון עדכנית, כל האופציות על השולחן.

לכל התובנות על איראן היה מכנה משותף: איראן לא נחה על שמריה ופיתחה יכולות שלא היו לה קודם בתחום הגרעיני. לאחר שהשד הזה יצא מהבקבוק שוברים עכשיו מיטב המוחות את הראשים כיצד מחזירים אותו

יותר מכל משבר בינלאומי אחר בימינו, סוגיית איראן הגרעינית מתאפיינת בחכמה שבדיעבד: מה שנחשבה פעם כהתפתחות רחוקה שהתייחסו אליה מעת לעת, הפכה לבעיה בוערת; התפתחות שנראתה כבעייתית התקבלה כעבור זמן לנסבלת ומהלכים שנחשבו מבריקים התבררו כדהויים. מאחר שמדובר בחומרים נפיצים הדיון ודרכי הפעולה בהם הפכו גם הם למורכבים ומסובכים.

שלא יהיה ספק: איראן בשליטת האייתוללות, החמושה בנשק קונבנציונלי, היא אויבת מטרידה ומסוכנת של מדינת ישראל והיא תהפוך עוד יותר מסוכנת כשתחזיק בארסנל גרעיני. אלא שהחשיבה כי ביכולתנו לבד למנוע את התהליך הזה היא המשכה של הדוקטרינה היחידה שהתקיימה כאן תמיד, לפיה ישראל מסוגלת לעמוד בשעת מבחן מול כל אויב ולא משנה מי הוא ומה הנסיבות.

עד כמה דוקטרינה זו עמדה במבחנים בעבר זה נושא לדיון נפרד. כאן צריך להבהיר כי הדיבורים על ההתמודדות בהתחמשותה הגרעינית של איראן באותה שפה שהייתה מקובלת בעבר, היא לא רק מיותרת ולא מועילה אלא גם מסוכנת, כיוון שזה לא אותו אויב ולא אותם חומרים שהכרנו.

לא מיותר להזכיר כי יש רק תקדים אחד של מדינה שהחלה בפיתוח נשק להשמדה המונית, כולל גרעיני, וחדלה מכך ביוזמתה. זה קרה בסוף 2003 בלוב בראשות מועמר קדאפי. בתמורה להסכמתו לוותר על שאיפותיו לנשק ההרסני הסכימו מדינות המערב להסיר את הסנקציות מעל לוב והיא הוסרה מהרשימה האמריקאית של מדינות התומכות בטרור.

הוזכר בעבר כי גם בדרום אפריקה בימי שלטון האפרטהייד היו מחשבות בכוון הגרעיני אבל זה לא הגיע לסף מעשי. כל יתר המדינות בעלות ארסנל גרעיני לא ויתרו עליו, ובראשן צפון קוריאה, אותה ניסו לאורך שנים לפתות באותות ובמופתים. המשטר האניגמטי שלה הוא גם היחיד הדואג להזכיר מדי פעם לעולם כי כוחו הגרעיני במתניו.

צריך להבהיר כי הדיבורים על ההתמודדות בהתחמשותה הגרעינית של איראן באותה שפה שהייתה מקובלת בעבר, היא לא רק מיותרת ולא מועילה אלא גם מסוכנת, כיוון שזה לא אותו אויב ולא אותם חומרים שהכרנו

הנשיא דונלד טראמפ, שנכשל במדיניות החיבוקים שיזם מול קים ג'ונג און, נכשל גם במדיניות כיפוף הידיים מול ח'מינאי, כי התברר בדיעבד שלא הייתה לו מדיניות של סוף מעשה במחשבה תחילה, לתוכה נגררה שלא בטובתה גם ישראל.

עשרות ספרים אודותיו נכתבו עוד במהלך שנות נשיאותו והשטף נמשך. באחד מהם (B.Woodward and R.Costa, Peril) מתוארת ישיבה שטראמפ כינס עם יועציו הקרובים שבוע אחרי תבוסתו בבחירות בנובמבר 2020, כשעל סדר היום האופציות לפעולה נגד איראן. ההערכה באותה עת הייתה כי מאגר האורניום המעושר שבידיה היה גדול פי 12 ממה שנקבע בהסכם ממנו ארה"ב פרשה. ראש המטות המשולבים הגנרל מארק מיליי הציג את כל האופציות הצבאיות, המחירים והסיכונים וסיכם: "אני ממליץ לך לדחות את כל האופציות. יותר מדי מסוכן ומיותר". החרה החזיק אחריו מזכיר המדינה מייק פומפאו: "הסיכון איננו שווה את זה". זה האיש שהיה בין מובילי הפרישה מההסכם ונחשב ידיד של ישראל. וטראמפ? הוא הודה למשתתפים בלי לסכם ובלי לומר את דעתו.

לגנרל מיליי מיוחסת גם האמרה כי "כל עניין איראן בא והולך ובא והולך ובא והולך". כאשר בירושלים ממשיכים לפזר איומים ראוי להכיר את דעתו של גנרל מיליי, שגם בעצם ימים אלה ממלא את תפקידו הצבאי ושעל פי הגדרתו הוא גם היועץ הצבאי הראשי של נשיא ארה"ב. מכאן שדעתו קובעת גם אצל הנשיא ג'ו ביידן. זה שבעיני מביני דבר אצלנו נחשב כמי שאיננו שש אלי קרב, למרות שעד היום הבחנה זו לא הועמדה במבחן מעשי.

טראמפ, שנכשל במדיניות החיבוקים שיזם מול קים ג'ונג און, נכשל גם במדיניות כיפוף הידיים מול ח'מינאי, כשהתברר בדיעבד שסוף מעשה היה ללא מחשבה תחילה, וישראל נגררה לכך שלא בטובתה

בנסיבות אלה תוהה האזרח מן השורה החי כאן את יומו מה פירושן של האמירות החוזרות ונשנות כי אם אמריקה לא תפעל כפי שמצפים ממנה בירושלים, ישראל תפעל לבדה.

כדי שאותו אזרח יבין – ובעיקר כמובן האיראנים – מזינים אותו בכפיות על ההכנות המזורזות בחיל האוויר ובפירורים על תכניות הצטיידות במיליארדים בכלי נשק ייעודיים חדשים.

אלא שזה כלום ושום דבר מבחינת הבנתם של המוני ההדיוטות ששומעים על כוונות התקפיות אבל לא שמעו אם ומה נאמר על הצד השני של מטבע כל-האופציות-על-השולחן, קרי, מה יהיה מחירן בנפש וברכוש בעורף החזית. נושא שבעבר מעולם לא נזכר בפומבי, אולם הופך לבעל חשיבות עליונה כאשר מולנו אויב שמכריז בריש גלי כי מטרתו לא להתקיף ולא לכבוש שטחים אלא להשמיד מעל פני האדמה את מדינת ישראל.

גם אוזן לא מיומנת מסוגלת להבין, כי אם וכאשר יתקיפו את מתקניה – איראן תראה זאת כעילה לתגובת הנגד עליה היא שוקדת ועליה מכריזה. האיראנים הצהירו לא אחת כי תרחיש כזה יקרה גם אם האמריקאים לבדם יתקפו אותם, כי מבחינתם ישראל היא הבטן הרכה.

אין בדברים אלה כדי להלך אימים על עצמנו, ועל פניו גם נדמה כי דיון בתרחיש אפוקליפטי שכזה עלול להיות קשה לעיכול ושבעקבותיו עלולה גם להתפתח תגובה ציבורית שאולי תשפיע על קובעי ההחלטות. מאידך, הגישה של "שקט יורים" אמורה להזכיר לנו את הטעויות הגדולות שעשינו בעבר, כאשר הציבור לא ידע את שהתחולל מאחורי גבו ונתפס בהפתעה מוחלטת כשהתבררו התוצאות הקשות: מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה הסתיימו במחיר מצטבר של אלפי קרבנות בגוף ובנפש.

אם וכאשר יתקיפו את מתקניה – איראן תראה זאת כעילה לתגובת הנגד עליה היא שוקדת ועליה מכריזה. האיראנים הצהירו לא אחת כי תרחיש כזה יקרה גם אם האמריקאים לבדם יתקפו, כי מבחינתם ישראל היא הבטן הרכה

גם האמריקאים חוו זאת בהסתבכות במלחמת וייטנאם ובפלישה לעיראק, שעלו בחייהם של עשרות אלפי קרבנות. אשר על כן, כאשר הרמטכ"ל האמריקאי הנוכחי לא ראה ואולי לא רואה גם היום פתרון צבאי לסבך הגרעין האיראני, טוב שהציבור בישראל יידע על כך מראש ולא בדיעבד. אחרי הכל, מלבד ארה"ב אין לנו מדינה ידידותית כמוה, שעמידתה לצדנו חשובה מאין כמותה.

בצלאל לביא הוא בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש גם באירועים היסטוריים כדי לדון ולנתח אירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם.