אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
סְפּוֹיְלֶר 112

אזהרת ספוילר: הטור כולל ספוילרים רבים, בעיקר לפרק סיום העונה המופתי של "יורשים", אבל גם לסדרות נוספות, ובסופו מגיע הספוילר של כל הספוילרים שמגלה את הסוד הגדול: למה אנחנו מפחדים מספוילרים

יום שלם העברתי השבוע בניסיונות התחמקות מספוילרים לפרק סיום העונה של "יורשים". כמו חייל מארינס עייף ביערות של וייטנאם, דילגתי מפוסט לפוסט, מכופף את ראשי כדי לא להיפגע מצלפי הווייטקונג, שהקדימו לצפות בפרק כשהוא שודר בארה"ב, וריססו את אבחנותיהם לכל עבר ברשתות החברתיות, חושפים פיתולי עלילה שלא הייתי מעוניין לדעת עליהם דבר עד שאצפה בפרק בעצמי.

עכשיו, כשהצפייה בפרק – המופתי, המבריק, החכם, העמוק – כבר מאחוריי, אפשר לשאול אם הנאתי ממנו הייתה נפגעת אם מישהו היה מגלה לי, שבסוף הפרק שלושת האחים לבית רוי – קנדל, שיב ורומן – יקשרו קשר להדיח את אביהם, הפטריאך האכזר לוגן, אחרי שבפעם הראשונה הם הצליחו לכרות ביניהם ברית;

ושהם יצאו לבשר לאביהם, שהם החליטו לטרפד את המהלך העסקי הגדול שהוא עמד לחתום עליו, שגם עלול לנשל אותם מירושת הענק שמחכה להם;

וכשהם יעשו את זה הם יגלו, בפעם המי יודע כמה, שלוגן שוב הקדים אותם, והצליח לטרפד את המזימה, והוא עשה את זה בזכות בגידתו של טום, בעלה של שיב, שבחר לחצות את הקווים ברגע הדרמטי.

מת'יו מקפיידן בתפקיד טום בפרק הסיום של עונה 3 בסדרה "יורשים" (צילום: Graeme Hunter/HBO)
מת'יו מקפיידן בתפקיד טום בפרק הסיום של עונה 3 בסדרה "יורשים" (צילום: Graeme Hunter/HBO)

הרי "יורשים" – אחת מסדרות הדרמה הטובות אי פעם, לא פחות – נשענת לא רק על יכולתו של היוצר ג'סי ארמסטרונג לרקוח מהלכי סיום מפתיעים. אני חלילה לא מזלזל במלאכת התסריטאות הזו. להפך. אני מעריץ את התחכום והאלגנטיות שבעזרתן ארמסטרונג טמן מוקשים לאורך העונה, ותיזמן אותם כך שיתפוצצו יחד בסוף הפרק האחרון. אמנות ברמה הגבוהה ביותר.

אבל "יורשים" היא לא סדרת מתח. ואם היא מצליחה למתוח, המתח הוא לא יותר מתבלין. לא לשם כך התכנסנו, ואנחנו מוכנים לכתוב ולדבר עליה עד בלי די. "יורשים" היא סידרה על כוח וכסף, על שחיתות ותשוקה, על פחד וניצול, על כל מה שנהדר ועל כל מה שנורא ביחסים שבין אחים, על תסביך אב ועל רצח אב. והיא כמובן – לפני הכל – סדרה על נאמנות ובגידה, ועל אדונים ועבדים.

"יורשים" היא סידרה על כוח וכסף, על שחיתות ותשוקה, על פחד וניצול, על כל מה שנהדר ועל כל מה שנורא ביחסים שבין אחים, על תסביך אב ועל רצח אב. והיא כמובן סדרה על נאמנות ובגידה, ועל אדונים ועבדים

לוקאס מטסון – טייקון ההייטק שעומד להשתלט עם חברת גוג'ו שלו על אימפריית המדיה "וויסטאר-רויקו" של לוגן – מזכיר לנו את זה בפתיחת פרק סיום העונה. מארק צוקרברג סיפר לו פעם, שברומא העתיקה שקלו אדוני הארץ להכריח את כל העבדים ללבוש תלבושת אחידה, כדי שהאדונים יוכלו לזהות את העבדים בלי בעיה. בסוף הם ירדו מהתוכנית, כי הם הבינו שברגע שהעבדים יגלו את מספרם האמיתי, ויבינו שהאדונים ששולטים בהם מעטים כל כך, העבדים יתקוממו. ומרד עבדים כזה ייגמר רע. האדונים יעשו הכול כדי שהוא לא יקרה.

לוגן, שאף פעם לא מדבר יותר ממה שנחוץ, שותק. גם כשמטסון עוקץ אותו "אתה מכיר את מארק?" כאילו כדי להזכיר ללוגן שהוא שייך לדור האדונים הקודם, שהחברה שלו "שוקעת כמו בלון עופרת", ובקרוב הוא יובס על ידי האדונים החדשים, אדוני הטכנולוגיה, כמו גוג'ו ש"טסה כמו רקטה".

לוקאס מתסון (אלכסנדר סקרסגרד), רומן רוי (קיירן קלקין) ולוגן רוי (בריאן קוקס) בפרק הסיום של עונה 3 בסדרה "יורשים" (צילום: HBO)
לוקאס מתסון (אלכסנדר סקרסגרד), רומן רוי (קיירן קלקין) ולוגן רוי (בריאן קוקס) בפרק הסיום של עונה 3 בסדרה "יורשים" (צילום: HBO)

מטסון ולוגן הם האדונים, שמדלגים בין האחוזות המפוארות שלהם במסוקים וביאכטות, ובין לבין סוגרים את הדילים שיקבעו מי יהיו הנשיאים, הסנאטורים וחברי הקונגרס שישרתו אותם. המטבע העובר לסוחר בעולמם של האדונים הוא נאמנות מוחלטת, ציות ללא תנאי ובוז לכל גילוי של חולשה. המחיר שמשלם מי ששוכח את השיעור הזה הוא מסכת הייסורים וההשפלות שעובר קנדל, שכמעט מביאה עליו את מותו.

העבדים הם כמובן גם אנחנו, שצופים בסדרה, ואז ממשיכים לדון בה ברשתות החברתיות. קודם נכנעים ללוגנים שמנהלים את עולמות התוכן שלנו מאחורי הקלעים, ואז מאפשרים למטסונים החדשים לשלוט בתודעתנו ובשעות הפנאי שלנו.

אנחנו עובדים קשה כדי להדחיק את האמת המרה הזו. לכן אנחנו מחייכים יחד עם קנדל בסצנה החזקה ביותר בפרק הסיום, כשרומן נזכר במצוקה שנגרמה לו, כשחיכה 45 דקות למלצר שיביא לו ג'ין טוניק, ולא ידע שהמלצר הזה טבע למוות, כשהיה בדרכו לארגן לקנדל גרם קוק. "העולם לא ירגיש בחסרונו של מלצר אחד", רומן מנחם את אחיו, שמצפונו מייסר אותו מאז התאונה.

ואנחנו צוחקים איתם, רק כי אנחנו מצליחים לשכוח לרגע, שבעולם האמיתי, לא בסדרה הבדיונית – אנחנו המלצרים. (ספוילר: קנדל יתאושש בשנייה שהוא יבין שלראשונה, שני אחיו באמת מוכנים לשתף איתו פעולה במרד נגד אביהם. באותו רגע הוא גם ישכח את המלצר המת ואת ייסורי המצפון שלו).

האחים לבית רוי: שיב (שרה סנוק), רומן (קיירן קלקין) וקנדל (ג'רמי סטרונג) בפרק הסיום של עונה 3 בסדרה "יורשים" (צילום: HBO)
האחים לבית רוי: שיב (שרה סנוק), רומן (קיירן קלקין) וקנדל (ג'רמי סטרונג) בפרק הסיום של עונה 3 בסדרה "יורשים" (צילום: HBO)

כשאני כותב את השורות האלה, כבר בא לי לחזור ולצפות בפרק הזה שוב, כדי לגלות בו עוד דקויות, שאולי החמצתי בצפייה הראשונה. זה שאני כבר יודע את הסוף לא משנה דבר. מה שמחזיר אותנו לחרדה הקיומית מספוילרים, שכל כך אופיינית לתקופה הזו.

האמת היא שספוילרים לא באמת מקלקלים. על סיפורים גרועים ובנאליים עדיף לא להשחית זמן מלכתחילה, וכשמדובר באמנות טובה באמת, ספוילרים אפילו יכולים לשפר את החוויה.

האמת היא שספוילרים לא באמת מקלקלים. על סיפורים גרועים ובנאליים עדיף לא להשחית זמן מלכתחילה, וכשמדובר באמנות טובה, ספוילרים אפילו יכולים לשפר את החוויה

שני חוקרים מאוניברסיטת סן דייגו הוכיחו את זה לפני עשור, כשהטילו על שתי קבוצות של סטודנטים לקרוא 12 סיפורים קצרים, מצ'כוב, דרך אפדייק ועד אגתה כריסטי. לקבוצה אחת גילו מראש מה יקרה בסוף הסיפורים, ולקבוצה השנייה לא. מהשאלונים שהסטודנטים מילאו אחרי הקריאה, התברר שלא רק שהספוילרים לא קלקלו את הנאת הקריאה, אלא אפילו העשירו אותה.

זה לא אמור להפתיע אותנו. אנחנו הרי חוזרים וצופים בסדרות ובסרטים שאנחנו אוהבים, למרות שאנחנו כבר יודעים את הסוף. כמו שסטיבן קינג ניסח את זה, בראיון על סדרת "המגדל האפל" שלו: "אין כזה דבר ספוילרים. אחרת לא היינו צופים בקוסם מארץ עוץ שוב ושוב" (ספוילר: הקוסם הוא בעצם אדם זקן מאומהה, שהגיע לארץ עוץ בכדור פורח).

זה הקוסם מארץ עוץ (בגילום פרנק מורגן). מתוך הסרט, 1939 (צילום: Warner Home Video)
זה הקוסם מארץ עוץ (בגילום פרנק מורגן). מתוך הסרט, 1939 (צילום: Warner Home Video)

לא כולם הסכימו איתו. מבקר הסרטים רוג'ר איברט פרסם ב-2005 מאמר מהדהד בשם "למבקרים אין זכות לפרסם ספולירים" (ספוילר: איברט מת ב-2013). דן קויס מ"ניו יורק מגזין" נענה לאתגר ופרסם מדריך סאטירי שיסדיר את התחום הפרוץ:

מותר לכתוב על סופן של תוכניות ריאליטי מיד עם תום השידור, לדרמות טלוויזיוניות יש יום אחד של חסד, לסרטים שלושה, להצגות שלושה חודשים מהצגת הבכורה, או כשההצגה יורדת (מה שמגיע קודם), לספרים שלושה חודשים אחרי הפרסום, ולאופרות מאה שנה אחרי הפרמיירה.

אין צורך להמתין לפני שמגלים שהמכה העשירית היא מכת בכורות ושבני ישראל יצליחו לברוח למצרים, כי אלוהים יחצה למענם את ים סוף (ספוילר: משה לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת).

האובססיה הזו לספוילרים צמחה במקביל לכסף הגדול שהופנה ליצירת דרמה, והפחד שאם אנשים ידעו את הסוף, הם לא יקנו כרטיסים. ב-1960 אלפרד היצ'קוק פנה בפומבי לצופים של "פסיכו" והפציר בהם "אל תגלו לחבריכם את הסוף. זה הדבר היחיד שיש לנו" (ספוילר: נורמן הוא הרוצח. הוא גם סובל מפיצול אישיות).

ב-1960 אלפרד היצ'קוק פנה בפומבי לצופים של "פסיכו" והפציר בהם "אל תגלו לחבריכם את הסוף. זה הדבר היחיד שיש לנו"

ותשאירי לו מקום לחנוק אותך בחלום הבלהות: נורמן בייטס (אנתוני פרקינס) ב"פסיכו", 1960 (צילום: Warner Home Videos)
ותשאירי לו מקום לחנוק אותך בחלום הבלהות: נורמן בייטס (אנתוני פרקינס) ב"פסיכו", 1960 (צילום: Warner Home Videos)

למושג עצמו אחראי, כנראה, דאג קנדי, ממייסדי העיתון הסאטירי "נשיונל לאמפון" שפירסם ב-1971 מאמר בשם "ספוילרים" שבו גילה סופים של סדרות וסרטים מפורסמים, כדי לחסוך לקוראים זמן וכסף. מאז שנות השבעים, "אזהרות ספוילרים" בפתח ביקורות ספרים, קולנוע וטלוויזיה הן עניין שכיח. הרשתות החברתיות של המאה ה-21 הזריקו לכל העסק סטרואידים, כשפתחו לכולם את האופציה לקלקל.

ספוילר (או, כמו שהאקדמיה ללשון מציעה: קלקלן), הוא על פי ההגדרה בוויקיפדיה "מידע אודות יצירה (ספר, סרט קולנוע, סדרת טלוויזיה וכדומה) החושף פרט עלילה, ברמז או באמירה מפורשת, באופן שעשוי לקלקל את הנאת הקריאה והצפייה".

זה מעט אירוני, כי ויקפדיה עצמה היא מדגרת ספוילרים, שמתעדכנים כל הזמן. עד 2006 נהגו בוויקפדיה לכתוב "אזהרת ספוילר" בפסקת הפתיחה של כל ערך על ספר, סרט או סדרה. ואז הבינו שזה מגוחך וירדו מזה. אתה לא רוצה לדעת איך נגמרת "יורשים"? אל תיכנס לערך הוויקיפדיה של הסדרה. זו אחריותך.

עד 2006 נהגו בוויקפדיה לכתוב "אזהרת ספוילר" בפתיחה של כל ערך על ספר, סרט או סדרה. ואז הבינו שזה מגוחך וירדו מזה. אתה לא רוצה לדעת איך נגמרת "יורשים"? אל תיכנס לערך הוויקיפדיה של הסדרה

אין שיעור לזעם שצפוי למי שיעז להשליך קלקלן לרשתות החברתיות. ב"סיינפלד" יש פרק שבו ג'רי הקליט משחק בייסבול כדי לצפות בו בלילה וקריימר מקלקל ומגלה לו את התוצאה. בניינטיז אפילו זה עוד היה עניין. היום זה לא היה עובר אפילו כבדיחה. אירועי ספורט כבר מזמן מחוץ למשחק הספוילרים. לא צפית בשידור חי? בעיה שלך.

פעם עוד יכולנו להיכנס למשרד ולהכריז בקול "עוד לא ראיתי, אל תגלו לי מי ירה בג'יי אר" (ספוילר: קריסטין שפרד, אחותה של סו אלן. וגם אז זה לא היה חשוב). היום, כשהמשרד נכנס לנו הביתה דרך קבוצות הווטסאפ, שלא לדבר על המהומה ברשתות החברתיות, זה כבר מאבק חסר סיכוי.

האובססיה הזו, להימנע מספוילרים של סדרות, נובעת כנראה מהרצון שלנו לשמר איזושהי תחושה של שליטה, בעולם שכבר אין לנו שום שליטה עליו.

האובססיה הזו, להימנע מספוילרים של סדרות, נובעת כנראה מהרצון שלנו לשמר איזושהי תחושה של שליטה, בעולם שכבר אין לנו שום שליטה עליו

הלוגנים והמטסונים ימשיכו לבזוז אותנו ולחלק ביניהם את השלל, ואנחנו נמשיך להיות עבדים ולציית לאדונים המתחלפים. העיקר שאף אחד לא יעז לגלות לנו את הסוף לפני שנגלה אותו בכוחות עצמנו (הספוילר של כל הספוילרים: בסוף כולנו נמות).

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
פרובלמטיזציה של דברים לגיטימיים לחלוטין נהייתה ענף הספורט הבין לאומי הגדול ביותר. מוצאים משהו שאנשים רוצים, או אוהבים, וברור לכל ילד בן חמש למה הם רוצים או אוהבים אותו -- ומסבירים למה ב... המשך קריאה

פרובלמטיזציה של דברים לגיטימיים לחלוטין נהייתה ענף הספורט הבין לאומי הגדול ביותר. מוצאים משהו שאנשים רוצים, או אוהבים, וברור לכל ילד בן חמש למה הם רוצים או אוהבים אותו — ומסבירים למה בעצם הוא לא מועיל, מקורותיו מפוקפקים, ומי שמרגיש שהוא מרוויח ממנו סובל מדלוזיה חריפה. אם אתה רוצה להקים משפחה – זה פוגע בסביבה, אם אתה רוצה לשתות תה אחרי הצהריים – זה מנציח את הקולוניאליזם הבריטי, ואם אתה רוצה להיות במתח כאשר אתה צופה ביצירה שכתבו אותה על מנת שתהיה מותחת – אתה משרת את הכסף הגדול של הוליווד ומשרת על תקן פיון של איזו קונספירציה שנרקחה בשנות השישים. כתבה שזכות הקיום היחידה שלה היא התמריצים העקומים של הattention economy. הנה נכנסתי, קראתי, התעצבנתי, הגבתי, והוכחתי בכך שהכותב צדק כשהחליט לכתוב את השטויות האלו

עוד 1,362 מילים ו-1 תגובות
סגירה