לסנטה קלאוס לא כדאי להגיע השנה לארץ הקודש. גם אם הוא מחוסן – ובגילו המופלג כדאי מאוד שישמור על בריאותו וייזהר מהקורונה – ממילא לא יתנו לו לעלות על טיסה לישראל. הוא ייתקע בשדה התעופה, יראה בעיניים כלות איך מאפשרים לצעירי "תגלית" להמריא לישראל, אבל מונעים את זה מצליינים נוצרים שרוצים לחגוג את חג המולד במקום שבו הסיפור נולד.

אם סנטה קלאוס יצליח בכל זאת לעקוף את מגבלות הכניסה לישראל, ויסתנן לארץ רכוב על המזחלת הרתומה לאיילים מעופפים, הוא יגלה כאן מציאות עגומה של קהילות נוצריות מתוסכלות, ההולכות ומצטמצמות, מאבדות את טובי הצעירים שנוטשים לחפש עתיד בארצות המערב, וחוות תחושת מחנק חברתי, כלכלי ותרבותי שהולכת ומקצינה.

אם יעצור בדרך הארוכה מביתו שבצפון לחניית ביניים באנגליה, הוא ייתקל שם במאמרים רבים וחריפים שפורסמו השבוע ומתארים את המציאות העגומה הזו – בהם מאמר משותף שכתבו ל"סאנדי טיימס" הארכיבישוף מקנטנברי ג'סטין ולבי (האישיות הבכירה ביותר בכנסיה האנגליקנית) ובישוף הכנסייה בירושלים, חוסם נעום, שמתריעים:

"חג המולד הוא הזמן שבו אנחנו חושבים על ארץ התנ"ך. אנחנו שומעים דרשות ושרים שירים על ירושלים, נצרת ובית לחם. אלה מקומות שמוכרים למיליארדי נוצרים, בין אם הם ביקרו בהם ובין אם לא. ואסור לנו לעשות להם רומנטיזציה – במיוחד לא בחג המולד הזה. בשבוע שעבר מנהיגי הכנסיות בירושלים קראו קריאת מצוקה דחופה וחסרת תקדים. בהצהרה משותפת הם סיפרו שנוצרים בכל רחבי ארץ הקודש הפכו למטרה קבועה ותכופה למתקפות על ידי קבוצות שוליים קיצוניות".

לקריאה המשותפת הזו של מנהיגי הכנסיות, הצטרף גם הקוסטוס פרנצ'סקו פאטון, שומר המקומות הקדושים בארץ הקודש מטעם הוותיקן, שפירסם השבוע ב"דיילי טלגרף" מאמר שנשא את הכותרת המבהילה "הנוצרים בארץ הקודש תחת רדיפה".

סנטה קלאוס על גמל בעיר העתיקה בירושלים (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

האם הנוצרים בארץ הקודש תחת רדיפה?

חדשות גרועות ליהודים

אפשר לפטור את מבול המאמרים הזה, ואת קריאת המצוקה המשותפת של כל ראשי הכנסיות בירושלים, כעוד ניסיון – שכבר ראינו כמוהו בעבר – לנצל את אווירת החג בעולם הנוצרי, כדי למשוך תשומת לב, ואולי גם להשיג ככה עוד קצת תרומות ותקציבים.

אבל זו תהיה טעות להתעלם מהטון החריף של ההתבטאויות האלה. "בעבר, כשהייתי מדבר על המצוקות שלנו עם ראשי הכנסיות, הם היו אומרים שהם לא רוצים להתבטא בעניין", אומר פרופ' סלים מונייר, "הם פחדו שיאשימו אותם באנטישמיות. הם אמרו שהם מעדיפים לפתור את הבעיות בשקט, מאחורי הקלעים. לדבר עם האנשים האחראיים, במשטרה, בעירייה, במשרדי הממשלה. להגיע לפתרון בלי שהנושא הזה יהיה פומבי. זאת הייתה הדרך הישנה של הכנסיות לפתור את הבעיות. זה לא עובד יותר. כולם יודעים את זה".

"בעבר, כשהייתי מדבר על המצוקות שלנו עם ראשי הכנסיות, הם היו אומרים שהם לא רוצים להתבטא בעניין. הם פחדו שיאשימו אותם באנטישמיות. העדיפו לפתור את הבעיות בשקט, מאחורי הקלעים. זה לא עובד יותר"

פרופ' מונייר הוא המייסד והמנהל של ארגון "מוסלאחה" שפועל לפיוס ישראלי-פלסטיני מאז 1990. הוא הקים את הארגון אחרי שהשלים דוקטורט באוניברסיטת אוקספורד, שעסק בזהות האתנית של מתבגרים נוצרים בישראל. במקביל לפעילותו ב"מוסלאחה" הוא היה דיקן הקולג' הדתי בבית לחם ופרסם מאמרים וספרים שעוסקים בזהות הלאומית של הנוצרים בישראל ובשטחים.

"המצב עכשיו לא חדש", הוא אומר לזמן ישראל, "אבל הוא מתדרדר כל הזמן. אני מכיר הרבה כוהני דת נוצרים – אני לא אוהב את השימוש במילה 'כמרים', כומר זה פגאני – שלא מעיזים יותר ללבוש את הבגדים שלהם, כי הם יודעים שאם הם יסתובבו ככה באזורים מסוימים בעיר העתיקה בירושלים, הם כל הזמן יותקפו על ידי בחורי ישיבה. לפעמים פיזית, לפעמים קללות, לפעמים יריקות. ולכן הם מחביאים את הצלבים שלהם ולובשים בגדים אחרים כשהם יוצאים לרחוב. יש התקפות החוזרות על כנסיות. נכתבים כתובות גרפיטי על ישוע, על מרים.

גרפיטי "ישו בן מריה הזונה" מרוסס על קיר הכנסיה הבפטיסטית בירושלים, 2012 (צילום: אורי לנץ/פלאש90)

"מה שמדאיג אותי – כמנהיג בקהילה הנוצרית וכאידיאולוג – זה שהקהילה הנוצרית בוחרת להיפרד חברתית משתי קבוצות האוכלוסייה המרכזיות פה – הפלסטינים המוסלמים והיהודים. אם לפני 15 שנה האוכלוסייה הנוצרית בישראל רצתה אינטגרציה עם האוכלוסייה היהודית בישראל, כי היא ראתה אותם כמערביים יותר ולכן כמתאימים לערכים התרבותיים של הקהילה הנוצרית, זה כבר לא קורה.

"האוכלוסייה הנוצרית לא רואה יותר את הקהילה היהודית כמערבית. היא רואה אותה – מבחינת הערכים התרבותיים – כיותר דומה לחברה המוסלמית: דתית יותר, וימנית יותר. לכן האוכלוסייה הנוצרית מתרחקת משתי הקבוצות האלה".

"האוכלוסייה הנוצרית לא רואה יותר את הקהילה היהודית כמערבית. היא רואה אותה – מבחינת הערכים התרבותיים – כיותר דומה לחברה המוסלמית: דתית יותר, וימנית יותר"

ההתפתחויות האלה הן בשורה רעה כפולה לישראל. הבשורה הרעה הראשונה היא פנימית. "אני תמיד אומר שהברומטר של ישראל במערב הוא איך שמדינת ישראל מתייחסת לאוכלוסייה הנוצרית פה בארץ", אומר מונייר. "הנוצרים בארץ הם מיעוט שוחר שלום ומשכיל. הם עובדים קשה, רוצים להשתלב, ולא מקבלים כלום. זו אוכלוסייה שמותקפת כל הזמן, מכל הכיוונים. קודם כל היא מותקפת כי היא פלסטינית, ואז היא מותקפת כי היא נוצרית".

הבשורה הרעה השנייה היא חיצונית. לקריאות המצוקה האלה של ראשי הכנסייה יהיו השלכות בעולם. "ייגרמו נזקים עצומים במערכות היחסים שבין יהודים לנוצרים באופן כללי. וזה יקרה בקרוב, לא בעתיד הרחוק", מעריך מונייר. "למעשה, זה כבר קורה. זה כבר מחלחל.

"הדור הצעיר לא מוכן לקבל יותר את הדברים האלה. ואני לא מדבר רק על הנוצרים בישראל, אלא על הנוצרים בכל העולם. הם לא יסכימו לקבל את זה. הביטוי של הכעס לא יהיה בהכרח אלימות אלא עלייה בעוינות ובביקורת על ישראל באופן כללי.

הבישוף ג'ינקיטו-בולוס מרקוזו מבקר בכנסיית הלחם והדגים שעל שפת הכינרת, שהוצתה ונשרפה על ידי שני צעירים יהודים ביוני 2015 (צילום: Basel Awidat/Flash90)

"הקוראים הישראלים בטוחים שהתמיכה של האוונגליסטים הימנים באמריקה מבטיחה להם גם תמיכה בעולם הנוצרי כולו. זה לא נכון. צריך לזכור שבעשורים האחרונים הייתה התקדמות עצומה בכל הדיאלוג היהודי-נוצרי, בייחוד אחרי השואה. כל הדיאלוג הזה, כל ההתקדמות הזאת נהרסת עכשיו.

"החשש שהיה בעבר, להיחשד באנטישמיות, מתפוגג אצל הדור הצעיר. הם יגידו לך 'אני לא הייתי שם, מה אתה רוצה ממני?' בחוגים רבים כבר מדברים בכעס גדול על היהודים ועל היחס לנוצרים. וזה לא טוב. בעיקר ליהודים. זה יגרום לעלייה של שנאה כלפי יהודים. הניסיונות להשתיק את הקולות האלה, ולטעון שכל ביקורת על ישראל היא אנטישמית, לא תעזור.

"בחוגים רבים כבר מדברים בכעס גדול, וזה לא טוב. בעיקר ליהודים. זה יגרום לעלייה של שנאה כלפי יהודים. הניסיונות להשתיק את הקולות האלה, ולטעון שכל ביקורת על ישראל היא אנטישמית, לא תעזור"

"אנשים כועסים. הם אולי לא יגידו את זה עכשיו לך, אבל בינם לבין עצמם הם מדברים ככה. ועדיף לכולם שתהיה על זה שיחה כנה וברורה ושקופה. אחרת הבעיות יגדלו ויגדלו, עד שהן יתפוצצו לכולם בפנים. הן כבר מתפוצצות, למעשה".

הצעירים בורחים

מצב הנוצרים בארץ הקודש גרוע במיוחד בבית לחם, עיר הולדתו של ישוע והמוקד של חג המולד. "בית לחם נפגעה הכי קשה מכל הערים הפלסטיניות בשטחים", אומר מונייר. "ההכנסה של בית לחם הייתה מבוססת במשך המון שנים על צליינים נוצרים. היום זו העיר הכי ענייה בשטחים.

"בחברון יש תעשייה, ברמאללה מוסדות ממשל, לשכם יש מקורות הכנסה שלא קשורים לתיירים. בבית לחם המצב על הפנים. הם ממש נפגעו קשה. נבנו המון בתי מלון חדשים. אנשים לקחו הלוואות. ואז באה הקורונה והכל נהרס".

פרופ' סלים מונייר (צילום: באדיבות המצולם)

לנזקים הכלכליים של התקופה האחרונה נוספת המצוקה המתמשכת בגלל נטישת הצעירים. החזקים, המבוססים והמשכילים שביניהם נוסעים ללמוד במערב, ורבים מהם לא חוזרים. לפני עשור, 84% מתושבי בית לחם היו נוצרים. השנה – רק 22%. זו דרמה עצומה. טלטלה היסטורית".

היא אמנם קיצונית, אבל משתלבת במגמה היסטורית כללית: במפקד האוכלוסין שנערך בתחילת תקופת המנדט ב-1922 התגוררו במרחב שבין הים לירדן כ-70 אלף נוצרים – 11% מאוכלוסיית הימים ההם. כיום המספר הוא כ-220 אלף – 1% מאוכלוסיית השטחים, פחות מ-2% מאוכלוסיית ישראל. מיעוט בתוך מיעוט בחברה חסרת סבלנות למיעוטים.

ג'ון מונייר, בנו של סלים מונייר, מכיר את מצוקת הצעירים הנוצרים מקרוב. הוא בן 27, חזר לירושלים אחרי שהשלים תואר ראשון בדת, פוליטיקה וחברה בקינגס קולג' בלונדון, ותואר שני ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת אדינבורו. הוא כותב עכשיו תזה שנייה, שעניינה בניית יחסים בין-דתיים, ועובד כרכז התקשורת של מרכז רוסינג בירושלים. ומסביבו רבים עוזבים, או שוקלים לעזוב.

"במעגלים שלי, חבר'ה נוצרים צעירים מדברים על הגירה. כולם. מגילאי 20 עד גילאי 40. ברור שזה מתחיל להיות יותר מסובך להגר כשכבר יש ילדים. אבל בין הרווקים זה נושא שיחה מרכזי. גם בין הצעירים לבין עצמם וגם עם המשפחה. וזו לפעמים שיחה קשה.

"במעגלים שלי, חבר'ה נוצרים צעירים מדברים על הגירה. כולם. מגילאי 20 עד גילאי 40. ברור שזה יותר מסובך להגר כשכבר יש ילדים. אבל בין הרווקים זה נושא שיחה מרכזי"

"יש לי חברים שלמדו בבית הספר הצרפתי בירושלים. יותר מ-50% מהם עזבו בחמש השנים האחרונות. נוסעים ללמוד בחו"ל, מוצאים שם עבודה ולא רואים סיבה לחזור לכאן. ערבים נוצרים מרגישים שאין להם מקום בכלכלה הישראלית. ואנשים לא אוהבים להרגיש אזרחים סוג ב'. אז הם עוזבים".

לאווירה האלימה ברחוב יש תפקיד מרכזי בסיפור הזה. "מרגישים את זה במיוחד בירושלים. במהלך אירועי מאי, בפעם הראשונה הרגשתי פחד סתם ללכת ברחוב בירושלים. זה היה נוכח בכל מקום. נכון שכשצועקים ברחוב 'מוות לערבים' לא תוקפים אותי כי אני נוצרי, אלא כי אני ערבי. ולפעמים קשה להבחין פה בין הזהויות האלה.

ג'ון מונייר (צילום: באדיבות המצולם)

"גם זו עוד סיבה שהרבה נוצרים עוזבים. אין לנו יותר אמון בממסד הישראלי. במשטרה. בעירייה. לכן המכתבים שכתבו ראשי הכנסייה מופנים לקהילה הנוצרית הבינלאומית. הם כבר לא מאמינים שהתשובות יגיעו מהממסד הישראלי".

עד שתישרף כנסייה

חנה בנקובסקי, מנהלת התוכניות במרכז ירושלים ליחסי יהודים ונוצרים, עוקבת אחרי ההתדרדרות הזו מקרוב ב-16 השנים האחרונות, שבהן היא מדריכה קבוצות שונות בירושלים. "יש בעיות של הטרדות, של פגיעה באתרים נוצרים וברכוש נוצרי, ושל פגיעה בנוצרים. ברמה של לשבור צלב פה, להרוס משהו שם. דברים שבקושי מגיעים לתקשורת. זה קורה כל הזמן. וזה לא מטופל בכלל.

"יש בעיות של הטרדות, של פגיעה באתרים נוצרים וברכוש נוצרי, ושל פגיעה בנוצרים. ברמה של לשבור צלב פה, להרוס משהו שם. דברים שבקושי מגיעים לתקשורת. זה קורה כל הזמן. וזה לא מטופל בכלל"

"השנה היו שני אירועים משמעותיים יותר, עם אנשי דת ארמניים שחטפו מכות ליד שער יפו. זה היה במאי. עכשיו היה מקרה של מצלמות בכניסה למנזר שתיעדו מישהו שעומד בחוץ ויורק את מיטב הליחה שלו. ממש מסתכל למצלמה ויורק.

"התסכול הגדול הוא שלא עושים בעניין הזה כלום. במשטרה אומרים 'כן, כן, מטפלים' ולא קורה כלום. ולכן התחושה של הנוצרים בעיר היא שהם לא מוגנים. יש כל הזמן יריקות. כל הזמן אמירות. פגיעות. זה מאוד מלחיץ. ברמת הביטחון האישי. אנשי כנסיה מפחדים להסתובב. ואני חושבת שהפחד שלהם מוצדק.

"אני לא חושבת שרודפים פה נוצרים ברמה של רדיפות-דת. זו תהיה אמירה קשה מדי. אבל בהחלט הפחד הוא לחטוף מכות והפחד שיפגעו בך רק בגלל מה שאתה לובש ורק בגלל מי שאתה – נוכח מאוד. וזה פחד אמיתי.

מתפללות נוצריות בויה דלורוזה בירושלים, אפריל 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

"אני כמובן לא רואה את זה בעצמי, כי אני מגיעה עם קבוצות של 30-40 דוברי עברית, שרוצים לשמוע על הנצרות. אבל שומעת על זה כל הזמן, כשאני פוגשת אנשים והם מספרים לי על החוויות היומיומיות שלהם. אני רואה את צילומי הווידיאו. אני שומעת את הסיפורים על האוטובוס בקו 38, שכשהוא עובר ליד הכניסה למנזר הארמני אנשים פותחים את החלון, יורקים וסוגרים בחזרה את החלון.

,אני רואה את צילומי הווידיאו. אני שומעת את הסיפורים על האוטובוס בקו 38, שכשהוא עובר ליד הכניסה למנזר הארמני אנשים פותחים את החלון, יורקים וסוגרים בחזרה את החלון"

"אז הרוק לא פגע באף אחד. לא קרה שום דבר. ירקו עליכם קצת, תתמודדו. אבל התחושה הזו היא תחושה משפילה. תחושה שמפה זה רק יכול להידרדר. תחושה שלאף אחד לא יהיה אכפת עד שלא תישרף כנסייה.

"לזה צריך להוסיף עוד כמה דברים שהקפיצו את האווירה. האפליה, כשהחליטו לפתוח את הגבולות ולאפשר לקבוצות 'תגלית' להגיע אבל לא לאפשר לתיירים נוצרים להיכנס. הכנסיות פה חנוקות.

"הנוצרים הכי סובלים מהעובדה שאין שום תיירות. המצב הכלכלי והמוראלי מאוד קשה. הם תלויים בתיירות הזו. למנזרים אין שום מקור הכנסה. זה לא שיש איזה בנק בוותיקן שנותן כסף לכל הנוצרים. זה לא עובד ככה. כל אחד אחראי לתחזק את עצמו. ויש מנזרים שכבר שנתיים יש להם כמעט אפס הכנסות. אין להם ממה לבשל אוכל לנזירות. המצב מאוד קשה.

"כל מערך התיירות, שרובו נוצרי, ספג פגיעה קשה מאוד. ואז המדינה אומרת 'אנחנו נאפשר לתגלית להגיע. כי זה נורא חשוב, לחזק את הקשר של יהודי ארצות הברית לישראל, וכל הנוצרים האלה – זה לא ממש מזיז לנו'.

חנה בנקובסקי (צילום: באדיבות המצולמת)

"התוצאה של כל הדברים האלה היא שהנוצרים מרגישים שלא רוצים אותם. שהם לא שייכים לכאן. ושמחכים שהם יארזו כבר את החפצים שלהם ויעזבו. וברגע שהם רק יעשו סימן כזה, מיד איזו עמותת ימין תשתלט על הבתים שלהם. זו האווירה, והיא אמיתית לגמרי. זה לא שהם חיים בסרט.

"השאלה היא מה אפשר לעשות. ברור שאין טעם לנסות לחנך ברברים ישראלים, שיורקים ותוקפים אנשי כנסייה. זה לא רלוונטי. קודם כל חייבים להבין את הבעיות. ומה שקורה זה שהאנשים שמתפקידם לטפל בבעיות האלה – במשטרה, בעירייה, במשרדי הממשלה – לא יודעים שום דבר על הנצרות. יודעים משהו על עץ חג המולד וזהו.

"וצריך להבין מה המשמעות של השינויים האלה. באופן כללי, הנטייה של הנוצרים הייתה נטיית השתלבות. נעשה את כל המאמצים כדי שהילד שלנו יהיה רופא או עורך דין. גם אם יש בלגן, נגיד בעזה, אל תסבכו אותנו בזה. זה לא קשור אלינו. אנחנו רוצים את השקט שלנו.

"זה היה המצב פעם. הוא משתנה עכשיו. יותר ויותר צעירים נוצרים אומרים 'זה לא עובד'. אם לפני 15 שנה הצעירים הנוצרים הרגישו יותר קרובים לחברה היהודית, היום הם מזדהים יותר עם החברה הערבית. יותר צעירים נוצרים בישראל מדברים היום על הזהות הפלסטינית שלהם".

"אם לפני 15 שנה הצעירים הנוצרים הרגישו יותר קרובים לחברה היהודית, היום הם מזדהים יותר עם החברה הערבית. יותר צעירים נוצרים בישראל מדברים היום על הזהות הפלסטינית שלהם"

אופטימיות זהירה בצפון?

אז אולי כדאי לסנטה קלאוס לוותר על בית לחם, להתרחק מירושלים ולהתמקד בנצרת. יכול להיות שהמצב שם מעט נוח יותר. זה לפחות מה שמעיד עו"ד בוטרוס מנסור, יו"ר כנס הקהילות האוונגליות בישראל והמנהל האדמיניסטרטיבי של בית הספר הבפטיסטי בנצרת.

"אני לא בטוח שאני מסכים עם הטענה שהמצב השנה קשה יותר", הוא אומר. "קריאה כזו, של ראשי הכנסיות, היא לא כל כך נדירה. זו גם לא הפעם הראשונה שבישופים אנגליקנים מוציאים הודעות כאלה לפני חג המולד, שהם מודאגים שהנוצרים בארץ הקודש מתמעטים, מהגרים, שעוד מעט תמצא אותם רק במוזאון. המשפט האחרון זו ציטטה ממכתב של הארכיבישוף הקודם מקנטנברי. בחג המולד תמיד היו הצהרות כאלה. זה לא חדש.

עץ אשוח וקישוטי חג המולד בנצרת (צילום: פלאש90)

"ברור שבגלל הקורונה המצב השנה לא כל כך טוב. זו הייתה שנה לא טובה מבחינה כלכלית. לכולם. לא רק לנוצרים. אני לא חושב שזו הייתה שנה רעה במיוחד לנוצרים בארץ. היו אפילו תקופות רעות יותר. היו תקופות של התנגשויות בין מוסלמים לנוצרים.

"כמובן שיש לנו את הבעיה הגדולה של האלימות בחברה הערבית, אבל היא לא ספציפית לנוצרים. הם דווקא יושבים בצד ולא מעורבים. הנוצרים בארץ, וגם בגדה, הם אנשים שומרי חוק. חשובים להם השכלה ולימוד, ובדרך כלל הם לא מעורבים באלימות, בתי סוהר, עבריינים, דברים כאלה. אנחנו לא בתוך זה, אבל אנחנו כמובן גרים בתוך החברה הערבית, אז זה משליך גם עלינו.

"הנוצרים בארץ שומרי חוק. חשובים להם השכלה ולימוד, ובדרך כלל הם לא מעורבים באלימות, בתי סוהר, עבריינים, דברים כאלה. אנחנו לא בתוך זה, אבל אנחנו כמובן גרים בתוך החברה הערבית, אז זה משליך גם עלינו"

"גם בבית לחם, כבר הרבה שנים שיש משם הגירה החוצה. בעיקר לחו"ל. גם זה לא חדש. באופן פרדוקסלי, דווקא בגלל הקורונה, אי אפשר להגר. אי אפשר לנסוע ואף אחד לא יקבל אותך. אז ההגירה אפילו התמעטה קצת.

"השנה חג המולד דווקא שמח מאוד. אנשים רק חיפשו סיבות לשמוח, אחרי שבשנה שעברה היה סגר. אני מדבר בלשון הווה, כי אצלנו החג התחיל כבר בתחילת דצמבר. עם עץ אשוח גדול אצל הלטינים, ואחר כך אצל האורתודוקסים. העץ הכי גבוה.

"ויש שני שווקי חג מולד שפועלים. חגיגה פה. ואלפי ישראלים מגיעים לנצרת כדי לחגוג. אני דווקא מרגיש שאנשים ממש רוצים לחגוג ביחד. כמובן שיש עננה של הקורונה ושל המצב הכלכלי. כמו אצל כולם. זה קצת מעיב. אבל המון אנשים יוצאים וחוגגים.

בוטרוס מנסור (צילום: באדיבות המצולם)

"כנראה שהמצב שלנו שונה מהמצב בירושלים. יכול להיות שבירושלים הם חווים משהו אחר. אני זוכר שתמיד היו בירושלים קצת התנכלויות, מצד חרדים ומצד אנשים ברובע היהודי. כשכומר נוצרי עובר הם יורקים על האדמה ודברים כאלה. זה קרה גם בעבר. יכול להיות שזה עלה מדרגה. אני לא בדיוק יודע".

זה כנראה עניין של גאוגרפיה. ושל גיל. "אני מבינה את בוטרוס מנסור", אומרת רואן סבאח מונייר, "וזו באמת החוויה של הרבה נוצרים שגרים בצפון. הם לא רואים ולא מרגישים את האינטנסיביות של התקריות בירושלים. אז הם עסוקים בעניינים אחרים, ואולי פחות נוטים לראות את האמת. והאמת היא משהו אחר – יש פה מדיניות לא שוויונית. גזענית. ויש פה מדיניות שפוגעת בנוצרים באותה מידה שהיא פוגעת במוסלמים. וכמובן שגם נוצרים בצפון סובלים מהאי-שוויוניות הזו ומהמדיניות המפלה הזו".

"זו באמת החוויה של הרבה נוצרים שגרים בצפון. הם לא רואים ולא מרגישים את האינטנסיביות של התקריות בירושלים. אז הם עסוקים בעניינים אחרים, ואולי פחות נוטים לראות את האמת"

סבאח מונייר גדלה בצפון, בשפרעם, וגרה בשמונה השנים האחרונות בירושלים, שם היא משלימה דוקטורט בפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטה העברית. היא בת 35, והיא רואה את בני דורה מתייאשים ועוזבים, כשאלה מהם שנשארים – הולכים ומתרחקים מהחברה היהודית.

"לפני עשר שנים נוצרים עוד קיוו להשתלב בתוך החברה הישראלית. אבל החברה הישראלית לא פינתה להם מקום ודרשה מהם נאמנות, ולוותר על ההיסטוריה והנרטיב שלהם. נוצרים ניסו להשתלב ונדחו. יש מחקרים שמראים את זה. נוצרים רוצים להשתלב, לחיות בשלום, לחיות ביחסים טובים. וכשהתברר שזה לא יקרה אם הם לא יוותרו על הזהות הפלסטינית, הם הבינו שזה לא אפשרי.

"אי אפשר לחיות בדיסוננס קוגניטיבי. להיות גם פלסטיני, גם נוצרי וגם ישראלי. ועכשיו רואים, בין בני הגיל שלי וגם אצל צעירים יותר, שהזהות הפלסטינית שלהם מתחזקת והם מוותרים על הניסיון להיטמע בחברה הישראלית.

"רואים את זה באמנות, שמנסה לספר את הנרטיב הפלסטיני. אתה יכול לראות את זה אפילו בשווקים של חג המולד השנה. הרבה אמנות ועבודות יד שמשקפות את הזהות הפלסטינית שלנו, את הנרטיב הפלסטיני, את האידיאולוגיה הפלסטינית. הרבה עבודות יד שקשורות לאדמה, ללבוש הפלסטיני, לכל מיני מסורות פלסטיניות.

נוצרים מתפללים בכנסיית הקבר בירושלים (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

"לפני עשר שנים היית מסתובב בשווקים ולא היית רואה דברים כאלה. היית רואה בעיקר מוטיבים נוצריים. היום יש רצון לחזק את הזהות הלאומית שלנו. שומעים את זה במוזיקה. מרגישים את זה אפילו באוכל. ורואים את זה בצורה מאוד חזקה במדיה החברתית.

"אנשים רוצים לחזור לשורשים שלהם. צריך לזכור שאנחנו לא למדנו על העבר שלנו בבתי הספר. חשוב להגיד את זה. כולנו למדנו לפי הקוריקולום הישראלי. למדנו היסטוריה שלא קשורה אלינו. למדנו היסטוריה של האסלאם ושל המזרח התיכון, אבל אף פעם לא דיברו איתנו על ההיסטוריה של האדמה שלנו.

"סבתא שלי התנתקה מהמשפחה שלה ב-48', כשהיא הייתה בת 14, ומאז היא לא ראתה אותם. היא התחתנה ובנתה פה משפחה. אנחנו דור פוסט-טראומטי מהבחינה הזאת. ואף פעם לא דיברו איתנו על זה.

"עכשיו עולה מודעות והתעניינות בכל מה שהתביישנו והחבאנו בעבר. נוצרים עכשיו רואים את עצמם לא פחות פלסטינים מהמוסלמים. מרגישים את זה בכל מקום. גם בחג המולד, וגם במחקרים שמראים שנוצרים יותר ויותר מגדירים את עצמם כפלסטינים מאשר כישראלים".

"נוצרים עכשיו רואים את עצמם לא פחות פלסטינים מהמוסלמים. מרגישים את זה בכל מקום. גם בחג המולד, וגם במחקרים שמראים שנוצרים יותר ויותר מגדירים את עצמם כפלסטינים מאשר כישראלים"

אז מה שאת בעצם אומרת זה שהחברה הישראלית הרחיקה מעליה את הנוצרים ודחפה אותם בכוח לחיק החברה הפלסטינית.
"בדיוק. 100%. האפליה וההדרה והדחייה והחוקים המפלים והגזעניים, כל אלה לא השאירו לנוצרים ברירה".