"ואז קרה הנורא מכל. אותו בחור גדול, כהה, אצילי, היחיד שם שהיה עצום מספיק בשבילי, שחזר וכופף את צווארו מול הנשים, וששאלתי מה שמו ברגע שנכנסתי לחדר, אבל אף אחד לא אמר לי, התקדם לעברי והביט חזק לתוך עיניי, וזה היה טד יוז. התחלתי לצעוק שוב דברים על שיריו ולצטט: 'הו יהלום יקר, בלתי שריט' והוא צעק חזרה, קולוסלי, במבטא כמו פולני, 'את אוהבת?' ושאל אותי אם אני רוצה ברנדי, וצעקתי כן ונסוגתי לחדר השני… וטראח הדלת נטרקה, והוא התיז ברנדי לתוך כוס ואני התזתי את הברנדי לתוך המקום שבו היה הפה שלי בפעם האחרונה שידעתי איפה הוא".

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

(מתוך היומנים של סילביה פלאת).

אני מכירה את ההרגשה הזו, כמו דבש מתוק בבטן, הדבש מתחמם והופך ללבה רותחת, עד שזה ממלא את כל כולי, ואין מקום לשום דבר אחר. לא לפחד, ולא לחרדה, ולא לשנאה העצמית ולא למוות.

כמה מפתה להתמלא כולי, להיכנע לאש הזו.

אני בתוך האש הזאת, או שאני האש הזאת?

אני לא יודעת. אני לא רואה כלום, העפעפיים שלי מרוחים בדבש ולכן העיניים כבדות, אני לא יכולה לפקוח אותן.

כמה מפתה.

אם אפשר היה לשאול את סילביה פלאת', וגם את אשתו השניה של טד יוז, אני לא בטוחה שהן היו ממליצות על הגבר הכהה והענק הזה כבן זוג, הסיפור לא נגמר ממש טוב בשבילן, אי אפשר לאלף אש, היתה אומרת סילביה.

סילביה, העפעפיים שלך שרופים.

אני יודעת, בשבילי כבר מאוחר מדי, אבל את

גם לך יש עפעפיים, תיזהרי.

תיזהרי, אמר לי פעם אחי הקטן בפרצוף רציני, אם את ממש, אבל ממש מתאהבת במישהו, תיזהרי.

אתמול מתה אישה שחיבבתי (היא לא אבא שלי, היא לא אבא שלי, אבא שלי לא יכול למות פעמיים), בלילה מתה האישה שחיבבתי, היו לה תלתלים עגולים ואפורים וכלבה חומה, היו לה עיניים גם עליזות וגם עצובות, ואהבתי לשבת לידה על הספסל בגן. לא תמיד דיברנו הרבה אבל תמיד דיברנו בכנות.

הפעם האחרונה שראיתי אותה היתה כמה חודשים לפני מותה. ידעתי שהיא חולה בסרטן, ידעתי ולכן פחדתי כל כך לראות אותה, נכון שאמרתי לעצמי שהיא לא אבא שלי, ושלא כל מוות הוא כל כך מכוער, אבל גם לה היה סרטן, ועוד את אותו סרטן, ולכן נמנעתי מלראות אותה ואפילו בסוף לא באתי לבקר.

פתאום ראיתי אותה יושבת על הספסל בגן. הפנים שלה אפורות והגוף כבד, גם כבד וגם ספוגי, על מה מדברים, מה להגיד, מה להגיד, המחשבות נפלו על הרגשות כמו קוביות של דומינו, שחור לבן, מחשבות על רגשות, רגשות על מחשבות, שחור עם נקודות לבנות, ואני התקרבתי אליה. לא אדבר על הדברים באמת, חשבתי לעצמי, אדבר על דברים שמסביב, אגיד משהו על מזג האוויר ההפכפך, על הקולר הורוד של כלבתי היפה, משהו.

את מפחדת למות? שאלתי אותה, כמה דקות אחרי שהתישבתי. 

אני לא מפחדת למות, היא ענתה לי.

(התפלאתי) באמת? שאלתי ליתר בטחון.

באמת.

אתמול היא מתה, האשה שחיבבתי, ולא הספקתי לשאול אותה איך זה שהיא לא פחדה למות. הרי גם היא, כמוני, ראתה את דמותו החמקמקה של המוות

היא מתה, האישה הזו שחיבבתי, היא אפילו לא היתה זקנה, ולא הספקתי לומר לה כמה אני כן, כמה אני כן מפחדת מהמוות ולא הספקתי לשאול אותה איך זה שהיא לא מפחדת, כי בדיוק באו עוד אנשים והתיישבו גם הם על הספסל לידנו, עוד אנשים אהבו לשבת לידה, לא רק אני.

אהבתי לדבר איתה. יכולנו לדבר על דברים שאי אפשר היה לדבר עליהם עם אנשים אחרים, למשל על מוות, למשל על מחלות ועל אבל, לה היה בעל מת ולי אבא מת ואף אחת מאיתנו לא פחדה מהמילים, ואף אחת מאיתנו לא פחדה שהשניה תקום מהספסל ותברח. לא רק על זה דיברנו, דיברנו גם על אימהות, ועל כלבים ועל תרגום וספרות ושירה, בזכות הסיפורים שלה אני כל כך רוצה לנסוע לורשה.

אתמול היא מתה ולא הספקתי לשאול אותה איך זה שהיא לא פחדה למות, הרי גם היא, כמוני, ראתה את דמותו החמקמקה של המוות. 

גבוה ורזה, עם מכנסים שחורים הדוקים, הידיים שלו ארוכות מדי, גם הרגליים.

לא רואים את הפנים שלו.

הוא יכול לעשות את מלאכתו אחת ושתיים, הרקדן העכבישי הזה, הו כן, הוא ממש מיומן, הוא יכול לגמור את הכל באבחה אחת, תנועת סכין כסופה.

אם הוא רוצה.

בואי תשוקה, בואי ותמלאי אותי, ותסמאי את עיניי, תשוקה כנגד מוות, תשוקה בעד החיים, רק היום בזול, ביוקר, אני קונה, אני קונה

לעיתים קרובות מדי הוא בוחר אחרת, אני כמעט חושבת שהוא נהנה, מתענג על ההרס האיטי, אבל אולי אני סתם חושדת בו, אולי הוא פשוט רוצה שנבין בדיוק, אבל בדיוק מה קורה.

אחרי הכל מדובר באירוע חשוב.

שנרגיש את הזמן שנוזל מאיתנו, דקה אחר דקה.

בכל זאת אמרת לי, אז בגן, שאת לא מפחדת למות. אבל תגידי, ממש לקראת הסוף, שאף אחד כבר לא ידע מה הולך לך בפנים, כי עינייך התרוקנו, ונכנסת פנימה, וכולם אמרו שאת כבר לא שם, ושאת מלאה במורפיום, בסוף בסוף, כשזה רק את עם עצמך, גם אז לא פחדת?

תשבעי.

והיום במדיטציה באה התשוקה לבקר. הרגשתי איך הדבש המתוק מתחמם לי בגוף במהירות, עולה לגרון, מציף אותי.

בואי תשוקה, בואי בואי, בואי ותמלאי אותי, ותסמאי את עיניי, תשוקה כנגד מוות, תשוקה בעד החיים, רק היום בזול, ביוקר, אני קונה, אני קונה.

בואי תשוקה, בואי כמו שאת, אפילו בלי מושא, נמצא כבר מושא, מה זה מושא לעומת המוות, לעומת הפחד, לעומת הזכרון.

אני רוצה לנשוך בעזרתך את החיים, לנשוך אותם עד שידממו, אני בטוחה שהדם שלהם יהיה מתוק.

מתוק מתוק.

אני רוצה.

תשוקה ומוות, מוות ותשוקה, אני מפחדת מהמוות ואוהבת את התשוקה.

בפעם הראשונה שנסעתי לויפאסנה ודיברתי עם נזיר, גבוה ורזה מדי, עם גלימה כתומה ופנים גלויות, הוא ביקש שאספר קצת על עצמי. סיפרתי על הילד שלי ועל המקצוע שלי ועיניי נתמלאו גאווה כשאמרתי, הצבעים שלי חזקים מאוד, אני מלאת תשוקה.

הוא לא נראה מתרשם.

לא היה נראה לי שהוא חושב שמדובר בדבר נפלא כל כך.

לא ידעתי אז כלום על בודהיזם, גם היום אני לא יודעת הרבה, אבל אני יודעת מספיק להבין למה הוא נשאר שווה נפש. 

מה לתשוקה ולדרך האמצע?

בכל זאת אני אוהבת את האש, ואת הצבעים החזקים, סילביה סילביה, אולי בכל זאת זה אפשרי, להיות מלאת תשוקה ויחד עם זה לפקוח את העיניים.

אפילו שאת לא הצלחת.

נגיד, שהיינו מפסיקות להשתמש בתשוקה כחליפת מגן, נגד המוות ונגד הפחד, אולי אם לא ניתן לה תפקיד כל כך גדול היא תתנהג יותר יפה ולא תשרוף אותנו?

נגיד, רק נגיד, שהיינו מפסיקות להשתמש בתשוקה כחליפת מגן, נגד המוות ונגד הפחד, אולי אם לא ניתן לה תפקיד כל כך גדול היא תתנהג פתאום יותר יפה, ולא תשרוף אותנו ולא תתפרץ?

שבי תשוקה, שבי.

תשוקה טובה.

אל תלעגי לי סילביה, את יודעת שתמיד הייתי בעדך, רק שאני רוצה ללמוד איך לחיות.

אני רוצה לסדר את כל הצבעים

לא למחוק כלום

ההיפך.

תראי איזה ציור יפה אני יכולה לעשות.

עם כל הצבעים.

תראי.

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה. בעלת קליניקה לטיפול רגשי בעזרת דמיון מודרך ויוגה