אף פעם לא יכולת לדעת אם יאסר ערפאת יופיע באמת. אבל לפתע הוא ניצב שם, עם הכאפייה שתמיד מסודרת בצורת פלסטין ועם הביגוד המעין-צבאי שקושט בסיכות דש: ישו התינוק, מריה הבתולה וענף הזית כמובן.

היה זה ה-8 בדצמבר 2001, לפני 20 שנה, והגיע תורי לראיין את המנהיג הפלסטיני האגדי. אף אחד לא הבין מה היה הסיפור שלו באותה עת – והנה עברו 20 שנה ואנחנו עדיין לא מבינים. זה מה שכל כך מוזר: כמעט מכל בחינה אנחנו עדיין לא מבינים דבר.

היה זה ה-8 בדצמבר 2001, לפני 20 שנה, והגיע תורי לראיין את המנהיג הפלסטיני האגדי. אף אחד לא הבין מה היה הסיפור שלו באותה עת – והנה עברו 20 שנה ואנחנו עדיין לא מבינים

האינתיפאדה השנייה שפרצה בספטמבר 2000 החריבה את תהליך השלום, העלתה את אריאל שרון (האויב המושבע של ערפאת) לשלטון בישראל, והשאירה שובל של קטל והרס בכל רחבי הארץ. זאת, למרות שקודמו של שרון, אהוד ברק, הציע לערפאת (זוכה פרס נובל לשלום!) מדינה עצמאית, ובזאת הגשים את מטרת חייו לכאורה.

האם ערפאת עצמו היה זה ששלח צעירים משוגעים לפוצץ את עצמם באוטובוסים ובתי קפה בישראל? אחרי הכל, התנזים, מתנועת הפת"ח שלו, נטלה אחריות על חלק נכבד מהפיגועים. לשרון לא הייתה סבלנות לשום גרסה מלבד זו שערפאת הוא טרוריסט צבוע ואולי גם אידיוט.

הנרטיב הפלסטיני אמר שהאלימות התפרצה באופן טבעי כמחאה על ביקורו של שרון בספטמבר 2000 (כראש האופוזיציה) בהר הבית, וישראל הגיבה באופן מוגזם כך שהעניינים יצאו מכלל שליטה. גרסה זו חוטאת באינפנטיליזציה של הפלסטינים כמי שאינם מסוגלים לשלוט בהתקף זעם גם אם זה עולה להם בשחרורם הלאומי.

משהו לא הסתדר כאן, וכאשר ערפאת הסכים לראיון עם סוכנות אי-פי, אני ועמיתיי החלטנו נחרצות לשים קץ לאי ההבנה.

אבל תחילה התקשרתי לאל"מ אוליבייה רפוביץ', דובר צה"ל לתקשורת הזרה, כדי ליידע אותו בדבר נסיעתנו הקרובה ל"מוקטעה" של ערפאת. כידוע, המתחם ישב חזק בבנק המטרות. "זה באמת מקום מסוכן", הרהר אוליבייה בסגנונו שהדיף תמיד ניחוח של בולבר סן ז'רמן. אוליבייה לא היה טיפוס שיבטיח הבטחות שווא, או זה שיתן למלחמה לשבש לו את בדיחות הדעת.

הנרטיב הפלסטיני אמר שהאלימות התפרצה באופן טבעי כמחאה על ביקור שרון בספטמבר 2000 בהר הבית, וישראל הגיבה באופן מוגזם כך שהעניינים יצאו מכלל שליטה. גרסה זו חוטאת באינפנטיליזציה של הפלסטינים

עם שקיעת השמש, המשוריינת שנשאה אותי ועוד כמה עיתונאים חצתה את מעבר קלנדיה אל תוך רמאללה ללא תקלות. תוך עשר דקות כבר נכנסנו לחצר המאובקת של המוקטעה, שנראתה כמתקן מאסר צבאי לכל דבר וענין. הרי כך החלה את דרכה.

הקדמנו במשהו כמו רבע שעה ושמחתי שלפחות לא נאחר; אף פעם הרי אי אפשר לדעת מה יקרה במעברים בין ישראל לרשות. אמרו לנו לחכות במה שנראה ככניסה של הטבחים. היו שם כיסאות שעליהם ישבו ועישנו כמה שוטרים פלסטינים זעופי-פנים. לאחר כשעה התחלתי לדאוג לערפאת: אולי לא חש בטוב?

לבסוף הגיע מלווה להובילנו לקומה השנייה, ולאחר צעידה במסדרון הוכנסנו למשרדו של אחד, אחמד עבד אל רחמן, מזכ"ל הקבינט הפלסטיני ובעצם העוזר הראשי של ערפאת. ייתכן שגיליתי סימנים של חוסר סבלנות. עבד אל רחמן הביט בי, משועשע.

"אני מבין שאתה מבקש לפגוש את הראיס", הוא שאל. אישרתי את זה תוך נסיון להתעלם מהרמז העבה שכלום עוד לא נסגר.

"תאמר לי: מה תבקש לשאול את הראיס?".

השבתי בדיפלומטיות – משהו על איך הראיס מצליח לאזן את הלחצים של תפקידו ההיסטורי עם היום-יום התובעני, כאשר רבים כל כך סביבו אינם נוהגים בהוגנות כלפי העם הפלסטיני. "מצויין, מצויין," אמר עבד אל רחמן, נאבק בידיו בענן סמיך של עשן.

השבתי בדיפלומטיות – משהו על איך הראיס מצליח לאזן את הלחצים של תפקידו ההיסטורי עם היום-יום התובעני, כאשר רבים סביבו אינם נוהגים בהוגנות כלפי העם הפלסטיני

הכניסו אותנו לחדר אחר, סמוך וגדול יותר, ושוב אמרו לנו לחכות. עבר עוד זמן. היה נראה לי שעברו כשלוש שעות מאז שהגענו. כמעט הגענו לסף ייאוש כאשר סוף סוף ערפאת נכנס לחדר. הוא קיבל אותנו במרץ רב, ולא דמה לאדם שקורס תחת לחצים או אחד שימות תוך פחות משלוש שנים. לא מסיבות טבעיות, בכל מקרה.

ערפאת ישב מולי בזמן שצלמי הטלוויזיה התארגנו. דוברו, נביל אבורדיינה, התיישב מאחוריו, והראיון יצא לדרך.

ערפאת התעצב על כך שמאמציו למנוע אלימות אינם זוכים להערכה הראויה. הוא ציין שהמשטרה הפלסטינית כבר עצרה 17 מחבלים לבקשת האמריקאים והבטיח לעשות אפילו יותר.

אמרתי לו שאם אלימות כה הרסנית מתרחשת בניגוד לרצונו במשך יותר משנה, כנראה שהכוחות מאחוריה חזקים עד מאוד. "אתה מדבר עם יאסר ערפאת!", הוא נזעק. בתור איש די קטן היה לו מבט מקפיא דם. "אני יודע איך לעשות את זה. אני יודע איך לעשות את זה".

בכל זאת, התעקשתי, אלף פלסטינים נהרגו עד כה, לפי ספירה מדויקת ביותר של אי-פי ואחרים (פי 4 יותר מההרוגים הישראלים, יחס שיחזיק עד הסוף המר). האם הוא לא מתחרט שלא עשה יותר כדי למנוע את ההתפרצות?

ערפאת אמר כי מניין ההרוגים עמד למעשה על אלפיים. ניסיתי להתווכח, אבל ערפאת התעקש, ואז הבחנתי באבורדיינה, מאחוריו, עושה במרץ תנועות שמשמעותן האוניברסלית היא "תתעלם".

אמרתי לו שאם אלימות כה הרסנית מתרחשת בניגוד לרצונו במשך יותר משנה, כנראה שהכוחות מאחוריה חזקים מאוד. "אתה מדבר עם ערפאת!", הוא נזעק. בתור איש די קטן היה לו מבט מקפיא דם

שאלתי אם הוא לא מתחרט על כך שלא הגיב בצורה מועילה יותר להצעתו של ברק להקמת מדינה פלסטינית בכל שטחה של עזה ולמעלה מ-90 אחוז מהגדה המערבית, עם הסדרים מורכבים לחלוקת בעלות על ירושלים, שבסך הכל היו די תקדימיים בהסטוריה.

"יש לנו את המדינה העצמאית שלנו", מחה ערפאת.

מה? הייתכן שהצדדים חתמו על עסקה סודית בטאבה, או משהו כזה? ערפאת חייך קונספירטיבית: "תשאל את ברק". הבחנתי באבורדיינה עושה שוב את תנועותיו.

בשלב מסוים ערפאת קם ממושבו, ניגש אלי ופסק: "אתה קשוח!" עניתי לו: "אתה יותר!"  שנינו, להערכתי, היינו מרוצים מחילופי הדברים.

דן פרי ויאסר ערפאת (צילום: באדיבות דן פרי)

הראיון נמשך למעלה משעה, יותר מהמתוכנן, מה שתמיד ישמח עיתונאי. ערפאת הסכים בשמחה להצטלם עם הפמליה שלנו, כאשר הוא ואני באמצע. בתמונה אחת רואים אותי מביט למטה בבהלה, כי משהו תפס באצבעותי. זה היה ערפאת שמצא את ידי, ואז משך כלפי מעלה במחווה הידועה של ניצחון מהפכני.

כשיצאנו, בדרך לגרם המדרגות, עבד אל-רחמן רץ לעברנו וגרר אותי הרחק מעמיתיי, חזרה במסדרון, עם זרועו סביב כתפי.

"תאמר לי," הוא אמר, משתמש בביטוי בפעם השנייה. "האם הראיס אמר משהו מטורף?". הייתי צעיר באותם זמנים, אבל בוגר מספיק לדעת מתי יש לספק תשובה שרוצים לשמוע. "בכלל לא", עניתי ללא היסוס.

האיש המסכן נשם לרווחה. "מצויין! מצויין! מצויין! תגרום לנו להיראות טוב! אתה תרד במעלית הנשיאותית!" הוא דחף אותי למעלית עתיקה שהכילה גם קצין עם תת-מקלע שבחן אותי ללא סימפטיה כלשהי.

ערפאת הסכים בשמחה להצטלם עם הפמליה שלנו, כשהוא ואני באמצע. בתמונה אחת רואים אותי מביט למטה בבהלה, כי משהו תפס באצבעותיי. זה היה ערפאת שמצא את ידי, ואז משך מעלה במחווה הידועה של ניצחון מהפכני

לא נעתרנו, כמובן, לבקשה. אבל כשאני קורא את המאמר כיום, אני כן שם לב שהכתבה לא מסגירה דבר מהאווירה ההזויה של משבר קרב ובא. כנראה שפשוט לא ידענו מה לעשות עם החלקים המוזרים.

ערפאת לא זכה לראות את סופה של האינתיפאדה. הוא חלה לפתע בסוף 2004 ומת כמה שבועות לאחר מכן בפריז. יש יותר מתאוריה אחת לגבי מה – או מי – זה היה שהחיש את קיצו.

אני מתבונן בתמונה שלנו ומדמיין שהמדים של ערפאת שאולים מאיזה מחזה על צבא מהאגדות. בכל שורות הצבא הזה יש רק אדם אחד בודד, קצין בכיר מאוד, שמאמין בכל ליבו שכל זה אמיתי.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com