התבטלותם של ישראלים בפני "חוצלארץ" וקסמיה מגיעה מדי פעם לשיאים. היא מחלחלת אפילו לויקיפדיה. הנה דוגמית אחת מני רבות. היכן "זה מרגיש הכי חוצלארץ שאפשר"? בגינת רות החמודה בתל-אביב, סמוך לדיזינגוף סנטר. לפי ויקיפדיה: "אפשר לשבת בגינה ולשתות קפה אספרסו וסתם לקרוא עיתון בוקר. זה מרגיש הכי חוצלארץ שאפשר".

ועוד גילוי דומה של קרתנות ישראלית. טוקבקיסט מהלל את טיילת לואי העוברת לאורכו של רחוב יפה-נוף החיפאי. לדעת רבים זהו היפה ברחובות ארצנו. נשקפים ממנו נופי חיפה, הנמל והמפרץ, וכשהראות טובה גם עכו, נהריה וראש-הנקרה. והטוקבקיסט מספר: "ישבנו בקפה קטן ומקסים. אוירה של חו"ל".

טוקבקיסט מהלל את טיילת לואי לאורך יפה-נוף החיפאי. לדעת רבים זהו היפה ברחובות ארצנו. כשהראות טובה נשקפים ממנו נופים עד ראש-הנקרה. והטוקבקיסט? "ישבנו בקפה קטן ומקסים. אוירה של חו"ל"

הארץ שלנו אכן צחיחה בכללותה ויש בה שפע של כיעור אורבני. אני זוכרת היטב את תחושת הדכדוך בקטע הדרך מנתב"ג לתל-אביב, לאחר שעיני נשטפו בירוק-הירוק של אירופה, במראות אגמים, יערות, כפרים עתיקים וטירות.

אבל ארצנו רבגונית. יש פה מגוון גדול של נופים בכברת ארץ קטנה. לפיסות יופי כחול-לבן מודבק לעתים קרובות התואר "כמו בחו"ל". וכך, פנינת יערות הכרמל שבין בית-אורן לאוניברסיטת חיפה מכונה "שוויצריה הקטנה". "זה כמו טוסקנה", "כמו פרובנס" אומרים על תשלובת פסטורלית של שדות וכרמים. ויש אומרים על עין-כרם, אותה יפהפיה ירושלמית כפרית, שהיא מזכירה כפר הונגרי.

"נאפולי זה כאן!" הכריזה כותרת כתבה על קסמי הסימטאות של עכו העתיקה. הכתבה פורסמה במוסף "מסלול" של "ידיעות אחרונות" בחודש יולי 2020, בעיצומה של בהלת הקורונה. "עכו יכולה להיות התחליף הכי רומנטי לחו"ל שאפשר לבקש. וזה פה, קרוב, מעבר לפינה" כלשונו של הכתב אסי חיים. נראה שהשבתת הטיולים לחו"ל העצימה את הצורך למצוא קצת חוצלארץ בארצנו הקטנה.

ועל-כך כתב הסופר מאיר שלו במדורו השבועי היפהפה המתפרסם ב"ידיעות אחרונות" כבר מעל שלושים שנה:

"הישראלים נופשים השנה בישראל והם מלכלכים אותה כמו שרק הם – אוהביה, מגיניה ופטריוטיה – אוהבים ללכלך. בזה אין כל חדש. אבל פרסומת חדשה מנסה למשוך אותנו לנופש בירושלים דווקא. סיסמתה היא: 'ירושלים-הכי חו"ל בארץ'. ראש העירייה מופיע בתשדירי ההכי חו"ל. מפליג בשבחי המאפיינים החו"ליים ומספר לנו שיש בה בעיר אפילו 'מדרחובים' (וואו! מזל שהוא לא מודיע שיש בה גם רמזורים)". אכן, התגלמות של תמצית הקרתנות.

אבל ארצנו רבגונית. מגוון נופים בכברת ארץ קטנה. לפיסות יופי כחול-לבן מודבק התואר "כמו בחו"ל". פנינת יערות הכרמל מכונה "שוויצריה הקטנה". "זה כמו טוסקנה", "כמו פרובנס", "נאפולי זה כאן"

מאיר שלו מוסיף עוד וגם רומז על טירוף המקומות הקדושים:

"לטוב ולרע, ירושלים היא העיר הכי מעניינת ומגוונת בישראל ויש בה הרבה מה לראות ולחוות-אבל חו"ל היא לא. היא המהות המזוקקת ביותר של ארצנו, תולדותיה, דימומיה וטירופה. היא מיני ישראל האמיתית, שמחזיקה בכפיפה אחת את כל מרכיביה האנושיים, ההיסטוריים והנופיים של ישראל. בעצם, חוץ מים וחוץ מחקלאות. כי האדמה של ירושלים מתאימה יותר לגידול מקומות קדושים".

אולי ההתבטלות הכה קרתנית בפני "חוצלארץ" נובעת גם ממיסטיפיקציה מסוימת של חו"ל, שרווחה במקומותינו עד לסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, בימים שהחריגה מהארץ חסומת הגבולות הייתה באמת נדירה ומלווה ציפיות מנופחות.

בלונדון "היאוש נעשה יותר נוח" שורר חנוך לוין (ושרה חוה אלברשטיין). ועמוס עוז סיפר איך הוא ציפה למצוא בחו"ל מעין פלנטה אחרת. בגיחתו הראשונה לחו"ל, לכרכי אירופה, הוא היה משום מה מופתע:

"להפתעתי גיליתי שהרחובות הם רחובות, כמו אצלנו. שיש מרכז תחום וברור לעיר. יש בתי מלון, בנקים, חנויות. אנשים יוצאים ובאים ואי-אפשר ללכת לאיבוד".

למבצע נדיר כמו נסיעה לחו"ל נלוו אז ריטואלים מנופחים. שיירות משפחתיות נרגשות התלוו אל היוצאים והחוזרים בנתב"ג ובנמל חיפה. הנוסעים ערכו לעתים קרובות מסיבות פרידה לחברים, כאילו עמדו בפני תמרור דרך גורלי בחייהם. והמתנות "משם" היו כמעט לפולחן, אף כי הישראלים גילו שלאופנה הבינלאומית אין גבולות. על-כן רבים הציעו לנוסע לקנות את "המתנה מחו"ל" בשובו. "אפילו העוזרת שלי ביקשה משהו", סיפרה לי נוסעת ישראלית, "לא חשוב מה, אמרה העוזרת, העיקר שיהיה משהו מחו"ל".

למבצע נדיר כמו נסיעה לחו"ל נלוו אז ריטואלים מנופחים. שיירות משפחתיות נרגשות התלוו אל היוצאים והחוזרים בנתב"ג ובנמל חיפה. הנוסעים מסיבות פרידה לחברים, כאילו עמדו בפני תמרור דרך גורלי בחייהם

אגמי אירופה והפיורדים בנורווגיה יפים מכל יופי, אבל לא נוכל למצוא בהם מטענים ואסוציאציות כמו ב"כנרת שלי". משקעים, רגשות וזיכרונות שמעוררת פיסת יופי ישראלית.

ואפשר גם למצוא יופי דווקא על רקע הצחיחות הכללית. "ארץ קודרת ויפה שאינה מאירה פניה…אני מרגיש אליה קשר עז בגלל הנוף", כתב עמוס קינן.

מוטי קירשנבאום קרא את דבריו בקולו המחוספס, המיוחד, בסדרת הטלוויזיה שלו "אל בורות המים". וברקע נראה מעיין קסום שמפכה בין גבעות טרשים. ממש תמצית הארצישראליות.

ונעמי שמר, ש"כיכבה" בשני סרטיו של קירשנבאום לצד עמוס קינן, "לכדה" בשיר "אל בורות המים" את אהבת הארץ, שבכוחה אפשר למצוא יופי גם בנופים קשוחים (השיר מוכר בעיקר בביצועה של רונה קינן):

"אל בורות המים, אל בורות המים
אל המעיין אשר פועם בהר
שם אהבתי תמצא עדיין
מי מבוע
מי תהום
ומי נהר".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.