תובנות לגבי העיסוק בתדמית ישראל בדעת הקהל האמריקאית

נדב תמיר בפעילות הסברה על ישראל. לשמאלו הכדורסלן עמרי כספי (צילום: PR)
PR
נדב תמיר בפעילות הסברה על ישראל. לשמאלו הכדורסלן עמרי כספי

"ישראל מפסידה לאויביה בקרב על דעת הקהל. אילו רק היו מבינים את האמת, היו משנים את דעתם". זה מה שתמיד שמעתי לגבי מעמדה של ישראל. זו אמירה שרוב הישראלים והיהודים הפועלים למען ישראל רואים בה אקסיומה. הטענה החוזרת היא, שהנרטיב שלנו אינו מוצג באופן אפקטיבי בעוד הפלסטינים משתמשים במעמד ה"אנדרדוג" שלהם על מנת להפוך את ישראל לצד הרע בסכסוך ולעתים גם לבלתי לגיטימי. ההנחה המובלעת בטענה זו, המשותפת לרוב הציבור הישראלי, היא שהאתגר המרכזי של ישראל קשור בתדמיתה ולא במדיניותה.

מקובל לטעון שהנרטיב שלנו אינו מוצג באופן אפקטיבי בעוד שהפלסטינים משתמשים במעמד ה"אנדרדוג" כדי להפוך את ישראל לצד הרע בסכסוך. ההנחה היא שהאתגר המרכזי של ישראל קשור בתדמיתה ולא במדיניותה

זהו גם הנרטיב ששמעתי במהלך ההכנות לשליחותי הראשונה בחו"ל כיועץ מדיני בשגרירות ישראל בוושינגטון די.סי., שם שירתי בין 1997-2001. אולם מה שחוויתי מקצועית היה שונה מאוד. המציאות בה נתקלתי מרגע שהגעתי לוושינגטון הייתה שלישראל השפעה וגישה לממשל האמריקאי ולקונגרס יותר מאשר לכל שגרירות אחרת. היחס לישראל בקונגרס ובממשל היה מאד חיובי ומחוקקים נהגו להתחרות ביניהם איך לקדם חקיקה שתציג אותם כתומכי ישראל. מי שנחשד כעויין את ישראל היה נפלט מהר מאד מהממשל, או מאבד את הכיסא כמחוקק.

לא יכולתי להבין את הפער בין האופן החיובי כל כך שבו התייחסו אלינו נבחרים ופקידים אמריקאיים, לבין התפיסה בארץ ובקרב תומכי ישראל בארה"ב, לפיה דעת הקהל הכללית שלילית כלפינו.

לא היה הגיוני בעיניי, שבדמוקרטיה הגדולה של ארה"ב עמדת הדרג הנבחר תהיה כה שונה מזו של האנשים שאותם הם מייצגים. יחד עם זאת, לא השתייכתי למחלקת ההסברה של השגרירות ולא עסקתי במערכה על דעת הקהל. עסקתי בעיקר בקידום נושאים מדיניים מול הממשל ובמעקב אחריהם, ולכן לא ירדתי לעומקה של התופעה.

אירוע ש"פקח את עיניי" לאובססיה הישראלית לגבי התדמית שלנו היה כאשר התבקשתי על ידי מחלקת הקונגרס בשגרירות להציג את המצב בישראל בנושא הסחר בנשים. חקיקה חדשה בקונגרס דרשה מהממשל לדווח על הדרך שבה מדינות שונות מטפלות בנושא הקשה הזה.

כשביקשתי מידע ממטה משרד החוץ, שאותו אוכל להציג בקונגרס, קיבלתי תיאור של תמונה חיובית מאוד על הדרך שבה ישראל מטפלת בנושא. הדבר הפתיע אותי,  כיוון שידעתי שהמציאות הייתה שונה לגמרי. התופעה של סחר בנשים בישראל באותו זמן היוותה בעיה גדולה שלא טופלה כהלכה על ידי הרשויות.

לא יכולתי להבין את הפער בין האופן החיובי כל כך שבו התייחסו אלינו נבחרים ופקידים אמריקאיים, לבין התפיסה בארץ ובקרב תומכי ישראל בארה"ב, לפיה דעת הקהל הכללית שלילית כלפינו

שאלתי את עצמי מדוע אנחנו כה מתמקדים בשיפור התדמית שלנו ולא בשיפור עצמנו. הרגשתי שהדבר צריך להיות הפוך, וחשבתי שגישה נכונה יותר היא להציג  את הבעיות שלנו ביושר ולבקש עזרה בפתרונן. חשבתי שנוכל ללמוד מניסיונן של מדינות אחרות אם נציג את המצב לאשורו ונבקש סיוע.

שנים אחר כך הבנתי שהאובססיה לתדמית שלנו היא הנורמה השלטת במחוזותינו, ושממשלות ישראל עסוקות יותר בתדמית של ישראל מאשר במהות שלה. היינו כה עסוקים בלשכנע את כולם שאנחנו מושלמים, עד כדי כך שעיסוק זה לא הותיר די אנרגיה לשפר את מי שאנחנו. אבל אז עדיין הייתי דיפלומט זוטר ועובד ציבור בתחילת דרכי והסתפקתי בניסיון להבין את האתגר התדמיתי.

האתגר האמיתי לתדמית הישראלית

הפעם הבאה שהייתה לי הזדמנות לעסוק בתדמית הישראלית הייתה כשהגעתי לבית הספר קנדי לממשל בהרווארד (2003), כשעשיתי את התואר השני במנהל ציבורי תודות למלגה נדיבה מקרן וקסנר. החלטתי לנצל שנה זו כסטודנט על מנת ללמוד באמצעות התנסות אישית את נושא דעת הקהל כלפי ישראל. בבית הספר על שם קנדי היו סטודנטים מכל העולם וגם אמריקאים מכל קצות הקשת הפוליטית. בחרתי להסתייע בחבריי ללימודים כמעבדה ללימוד דרך המחשבה של אנשים וכיצד הם מגבשים את דעתם על ישראל.

נקודת מפנה בתובנה שלי את האתגר היה אירוע בפורום הציבורי של בית הספר שאירח דוברים בעלי שם. באירוע בנושא מגדר, אחת הדוברות הייתה פוליטיקאית פלסטינית מאד רהוטה בשם חנאן עשראווי שניצלה את ההזדמנות על מנת להכפיש את ישראל וניצלה את נושא המגדר כדי לדבר על הקורבנוּת הפלסטינית.

עבורנו, הסטודנטים הישראלים, זו הייתה חוויה כואבת. רבים מאתנו לא חוו באופן אישי ביקורת כזו בעבר והרגשנו שהזהות האישית שלנו הותקפה. חששנו גם מהאופן שבו עלולים להתייחס אלינו עמיתינו ללימודים שאינם ישראלים ותהינו כיצד נוכל לתקן את הנזק. החלטנו להביא דובר שיציג את העמדה הישראלית. הבחירה הטבעית הייתה פרופ' אלן דרשוביץ מבית הספר למשפט בהרווארד, שכתב בזמנו את הספר שכותרתו: "The Case for Israel".

עבורנו, הסטודנטים הישראלים, זו הייתה חוויה כואבת. רבים מאתנו לא חוו באופן אישי ביקורת כזו בעבר והרגשנו שזהותנו האישית הותקפה. חששנו גם מתגובת עמיתינו ללימודים שאינם ישראלים

הצלחנו לשכנע את דרשוביץ להגיע לדבר בזירה המרכזית, ה"פורום" של בית הספר. כשהסתיים האירוע, היינו במצב רוח מרומם. דרשוביץ היה חד והשתמש בטיעונים שנשמעו מאוד משכנעים לאוזנינו. אבל כאמור לעיל,  כיוון שהחלטתי לנצל תקופה זו כדי להבין איך אמריקאים וסטודנטים מהעולם חושבים על הנושא – שאלתי אותם לתגובתם.

הייתי המום! רבים מהם שמעו מסר הפוך לגמרי מהאופן בו אנחנו שמענו אותו. רבים מהם שמעו טון מתנשא ויהיר וטיעונים נעדרי אמפטיה לסטודנטים ששאלו שאלות או חשבו אחרת. אצל רוב הסטודנטים – הדעה שלהם על ישראל לא השתפרה, נהפוך הוא! הם זיהו את האנטגוניזם שחשו כלפי הדובר עם תחושתם כלפי ישראל. המשפט "השליח הוא המסר" הוכח כנכון וחיבל לחלוטין במטרה שחבריי הישראלים ואני ניסינו להשיג.

אירוע זה "פקח את עיניי", ובאותו יום הבנתי שאני צריך לאתגר את כל מה ששמעתי קודם לכן אודות הדרכים לשפר את תדמיתה של ישראל. הבנתי שרוב האנשים, אותם חשבתי למומחים לגבי העיסוק בדעת הקהל על ישראל, היו חסרי מושג כמוני. הם לא הבינו איך אנשים אחרים שאינם מלאי תשוקה ואובססיביים כמונו בעניין ישראל חושבים וממה הם מושפעים. החלטתי לרדת לשורש העניין וניסיתי להשיג כל מידע אמפירי על תפיסות לגבי ישראל.

מצאתי שרוב הסקרים והמשאלים בנושא היו מוטעים כי הם מסגרו את דעת הציבור אודות ישראל בהקשר לסכסוך בין ישראל לפלסטינים. השאלה ששאלו הסוקרים הייתה – במי את.ה תומך יותר בסכסוך בין ישראל לפלסטינים. שאלה זו כיוונה בהכרח לבחירה של סכום אפס, כי משתמע ממנה שאי אפשר לתמוך גם בישראל וגם בפלסטינים.

הייתי המום! רבים מהם שמעו מסר הפוך לגמרי מהאופן בו אנו שמענו אותו, וטון מתנשא ויהיר. דעת רוב הסטודנטים על ישראל לא השתפרה, להיפך! הם זיהו את האנטגוניזם שחשו כלפי הדובר עם תחושתם כלפי ישראל

בנוסף, היה נראה לי שנכון יותר להשוות את ישראל לבנות ברית אחרות של ארה"ב, ובלי קשר לסכסוך, כדי להבין את מעמדנו. כך נוצרה התפיסה ששיפור תדמיתנו מותנה בהצגה שלילית של הפלסטינים, וכך התעקשנו לעסוק בסכסוך בכל הזדמנות ובפני כל קהל. שתי נטיות שגרמו ועדיין גורמות לנו לנזק.

המידע הרלוונטי יותר שמצאתי במחקרים רציניים יותר הראה תמונה מרתקת ומפתיעה: בניגוד להנחה של רוב הישראלים ותומכי ישראל בארה"ב, הראו מחקרים אלה כי ישראל זוכה לתמיכה משמעותית בקרב הציבור האמריקאי. מכאן שהאתגר אינו לנצח את אויבינו במאבק על דעת הקהל, אלא למצוא דרך שתגרום לבני השיח להרגיש שישראל היא בת ברית כדאית וראויה מבחינת הערכים והאינטרסים האמריקאים. המחקר הראה שרובם ראו בישראל זירה של מלחמות ועימותים בין דתיים קנאיים, והאתגר היה שיראו בישראל מקום רלוונטי ואטרקטיבי עבורם.

איך להתייחס לאתגר האמיתי

המסקנה הראשונה שלי מהמידע שנחשפתי אליו הייתה שהאתגר אינו לנצח בוויכוח כנגד יריבים, אלא שעצם הגדרת האתגר עצמו חייבת להשתנות ולהתחבר ללב ולמוח של קהלי היעד. הפרדיגמה הזאת שונה מאוד מגישת ההסברה המסורתית, לפיה על מנת לנצח ראוי לנקוט "משחק האשמות".

הפרדיגמה המסורתית הובילה לכיוונים שגויים והפכה את ישראל לפחות אטרקטיבית ופחות רלוונטית עבור הציבור שממנו ציפינו לכך. היעד שלנו הוא לא רק לתמוך בנו בעימות מול הפלסטינים, אלא לתמוך בנו בהיבטים הרבה יותר רחבים ומשמעותיים, כמו לבקר בישראל, לעשות עסקים, ולהשקיע בישראל.

הבנתי שעצם הגדרת האתגר חייבת להשתנות ולהתחבר ללב ולמוח של קהלי היעד. פרדיגמה שונה מאוד מגישת ההסברה המסורתית, לפיה על מנת לנצח ראוי לנקוט "משחק האשמות"

כשהייתי בהרווארד, אחד הארגונים הפרו-ישראליים הביא לבוסטון שלד של אוטובוס שפוצץ על ידי טרוריסטים פלסטינים. הם עשו זאת כדי להוכיח שישראל היא קורבן של הקונפליקט, וכך לגייס אהדה לישראל. לא הצלחתי להבין איך האוטובוס הזה ישכנע אנשים להגיע לישראל לחופשה, להשקיע בה או לשכנע הורים לשלוח את ילדיהם לבקר בישראל במסגרת "תגלית" או "מסע". זה ככל הנראה ישיג את ההפך.

תוצאות המחקר הראו לי גם שגישת ההסברה בה ישראל נוקטת  מבוססת על הנחה מוטעית, שטמונה בתוכה מידה לא קטנה של התנשאות, שאם רק "נסביר" שאנחנו צודקים,  תהיה זו הוכחה משכנעת מספיק, כאילו מדובר בטיעון הלקוח מעולם המתמטיקה או הפיסיקה. הנחנו באופן שגוי שאנשים לא הכירו בצדקתנו רק משום שלא הוצגו בפניהם כל העובדות.

הסתבר לי ששינוי בתפיסה ובדעת הציבור דורש שיח, מעורבות ותקשורת עם אנשים. יש לפגוש אותם במקום בו הם נמצאים, לא להטיף להם כמו שתמיד עשינו, אלא גם להקשיב לטיעונים שלהם. חיפשתי דרך לחשוף אנשים להיבטים רלוונטיים ואטרקטיבים של ישראל עבורם – היצירתיות, החום האנושי, המגוון התרבותי, וכו'.

יחד עם זאת הסתבר לי, שלא ניתן להתעלם מהנושאים הפוליטיים ולדבר רק על ההצלחות ועל הנושאים שנוח לנו לעסוק בהם. אי אפשר לדבר על טפטפות ועל  Waze כאשר אנשים מצפים לתשובות לשאלותיהם בעניין הכיבוש המתמשך והאלימות הבלתי נמנעת הכרוכה בו.

ניסיתי להבין איך אנחנו יכולים להתחבר עם הציבור באופן משמעותי יותר גם כאשר אנחנו מתייחסים לנושאים פוליטיים ובמיוחד לנושאים הקשורים לסכסוך הישראלי פלסטיני. סוגייה זו הייתה במרכז החשיבה של אנשים רבים, במיוחד פרוגרסיביים, בהתייחסותם לישראל ולכן לא ניתן להתעלם ממנה. החלטתי להמשיך להשתמש בחבריי הסטודנטים כמקור מידע, וללמוד מהמפגשים שלי איתם כיצד נכון להגיע לליבם ולמחשבתם. הקשבתי לוויכוחים בין סטודנטים מאזורי קונפליקט אחרים בעולם כמו הודו ופקיסטן, סרביה קרואטיה ועוד.

כשהייתי בהרווארד, ארגון פרו-ישראלי הביא לבוסטון שלד אוטובוס שפוצצו טרוריסטים פלסטינים, כדי להוכיח שישראל קורבן של הקונפליקט. לא הבנתי איך זה ישכנע אנשים להגיע לישראל לחופשה, השקעה או ביקור

המסקנה שלי הייתה שבניגוד למה שלימדו אותי בארץ, מה שמחבר אותי לצד זה או אחר אינו בהכרח העובדות ההיסטוריות. מה שקרה ב-1947 והעובדה שהפלסטינים דחו את החלטת האומות המאוחדות על חלוקת פלסטין אינם הגורם המעניין ביותר את רוב האנשים ולא הוא הקובע את עמדתם.

החיבור מתרחש כשיש הזדהות עם מי שערכיהם קרובים לשלי,  ואז ניתן לתקשר זה עם זה באופן רגשי. הבנתי כי החיבור הרציונלי מגיע בהמשך בעקבות זה הרגשי, ולא להיפך.

כשניסיתי להבין מהם הערכים שדרכם נוכל להתחבר לקהלי היעד, הבנתי שיש הבדל בין שמרנים וליברלים. אם ניתן להכליל, נראה ששמרנים נוטים לראות את העולם באופן בינארי יותר – בעיניהם יש טובים ורעים, ואצל השמרנים האמריקאים אנחנו בצד הטוב. שמרנים מסוימים נוטים לראות אותנו בצד הטובים מסיבות דתיות (הציויליזציה היהודית-נוצרית). שמרנים אחרים זיהו את הישראלים כחלק אינטגרלי מהתרבות המערבית הדמוקרטית שלהם ואחרים צידדו בישראל מתוך גזענות ושנאת ערבים ומוסלמים.

הליברלים,  מצד שני,  רואים את העולם עם יותר ניואנסים ועם "גוונים רבים של אפור". הם יותר מאתגרים, כיוון שיש להם נטייה בסיסית לתמוך בצד החלש. האתגר מולם הוא להתגבר על ההטייה הנובעת מכך שמאז מלחמת 1967 אנו נתפסים כ"גוליית", אחרי שהיינו "דוד" בשנים הראשונות מאז הקמתנו.

מצד שני, יש ערכים משותפים רבים בין מדינת ישראל לבין הגורמים הליברליים, ויש לזכור שהרוב המכריע של יהודי ארצות הברית מזהים עצמם עם הצד הזה של המפה הפוליטית. כדיפלומט, האמנתי ואני עדיין מאמין בתפיסת ה"אוהל הגדול", כשאני מנסה להתחבר עם כולם, ליברלים שמרנים וכל מה שביניהם.

החיבור מתרחש כשיש הזדהות עם מי שערכיהם קרובים לשלי, ואז ניתן לתקשר זה עם זה באופן רגשי. הבנתי כי החיבור הרציונלי מגיע בהמשך בעקבות הרגשי, ולא להיפך

איך לתקשר עם פרוגרסיביים

בחיפוש ובלמידה כיצד ניתן לתקשר עם הערכים הפרוגרסיביים מתברר מהר שמדובר לא רק בצורך לשפר את תדמיתה של ישראל אלא גם את מהותה. כמובן שהדרך הטובה ביותר להשיג זאת היא על ידי יישום מדיניות פרוגרסיבית, אך כדיפלומט, היה עליי לעבוד בהתאם למדיניות הקיימת. מציאות  זו הובילה אותי לזקק כמה תובנות אודות הדרך "הנכונה" לדבר לקהלים פרוגרסיביים.

בדעותיי הרגשתי תמיד מקורב לפרוגרסיבים, אבל בזמנו, בעת היותי משרת ציבור, לא יכולתי לגלות את "צבעיי" האישיים, ובכלל – דעות אישיות אינן רלוונטיות כאשר מדובר במי שמייצג את המדינה. בכל מקרה, התובנות אליהן הגעתי, שאותן אפרט להלן, הוכחו כיעילות במיוחד בשנותיי כדיפלומט ישראלי בהמשך דרכי.

התובנה הראשונה שלי הייתה שפרוגרסיביים נוטים לתמוך יותר במי שחפצים בשלום, אפילו כאשר הם נדרשים להגן על עצמם בכוח. אולם, אין זה מספיק להצהיר שאנחנו רוצים שלום. אנחנו צריכים להדגים זאת באופן שבו אנחנו מדברים על הצד השני ובאופן שבו אנחנו מתנהלים כדוברים וכשליחים של מסר השלום. לדוגמא, כשאנו דבקים בגישת "משחק ההאשמות", אין זה נשמע כאילו אנחנו באמת רוצים שלום, אלא כמי שמנסים לזכות בנקודות על ידי הנמכת הצד השני.

בעזרתו של דניאל טאוב, קולגה ממשרד החוץ, שמונה מאוחר יותר לתפקיד שגריר בבריטניה, אספתי את התובנות שלי לראשי תיבות- H.E.L.P.S. כלומר מה  HELPS להתחבר עם ערכים של קהלים פרוגרסיביים.

H

Hope – תקווה

פרוגרסיביים מאבדים עניין בסיפורים חסרי תקווה. הם מקבלים השראה מאופטימיות. עבור האמריקאים, תקווה היא הסיפור של החלום האמריקאי. גם עבורנו היא הייתה אמורה להיות כזאת. אחרי הכל, התקווה היא שמו של ההמנון הלאומי שלנו. יחד עם זאת, כאשר אנחנו פועלים בגישת ההסברה, אנחנו לרוב מדברים כקורבנות. אנחנו מתארים איך אנחנו מוקפים באויבים, טרור ואנטישמיות. הגישה הזאת מרחיקה מאיתנו את הפרוגרסיביים שמגיעים למסקנה שהקונפליקט שלנו אינו פתיר. מבחינתם, אין טעם להתחבר עם מדינה חסרת תקווה. לכל היותר נוכל לקבל מינימום של חמלה, ואז יעברו לעיסוקים אחרים.

בדעותיי הרגשתי תמיד מקורב לפרוגרסיבים, אבל בזמנו הייתי משרת ציבור, ודעות אישיות אינן רלוונטיות לייצוג המדינה. אבל התובנות אליהן הגעתי הוכחו כיעילות בשנותיי כדיפלומט ישראלי

E

Empathy – אמפתיה

פרוגרסיביים רוצים לדעת ולהרגיש שיש בנו אמפתיה הומנית כלפי הצד השני, שאנחנו רואים אותם כאנשים בעלי תקוות וחלומות עבור עצמם ועבור ילדיהם בדיוק כמונו, שאנחנו יכולים להבין את הכאב שלהם. הם רוצים לדעת עד כמה אכפת לנו ולא רק מעצמנו, וזאת בטרם יפנו קשב למידע שיש לנו לחלוק איתם. אלו לא העובדות ההיסטוריות אלא הערכים המובילים אותנו שחשובים להם.

L

Listening – הקשבה

באחת מסדנאות המשא ומתן שעברתי בבית הספר למשפטים בהרווארד, סיפרה לנו סטודנטית לבנונית על אירוע שהתרחש בלילה הקודם בין לבנון לישראל. היא תיארה את המקרה מנקודת מבטה' שהייתה שונה מאוד מנקודת המבט הישראלית וממה שידעתי ושמעתי על האירוע.

האינסטינקט הראשוני שלי היה לעמת אותה עם הסיפור שלי ולהראות שהיא טועה. אבל הזכרתי לעצמי שאני סטודנט ולא נציג רשמי ישראלי. חשבתי שאוכל ללמוד הרבה יותר אם אקשיב לה. מכיוון שהקשבתי לה, אפשרתי לה "לאוורר" את תחושותיה וזה גרם לכך שהיא הייתה הרבה יותר קשובה אליי. הבנתי את גישתה טוב יותר וכך גם יכולתי להגיב לה באופן מדויק ואפקטיבי יותר.

כתוצאה מהמפגש הזה הבנתי, שדיאלוג הוא בר השפעה הרבה יותר מוויכוח שהוא לרוב עקר. גישת ההסברה המסורתית שלנו מנסה להפוך אותנו למתווכחים מקצועיים, אבל בחיים האמיתיים, שאינם תחרויות "דיבייט" – זו יכולת חסרת תועלת. למדתי שאין סתירה מובנית בין אמפתיה לאסרטיביות ושאנחנו יכולים להיות אפקטיביים יותר בהעברת המסרים שלנו אם נהיה קשובים לצד השני.

הבנתי, שדיאלוג הוא בר השפעה הרבה יותר מוויכוח, שהוא לרוב עקר. גישת ההסברה המסורתית שלנו מנסה להפוך אותנו למתווכחים מקצועיים, אבל בחיים האמתיים זו יכולת חסרת תועלת

P

Proactiveness – פרואקטיביות

פרוגרסיביים נוטים להאמין שלכל בעיה יש פתרון, וכשהם שומעים דובר שאינו מספק פתרונות, הם מאמינים שהיא או הוא אינם באמת מעוניינים בפתרון הבעיה. כשדובר ישראלי טוען שאנחנו רוצים שלום מבלי להציג תוכנית או לפחות עקרונות כלליים כיצד להגיע לשם, פרוגרסיביים לא ישוכנעו שאנחנו באמת רוצים שלום. הם מצפים מאיתנו להיות מעשיים ולקחת יוזמה, במיוחד בשל העובדה שאנחנו נתפסים כצד החזק, כך שהאחריות מוטלת על כתפינו. היעדר יוזמה נתפסת כהוכחה לכך שהרטוריקה שלנו, כמי שרוצים בפתרון, נשמעת להם חלולה ולא אמינה.

S

Self criticism – ביקורת עצמית

פרוגרסיביים אינם מצפים ממדינות ומנהיגים להיות תמיד צודקים. הם מעדיפים את הצד שיודע להכיר בטעויות ושיודע לבדוק את עצמו, לבחון ולהתבונן פנימה ביושר על מעשיו. הם יודעים שדמוקרטיות הן טובות יותר כיוון שיש בהן מנגנונים לתיקון עצמי באמצעות למידה מטעויות. רוב הדוברים הישראלים עסוקים כל כך בהצגת טיעונים מתגוננים לפיהם אנחנו תמיד צודקים והערבים תמיד טועים, עד שהם מאבדים את הקהל הפרוגרסיבי, זה המכבד דווקא את היכולת לבקר את עצמך ופחות מכבד את מי שדבריו נתפסים כתעמולה של פוליטיקאים ודיפלומטים.

בחזרה לדיפלומטיה – יישום HELPS

הפעם הבאה שבה הייתה לי הזדמנות להתמודד עם אתגר התדמית הישראלית הייתה כששימשתי קונסול כללי של ישראל למדינות ניו אינגלנד (2006-2010). הייתה לי הזדמנות נהדרת ליישם את התובנות שאספתי מהשנה בה הייתי סטודנט. הגעתי לבוסטון מיד אחרי מלחמת לבנון השנייה ובמהלך המבצע הצבאי "עופרת יצוקה". היה זה נסיון מאתגר לדבר על שני האירועים הללו' במיוחד בקמפוסים של האוניברסיטאות. אני יכול להעיד מניסיוני שהשימוש בשיטת HELPS עבד!

במהלך שירותי כקונסול כללי לניו אינגלנד, הייתה לי הזדמנות לייצג שתי ממשלות ישראליות שונות, ויכולתי לחוש ולחוות איך ישראל הופכת להיות פחות אטרקטיבית כאשר ממשלת הימין החדשה עלתה לשלטון. היא נתפסה, ולא מחמת טעות, כמי שאינה חותרת לשלום. משימתנו הדיפלומטית הייתה מאתגרת הרבה יותר.

במהלך שירותי כקונסול כללי לניו אינגלנד הייתה לי הזדמנות לייצג שתי ממשלות ישראליות שונות, ויכולתי לחוש ולחוות איך ישראל הופכת להיות פחות אטרקטיבית כאשר ממשלת הימין החדשה עלתה לשלטון

בניסיון לעסוק בסכסוך באופן שלוקח אחריות על טעויות ורתימה למאמצים לסיים את הכיבוש ולהביא לפתרון של שלום – הצלחתי פחות. מזכר ששלחתי למטה משרד החוץ, ובו ביקורת על האופן בו אנחנו מתנהלים, הודלף לתקשורת וגרר השמצות כלפי מצד לשכת ראש הממשלה ושר החוץ. זאת הייתה תחילת ההכרה שיקשה עלי להביא לשינוי בגישה מתוך משרד החוץ. המשכתי לנסות לשפר לפחות את תדמיתה של ישראל בהתאם ללקחים שאספתי בדרכי.

בתקופה זו השתתפתי בדיונים ובניתוחים אסטרטגיים שהתנהלו באשר לתפקיד הקהילה היהודית של בוסטון (CJP). ראש הפדרציה החליט שאחת מהוועדות האסטרטגיות תעסוק בהגנה על המדיניות הישראלית, ואני הוזמנתי להיות חלק מוועדה זו. בתחילת התהליך הוועדה פעלה מתוך ההנחה שישראל מפסידה בקרב על דעת הציבור ושאנחנו צריכים להגן עליה כנגד יריבי ישראל. הנחה זו הייתה הדעה המקובלת בקהילות יהודיות אמריקאיות רבות. אני הצעתי לערוך מחקר על דעת הקהל על ישראל לפני שאנחנו מקבלים הנחות אלה.

תוצאות המחקר שעשו הראו שהציבור נוטה להיות חיובי כלפי ישראל הרבה יותר ממה מכפי שציפו חברי הוועדה. האתגר שעלה מהמחקר הוא שיש לשכנע את תושבי מסצ'וסטס שהם יכולים להרוויח מהקשר עם ישראל.

תוצאות אלה שינו את גישת ה-CJP לכיוון שהתחבר יותר לגישתי. הם החלו לארגן אירועים שונים שעסקו בתרומה של החדשנות הישראלית לחייהם של האמריקאים, תוך שימת דגש על שיתופי פעולה וסינרגיה בין מסצ'וסטס וישראל. כתוצאה מכך, החליט CJP לחקור את התרומה של ישראל לכלכלה המקומית. התוצאות היו נהדרות והדבר הפך למודל עבור קונסוליות אחרות ופדרציות יהודיות ברחבי ארה"ב.

גישה חדשה זו עזרה לי במאמציי לשכנע את הפדרציה של בוסטון לתמוך במועצת העסקים עם ישראל (New England – Israel Business Council). המועצה הוקמה באותה שנה על ידי קבוצה של מתנדבים מדהימים מהעולם העסקי, שהייתה להם תשוקה ליצור את הקשרים בין ישראל לארה"ב. בתמיכת הקונסוליה, ישראל הוצגה כיעד וכשותפה עסקית אטרקטיבית ורלוונטית.

מזכר ששלחתי למטה משרד החוץ, ובו ביקורת על האופן בו אנחנו מתנהלים, הודלף לתקשורת וגרר השמצות כלפי מצד לשכת רה"מ ושר החוץ. התחלתי להכיר בכך שיקשה עלי להביא לשינוי בגישה מתוך משרד החוץ

שיעור נוסף שלמדתי כקונסול כללי היה, שעלינו לפנות לקהלים שונים עם מסרים שונים בהתאם לתחומי העניין שלהם. אין טעם לספר על אומת הסטרט-אפ לאלו שעסוקים בעיקר בקונפליקט. שיח כזה ישיג את המטרה ההפוכה וייתפס כtech-wash"". אין טעם להציג את תל אביב כעיר חובבת להטב"ק לאותם קהלים, משום שהם ידחו זאת כ"pink-wash". באותו האופן אין סיבה לדבר על הקונפליקט עם אנשים שמתעניינים ביין ישראלי או בתרבות ישראלית והעיסוק בקונפליקט רק מרחיק אותם.

בהקשר זה, העובדה שהטכנולוגיה ומהפכת המידע שינו את הדרך שבה אנשים צורכים חדשות ומידע משידור לקהל רחב (broadcasting) לשידור בהתאמה אישית לקהל ספציפי (narrowcasting) איפשרה לנו להגיע לקהלים באופן מדויק יותר בהתאם לתחומי העניין שלהם.

דוגמה טובה לתובנה הזאת הייתה כשארגנתי ביקור של שר האוצר הישראלי, בו הוזמן לדבר בבית הספר לעסקים של הרווארד (HBS). לפני האירוע שאל אותי השר איך להתייחס לדוח גולדסטון שפורסם באותו הזמן על ידי מועצת זכויות האדם של ארגון האומות המאוחדות. הדוח האשים את ישראל בשל האופן שבה השתמשה בכוחה הצבאי במהלך מבצע "עופרת יצוקה" בעזה. אמרתי לו, להפתעתו, שאף אחד בבית הספר לעסקים אינו מכיר או מתעניין בדוח, וכי הם מעוניינים לשמוע איך ישראל הפכה לאומת הסטרטאפ ואיך היא התגברה באופן כה מוצלח על משבר ה-dot.com.

אמרתי לו שאילו התקיים האירוע בבית הספר קנדי לממשל, בצדו השני של נהר הצ'ארלס, הסטודנטים היו רוצים לדבר רק על הדוח ועל נושאים הקשורים לקונפליקט הישראלי פלסטיני. היה לי ברור שהוא לא היה הדובר הנכון לבית הספר לממשל.

עוד שיעור חשוב שלמדתי במהלך אותה התקופה היה לא לתת לפרובוקציות להגדיר את האסטרטגיה שלנו. "תגובת הבטן" שלנו נוטה להגיב לאלו התוקפים את ישראל באותו מטבע ולהתעלם מהציבור החשוב יותר. הציבור של אלו שניתן להשפיע עליהם, אלו שגישתם כלפי ישראל הייתה פחות נחרצת, או לחילופין הייתה במקום כלשהו בין אדישות לבורות.

אמרתי לו שאיש בביה"ס לעסקים אינו מתעניין בדוח גולדסטון, אלא באיך שישראל הפכה לאומת הסטרטאפ, ואילו בביה"ס קנדי לממשל, בצדו השני של נהר הצ'ארלס, הסטודנטים היו רוצים לדבר רק על הדוח

במשך שנים הקדישו דיפלומטים ישראלים זמן ומאמצים רבים לפקולטאות ללימודי המזרח התיכון, בגלל הדרמה שיצרו שם פרופסורים אנטי ציוניים. באותו זמן הראה המחקר שרוב מקבלי ההחלטות באמריקה היו בוגרי בתי הספר לעסקים ולמשפטים שמהם התעלמנו.

BDS ואנטישמיות

התובנה למעלה הוכחה כשימושית ביותר עבורי כאשר החל לעלות אתגר ה BDS.

הייתי עד ל"תגובת הבטן" הישראלית הרשמית וכן לזו של הארגונים היהודיים, אשר תגובתם השיגה את התוצאה ההפוכה מזו שאליה כיוונו. הייתי מתוסכל מאוד מזריעת הבהלה המופרזת והאופיינית, ומהצגת ה-BDS, לצד איראן וחיזבאללה, כאיומים קיומיים לישראל. גם הכלים להתמודדות היו באופן לא מפתיע מהארסנל הצבאי – לתקוף את פעילי ה-BDS ולהציגם כאנטישמים.

הפכנו אתגר טקטי, שלא היה איום אמיתי על ביטחון ישראל וכלכלתה, למפלצת, והגבנו אליו באופן שעזר לתנועת ה-BDS  להפוך להיות גדולה הרבה יותר מכפי שהיא בפועל. עזרנו לפעילי תנועה זו בכך שדחפנו את מי שהיו באופן לגיטימי ביקורתיים כלפינו – להתרחק עוד יותר מישראל. התייחסנו אליהם כאל אויבים, כאשר במציאות רבים מהם לא ביקשו להרע לישראל, אלא רק ללחוץ עליה להפסיק את הכיבוש ואת ההתנחלויות. סימנו אותם כאנטישמיים בעוד שהרבה מהם בכלל יהודים, ולכן הטיעון נתפס כמגוחך.

פעילי ה-BDS כמעט תמיד הגיעו מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, ודווקא האנטישמיים השתייכו בעיקר לצד הימני (אם כי יש גם אנטישמיות בשמאל במספרים פחותים בהרבה). הפרשנות שיצרה קישור בין שתי התופעות השונות מאוד הללו, הובילה למסקנות מוטעות. נשמענו כאילו אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם ביקורת. נתפסנו כמי שמשתמשים בקורבנות יהודית כדי להשתיק את הביקורת.

הייתי מתוסכל מזריעת הבהלה המופרזת ומהצגת ה-BDS, לצד איראן וחיזבאללה, כאיומים קיומיים לישראל. גם כלי ההתמודדות היו מהארסנל הצבאי – תקיפת פעילי ה-BDS והצגתם כאנטישמים

בנוסף לכך, על ידי כך שעודדנו קובעי מדיניות להעביר חוקים נגד BDS, נתפסנו כמי שתומכים בהגבלת חופש הביטוי, שהוא ערך פרוגרסיבי בסיסי. הפעולה הזו גם חיברה בעיניהם את ישראל יותר ויותר למנהיגים הימניים והפופוליסטיים שהתנהגו באותו אופן והפכו לבני ברית של ישראל.

האינסטינקט לתקוף את מי שתוקפים אותנו הוא אנושי מאוד וטבעי, אבל במקרה הזה מוביל לתוצאה ההפוכה. כל התקפה על ידי ממשלת ישראל ותומכיה כנגד חופש הביטוי רק מוסיפה תומכים לתנועת ה-BDS. בכל פעם שאנחנו מקשרים בין ה-BDS לאנטישמיות אנחנו פוגעים ביכולתנו להתמודד עם שתי התופעות.

על מנת להתמודד עם אנטישמיות, עלינו להבין שהיא למעשה אחד הביטויים של גזענות ושנאת זרים, ושהדרך הטובה ביותר להתמודד איתה היא ביצירת קואליציות עם קבוצות מיעוטים מדוכאות אחרות. במקום זאת, אנחנו נוטים לטעון שהכל סובב סביבנו ומתעלמים מצורות אחרות של גזענות כמו איסלמופוביה. בכך אנחנו מאבדים את הבסיס המוסרי בעיני רבים וטובים.

מסקנות:

עם השנים מעמדה של ישראל בדעת הקהל האמריקאית אכן נפגע משמעותית. יש לכך סיבות רבות שחלקן לא קשור אלינו אלא לשינויים בתוך ארה"ב – לפוליטיקת הזהויות בקרב רבים מהצעירים הפרוגרסיביים וגם לעובדה שיהודים צעירים כבר לא נושאים את זכר השואה ולא מזדהים עם ישראל אוטומטית כפי שהזדהו הוריהם. אולם מהיכרותי ונסיוני רב השנים בארצות הברית, אין בכלל ספק שהפגיעה במעמד ישראל קשורה במידה רבה להתרחקות של ישראל מהערכים של מקימי המדינה ומהכיבוש המתמשך ללא תחושת דחיפות בישראל לסיימו. גם האופן בו התמודדה ישראל עם ביקורת פגע עמוקות בהזדהות של אמריקאים רבים אתנו. המצב הוחמר דרמטית כאשר ממשלות ישראל נטשו את השאיפה לגישה דו מפלגתית שמנעה בעבר מישראל להפוך לנושא במחלוקת בין המפלגות.

עלינו להבין שאנטישמיות היא אחד הביטויים של גזענות ושנאת זרים, ושהדרך הטובה ביותר להתמודד איתה היא ביצירת קואליציות עם קבוצות מיעוטים מדוכאות אחרות

מעבר למסקנות שהגעתי אליהן בשאלה איך להתחבר עם קהלים בצורה אפקטיבית יותר, ששונים מאד מהפרדיגמה הישראלית המכונה הסברה, אני מאמין שהמרכיב החשוב ביותר בשיפור מעמדנו קשור לשיפור מי שאנחנו. שיפור עצמי לא רק יהפוך את ישראל למדינה טובה יותר, אלא גם ישפר את התדמית שלנו בעולם באופן הרבה יותר אפקטיבי מאשר מאמצי ההסברה. כשישראל תפעל באופן אקטיבי לקדם שלום וצדק חברתי, היא תשפר את התדמית הציבורית שלה. בכל מקרה, אני מעדיף שהמדינה שלי תהיה ערכית ומוסרית מאשר שזו רק תהיה תדמיתה.

אחרי שהקדשתי שנים רבות מחיי לשיפור התדמית של ישראל, הגעתי עכשיו לנקודה בה אני מעדיף להתמקד בשיפור המהות של ישראל. עבודתי כיום מכוונת יותר לקידומה של מדינתי האהובה ולקידום הערכים הליברליים חברתיים שבהם אני מאמין. אני עושה זאת בעזרתם של יהודים אמריקאים החושבות.ים כמוני ותומכים גם בישראל וגם בשלום, ופועלים על מנת להשפיע של מדיניות הממשל האמריקאי בהתאם. בתפקידי כמנכ"ל J street Israel. אני עושה זאת לצד ישראלים – יהודים וערבים – בתפקידי במרכז פרס לשלום וחדשנות, שם אנחנו פועלות.ים ללא לאות לקדם את השלום בין א.נשים. אנחנו מפתחות.ים את הקשרים בין יהודים לערבים ישראלים ובין ישראלים לפלסטינים, דרך פרויקטים של חדשנות, המקדמים את הפתרון לאתגרים המשותפים ומקדמים את השלום והשגשוג לישראל ולאזור כולו.

מניסיוני, הדרך הטובה ביותר לתמוך הישראל היא לא על ידי הפגנת פטריוטיות עיוורת. פטריוטיות אמיתית ולא מזוייפת מתבטאת, בעיני, באמצעות עבודה קשה ולעתים לא פופולרית, שתכליתה לשפר את המדינה.

אחרי שהקדשתי שנים רבות מחיי לשיפור תדמית ישראל, אני מעדיף להתמקד בשיפור מהותה. עבודתי כיום מכוונת יותר לקידום מדינתי האהובה והערכים הליברליים חברתיים שבהם אני מאמין

על פי הבנתי, העקרון של היותנו ה"עם הנבחר" אינו זכות שרשומה על שמנו באופן אוטומטי ובוודאי לא תיאור מצב שיש להתפאר בו. המשמעות העמוקה היא ציווי, תנאי הכרחי, חובה, ומשימה המוטלת עלינו בכל דור ודור להיות "נבחרים" על ידי כך שנחתור להיות מוסריים וערכיים, תוך שאיפה מתמדת לתיקון עולם.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
4
ועוד משהו: את זה רואים בכל העולם, רק לא בישראל. וזה למה תאוריית ההסברה שלך לא מחזיקה מים: שיחה מקומית: דיפלומטים זרים ביקרו בשייח' ג'ראח: "הפינוי לא אנושי ולא הוגן" 15 נציגים רשמיים של... המשך קריאה

ועוד משהו: את זה רואים בכל העולם, רק לא בישראל. וזה למה תאוריית ההסברה שלך לא מחזיקה מים:
שיחה מקומית:
דיפלומטים זרים ביקרו בשייח' ג'ראח: "הפינוי לא אנושי ולא הוגן"
15 נציגים רשמיים של מדינות זרות הגיעו לביקור סולידריות אצל משפחת סאלם, שמתנחלים מתכוונים לפנות מביתה בסוף החודש. שגריר האיחוד האירופי במזרח י-ם, בגדה ובעזה אמר כי מבחינת האיחוד, "זה שטח כבוש, לאנשים יש זכות מלאה לחיות פה".
https://tinyurl.com/m776cjc5

אי אפשר להסביר הרג לאנשים שמתנגדים לרכישת כלי נשק ללא בקרה. אי אפשר להסביר הרס תשתיות מים וחקלאות, גירוש והריסת בתים לאנשים שמאמינים בצדק וזכות בסיסית לקיום. אי אפשר להסביר מעצרים למנהל... המשך קריאה

אי אפשר להסביר הרג לאנשים שמתנגדים לרכישת כלי נשק ללא בקרה. אי אפשר להסביר הרס תשתיות מים וחקלאות, גירוש והריסת בתים לאנשים שמאמינים בצדק וזכות בסיסית לקיום. אי אפשר להסביר מעצרים למנהליים, פריצות לבתי מגורים ומערכת משפט צבאי ברוטלית לאנשים שמאמינים בשוויון. אי אפשר להסביר אפרטהייד לאנשים שמתנגדים לסגרגיישן. ולכן ישראל נשארת עם נאו־נאצים ואלט רייט ונוצרים משיחיים ומאבדת את כל היתר.

בזבוז של מילים ואנרגיה. זה לא ההסברה, זה הכיבוש. אנשים בחו"ל לא יכולים לראות את מה שקורה בחברון (שזה הדבר הראשון שהפלסטינים מראים) שם כמה משפחות יהודיות מררות את החיים של יותר מ-200,000... המשך קריאה

בזבוז של מילים ואנרגיה. זה לא ההסברה, זה הכיבוש.
אנשים בחו"ל לא יכולים לראות את מה שקורה בחברון (שזה הדבר הראשון שהפלסטינים מראים) שם כמה משפחות יהודיות מררות את החיים של יותר מ-200,000 אלף איש בעזרת אחד הצבאות העוצמתיים בעולם, מבלי להבין שישראל יכולה וצריכה למצוא דרך לחיות עם הפלסטינים באיו"ש שברובה תחת שליטה ישראלית.

עוד 4,004 מילים ו-4 תגובות
סגירה