אז לואי חזר. בדמפּ פּם. האם צפיתי במופע החדש שלו? לא, מה פתאום. אסור. כלומר, אני חושב שאסור. לא יודע. אולי אני אצפה. כן. כן, אני חושב שאני אצפה בו. אם כי אני יכול כבר בעיניים עצומות לשים את כל הז'יטונים שלי על הנושאים העיקריים העומדים בליבו של המופע הנוכחי, בעיקר על בסיס כל הדברים הקודמים שעשה סי קיי שאותם לא הרשיתי לעצמי להחמיץ: יש שם הרבה סקס. ויש שם עוד הרבה דברים אחרים שעוברים על כולנו מידי יום, ושללואי יש את היכולת להאיר עליהם את הזרקור ולדבר אותם יותר טוב ויותר בהיר מאיך שאנחנו חושבים אותם. ויש גם סקס כמובן.

אז לואי חזר. בדמפּ פּם. האם צפיתי במופע החדש שלו? לא, מה פתאום. אסור. כלומר, אני חושב שאסור. לא יודע. אולי אני אצפה. כן. כן, אני חושב שאני אצפה בו

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

למה סקס? ובכן, כי סקס הוא עדיין הנעלם הגדול, גם בעולם המתירני והוויזואלי של ימינו, והוא נתפס כטאבו שמוטב לשמור במרתף האפל, מאחורי סורג ובריח. עסק מורכב.

בספרו הנפלא "תולדות המיניות" מסביר, למשל, מישל פוקו מדוע המיניות בחברה המערבית היא מדוכאת, עצורה. תפיסה זו של מיניות, לתפיסתו של פוקו, הינה פרי תוצר חברתי\היסטורי, וזו מתקיימת ונחווית במידה רבה כביטוי של התרבות המודרנית ולא של הטבע האנושי. אותה חוויה מוצנעת של המיניות הוטמעה בנו על ידי מנגנונים חברתיים רבי עצמה כחלק ממערכי שיח דומיננטיים של ידע וכוח. "בוודאי מוצדק שנשאל את עצמנו" כותב פוקו, "מדוע במשך זמן כה רב קושר המין עם החטא […] אך נצטרך גם לשאול מדוע אנו מתמלאים היום רגשי אשם כה חזקים, על שהפכנו אז את המין לחטא? באילו דרכים הגענו להיות 'לא בסדר' ביחס למין שלנו?" (עמ' 12).

חומרים שהם "לא בסדר", בוודאי בכל מה שקשור למיניות, הם כידוע חומר בערה מצויין לסטדנאפיסטים, ולטובים שביניהם, כמו ללואי, יש יכולת מופלאה לעשות מהם מטעמים. כמובן, במקרה שלו מדובר גם במי שהיחס שלו למיניות בחייו האישיים הוא שהביא לנפילתו. לואי, למי שלא זוכרת, התוודה קבל עם ורשתות חברתיות על דבר חיבתו לאונן בחברתן של נשים, ועל האופן שבו ניצל את מעמדו כקומיקאי רב השפעה על מנת להגיע לפורקן מיני בחברתן של סטנדאפיסטיות שהיו אז בתחילת דרכן המקצועית. מאז חשיפת הפרשה נעלם סי קיי מהרדאר הציבורי; פרוייקטים עתידיים שלו נקטעו באיבם, הופעותיו בוטלו לאלתר, והוא עצמו כבר הצהיר שהפסיד מיליוני דולרים.

חומרים שהם "לא בסדר", בוודאי בכל מה שקשור למיניות, הם כידוע חומר בערה מצויין לסטדנאפיסטים. כמובן, במקרה שלו מדובר גם במי שהיחס שלו למיניות בחייו האישיים הוא שהביא לנפילתו

תנועת ה"מי טו" תפסה את לואי עם המכנסיים למטה כמו שאומרים, וגם כשהצהיר על כוונותיו לחזור ולהופיע, מיד נשמע קול זעקה; משהו בסגנון "אתה לא זכאי עכשיו להחליט מתי אתה חוזר. אנחנו כבר נהיה איתך בקשר". המסר הציבורי היה חד ובהיר, ולואי חזר למחשכים.

אבל אמריקה של אז היא לא אמריקה של היום, שבה הפוליטיקלי קורקט הוא כבר כל כך מסובך עד שלא משנה איפה אתה מחליט לשים את הרגל, אתה תמיד תמצא את עצמך דורך שם על חרא.

תראו מה קורה היום ברבים מהכנסים האקדמיים ואחרים בארה"ב. כל אחד ואחת שמגיעים לכנס כזה יכולים היום לבחור גם מדבקה המשקפת נאמנה את הגדרתם המגדרית שאותה יוכלו להדביק על תג שמם. או אז, מי שמגדיר את עצמו, למשל, כגבר, יוכל לבחור מדבקה שעליה הכיתוב "My prononuns are He/Him/His" (שמות הגוף שלי הם הוא\אותו\שלו), ויש גם מדבקות דומות עם she ו-they. ככה, כשפוגשים מישהו, אז אולי, למשל, הוא נראה למתבונן כגבר, אבל למעשה הוא איננו מגדיר את עצמו כגבר, והודות למדבקה אפשר יהיה לדעת כיצד לפנות אליו\יה\הם\הן. או שלא.

מדבקה עם ציון הזהות המגדרית (צילום: ד"ר יונתן אילן)

ועכשיו, מסתבר, יש גם שמות גוף חדשים שהאמריקאים המציאו – ze ו-zir, כך שלא יבטאו מגדר בכלל. שזה, אם שואלים אותי, גם קצת מעליב. או שלא. באמריקה, כמו באמריקה, נזהרים כל כך שחס וחלילה לא לעשות את הדבר הלא נכון, עד שכבר לא ברור בכלל מה הדבר הנכון לעשות.

ועכשיו, מסתבר, יש גם שמות גוף חדשים שהאמריקאים המציאו – ze ו-zir, שלא מבטאים מגדר בכלל. באמריקה, כמו באמריקה, נזהרים כ"כ לא לעשות את הדבר הלא נכון, עד שלא ברור מה הדבר הנכון

מצד שני, אם עבור הציבור האמריקאי יש בכל זאת סיפור שווה ערך בעוצמתו להשלכתם של החוטאים אל עבר השאול, הרי שזהו סיפור הגאולה שלהם. לואי יודע את זה, ולכן על רקע המופע החדש שלו מתנוסס שלט גדול ועליו הכיתוב "SORRY"; הדרך לגאולה מתחילה כידוע בהתנצלות ציבורית כנה ואמיתית.

רק שלואי לא בא לשחק את המשחק, הוא בא לעבוד ואין לו מה להפסיד. על כן ההתנצלות שלו היא למעשה סוג של אצבע בעין בתנועת ה"מי טו"; רוצה לומר, "הנה, התנצלתי, בסדר? עכשיו בואו נתקדם". מרגיז? בוודאי. בעולם שמחוץ לבמה יש הרי דברים שלא צוחקים עליהם. אבל בסטנדאפ אין דבר כזה שאין דבר כזה, ולכן אפשר גם להעריך את האופן שבו לואי מתמודד עם הנושא.

במובן הזה, המופע החדש של לואי הוא כנראה הרבה יותר מלואי הבנאדם, משום שבמידה רבה הוא מסמן לנו אולי שלב חדש כחלק מעולם ה"מי טו", שהפך מבלי שנרגיש לנורמלי החדש: השלב שבו אנחנו כחברה צריכים להחליט את מי מבין חוטאנו אנחנו מחזירים לחיים, ובאילו תנאים.

לואי סי קיי פגע קשות בקורבנותיו. את זאת יש לומר שוב ושוב, והרשומה הזו איננה מבטלת כהוא זה את כאבן. אבל לואי סי קיי גם שילם מחיר. האם המחיר הציבורי ששילם הוא מידתי ביחס לנזק שגרם לנשים שאותן הוא ניצל? מי יודע. אני בטח לא יודע. כמה זמן זה מספיק, שנה? 5 שנים? 10 שנים? מאסר עולם? אלו שאלות קשות שאין עליהן תשובות פשוטות, אבל מתישהו נצטרך להחליט ביננו לבין עצמנו מתי זה די. הרי גם עברייני מין יוצאים מתישהו מהכלא, ואנחנו צריכים להיות מסוגלים לקבל אותם בחזרה.

המופע החדש של לואי מסמן לנו אולי שלב חדש כחלק מעולם ה"מי טו", שהפך מבלי שנרגיש לנורמלי החדש: השלב שבו אנחנו כחברה צריכים להחליט את מי מבין חוטאנו אנחנו מחזירים לחיים, ובאילו תנאים

מנקודת המבט הזו, היכולת לתת ללואי ולשכמותו הזדמנות נוספת, רק תעצים את תרומתה הכוללת של תנועת "מי טו" לחיים שלנו, והיא עשויה להוות צעד מבורך בדרך לתיקון חברתי משמעותי.

ד"ר יונתן אילן, מרצה בכיר וחוקר בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן. תחומי מחקר עיקריים: התרבות הויזואלית על שלל גווניה (ובמיוחד צילום, טלוויזיה); חדשות וייצורן (ובככל זה ארגוני חדשות בזירה המקומית והבינלאומית); ארגוני מדיה