מלך צרפת שארל השישי, שחי בין 1422-1368, סבר שהוא עשוי מזכוכית. כדי להגן על עצמו מפני סכנת ניפוץ לאלפי רסיסים, הוא לבש בגדים עם חיזוקים מיוחדים ואסר על אנשים להתקרב או לגעת בו. הוא לא היה לבד.

"אנשי זכוכית" כמו שארל השישי הופיעו ברחבי אירופה במשך כמאתיים שנה. מיגל דה סרבנטס, שכתב את "דון קיחוטה", כתב סיפור קצר על עורך דין שבמשך שנתיים התנהג כאילו היה עשוי מזכוכית (1613). המשורר ההולנדי קונסטנטין היגנז כתב בסאטירה "שוטות יקרה" (1622) כי "הכיסאות יהרגו אותו, הוא רועד ממיטתו, מפחד שאחד ישבור לו את התחת, השני את ראשו".

מלך צרפת שארל השישי, שחי בין 1422-1368, סבר שהוא עשוי מזכוכית. כדי להגן על עצמו מפני סכנת ניפוץ לאלפי רסיסים, הוא לבש בגדים עם חיזוקים מיוחדים ואסר על אנשים להתקרב או לגעת בו. הוא לא היה לבד

אפילו הפילוסוף רנה דקארט ("אני חושב משמע אני קיים") תהה כיצד ניתן להבדיל בין תפיסתו את המציאות החיצונית ובין זו של המשוגעים ש"מוחם כל כך מעוות…שהם קובעים שהם מלכים…או שגופם עשוי זכוכית" (1641). שאלה טובה.

במדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות, ה-DSM 5, דלוזיות מוגדרת כ"אמונות קבועות שאינן נוטות להשתנות לאור ראויות מנוגדות". אפשר לדמיין שהיו מי שניסו להוכיח למלך שארל השישי שאינו עשוי מזכוכית, אבל מכיוון שבהתקפי זעם תקופתיים נהג לרצוח אבירים ואנשי חצר שלו, סביר שהיה יותר קל לשתף איתו פעולה, לתפור לו בגדי מגן, להלל את שקיפותו ולאבטח אותו לא רק כפי שסביר לאבטח מלך, אלא בהתאם לדלוזיה שלו.

אינני יודעת מדוע קפץ למוחי המלך שארל השישי כשצפיתי בסרטון התעמולה של ח"כ בנימין נתניהו מתחנן על חייהם של ילדיו ואשתו. הרי קשה להאמין שבמשפחת נתניהו מישהו סבור שישיבה על כיסא מסכנת את התחת שלו.

אל תפקירו את בטחונם של אשתי וילדיי. צפו >> pic.twitter.com/vVHE7lIx19

— Benjamin Netanyahu (@netanyahu) December 10, 2021

"אנשי הזכוכית" של ראשית העת החדשה נעלמו כפי שבאו, ואותם החליפו דלוזיות אחרות, חלקן בתגובה לתמורות פוליטיות וטכנולוגיות.

פיליפ פינל, רופא צרפתי, אבי הפסיכיאטריה המודרנית, היה הראשון לתהות על ההשפעה של המהפכה הצרפתית על בריאות הנפש של האומה ושל הפרטים בה. כך, ביומנו תיעד מספר מקרים של דלוזיות שהיו קשורות באבדן ראש בגיליוטינה. מטופל אחד, למשל, סבר שהורכב לו הראש הלא נכון מתוך הסלסלה אחרי שפסק דינו – הגיליוטינה – שונה מאוחר מדי.

למרות הסבל שהדלוזיות הללו גרמו, קשה לא לחשוד שלפעמים קל יותר לחיות בדלוזיה מאשר במציאות. שארל שהפך למלך בגיל 12 ודאי ידע שמעמדו שברירי, אך אולי היה לו באופן לא מודע קל יותר להתמודד עם מטאפורה שהפכה למילולית. במציאות, על שבריריות פיזית ופוליטית של מלך אין שליטה כמו על גוף עשוי מזכוכית.

שארל ודאי ידע שמעמדו שברירי, אך אולי היה לו באופן לא מודע קל יותר להתמודד עם מטאפורה שהפכה למילולית. במציאות, על שבריריות פיזית ופוליטית של מלך אין שליטה כמו על גוף עשוי מזכוכית

באופן דומה אפשר לחשוד שבין האקסטזה לזוועה של המהפכה הצרפתית היו מי שחששו שהחליפו את ה"ראש הנכון" ב"ראש הלא נכון", אך מכיוון שלהגיד את זה היה יכול לסכן את ראשם האמיתי, התת-מודע שלהם הפך מטאפורה פוליטית מסוכנת, לדלוזיה בטוחה.

נחזור למשפחת נתניהו והדרישה יוצאת הדופן ומתמשכת לאבטחה, חרף העמדה של גורמי המקצוע. אינני פסיכולוגית או מומחית לאבטחה, אבל בפרספקטיבה היסטורית, תרבותית וספרותית ראוי לתהות האם אין בדרישה מאפיינים שמזכירים לכאורה "דלוזיה" בה קל יותר באופן פרדוקסלי לחוות את המטאפורי כמציאות מאשר את המציאות עצמה.

במציאות, נתניהו נכשל ארבע פעמים בהרכבת ממשלה. הוא שקוע עד צוואר במשפט פלילי. הוא נתפס כחלש ונלעג בזירה בינלאומית ("Fuck him"). ויש שיגידו שמבחינה פוליטית, הוא (מטאפורית) גווייה.

אם למלך שארל השישי, באופן תת מודע היה קל יותר להתמודד עם שבריריות השלטון כאיש זכוכית שלובש חליפת מגן, האם לא יותר קל לרפד את הידיעה שקריירה פוליטית הסתיימה באבטחה לך ולכל המשפחה?

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם.