אסור לסגור את בתי הספר

ילדים מגיעים לבית הספר ביום הראשון של הלימודים, ב-1 בספטמבר 2020. למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)
יוסי זמיר/פלאש90
ילדים מגיעים לבית הספר ביום הראשון של הלימודים, ב-1 בספטמבר 2020. למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה

מאז מהפכת ה-Web 2.0 וביתר שאת מאז התבססות הרשתות החברתיות בחיינו, המושגים הבסיסים של זמן, מרחב, קשר והקשר חברתי עוברים תהליך של עיצוב מחדש. למציאות חדשה ומבלבלת זו התווספה לפני שנתיים במלוא עוצמתה מגפת הקורונה.

הכותרות באמצעי התקשורת, הציוצים והשיתופים במדיות החברתיות, משפיעים על הלך הרוח ומצב הרוח של כולנו. חוסר היציבות הפוליטי המלווה אותנו מעל לשנתיים וכן אופי הממשלה הנוכחית, משפיעים על תחושות האמון והביטחון של הציבור במקבלי ההחלטות ובמדיניות שהם מובילים.

הכותרות בתקשורת, הציוצים והשיתופים במדיות החברתיות, משפיעים על הלך הרוח של כולנו. חוסר היציבות הפוליטי המלווה אותנו מעל לשנתיים ואופי הממשלה הנוכחית, משפיעים על האמון במקבלי ההחלטות

אמון הציבור בהנהגה המדינית ובפקידות הבכירה מעולם לא היה נמוך כל כך. על מצע מעורער זה, ההתנהגויות הטבעיות, הבריאות והחשובות לנו כל כך הפכו ל"פוטנציאל של סכנה ממשית" לחיינו ולחיי אלו היקרים לנו. מסיבות העיתונאים בשמונה בערב כשכולם מצויים בבית, ודפי המסרים הזועקים בעוצמה "סכנה" , הם טריגר עוצמתי הנוגע בעומק הטראומות שהותירו בכולנו השנתיים האחרונות.
הדיונים התקשורתיים סביב הגבלות נוספות והשיח בדבר סגר עתידי, גורמים לתחושת שיתוק עבור רבים מאתנו.

במקום שנאמץ שיח מכיל ומרגיע אנחנו שוב מאמצים שיח בינארי: חיובי מול שלילי, חולה מול בריא, מותר ואסור. כאשר אנו מפחדים, הילדות והילדים שלנו חרדים. המבוגר המשמעותי שיכול לעזור לילדים חש גם הוא אבוד וחסר תקווה. וכאשר המבוגרים חווים תחושות משתקות של פחד וחרדה מול המסרים אליהם הם נחשפים, הדבר משפיע על ילדינו.

כולנו, מבוגרים כילדים, שואפים ותרים אחר יציבות וביטחון בחיינו. אנו מתקשים להתמודד עם שינויים דרסטיים המסיטים אותנו ממסלול החיים היציב אליו אנו מורגלים. אנחנו זקוקים ליציבות נפשית, יציבות משפחתית, יציבות כלכלית ויציבות חברתית בכדי שנוכל לחיות חיים של חירות, של שמחה ויצירה.

עבור מתבגרים, תנאי חוסר ודאות ופחד, לצד בלבול ומסרים סותרים, הם מצע פורה להתפתחות טראומות, חרדה ולאובדן תחושת הביטחון במציאות ובעולם המבוגרים. גם אנו המבוגרים נתונים במצוקה, דבר המקשה עלינו להיות זמינים לצרכי הילדים ומקשה עלינו לשמש גורם עוטף, מרגיע ומחזק.

עבור מתבגרים, תנאי חוסר ודאות ופחד, לצד בלבול ומסרים סותרים, הם מצע פורה להתפתחות טראומות, חרדה ולאובדן תחושת הביטחון במציאות ובעולם המבוגרים

זה קורה בכל המגזרים, ונראה שאין בית בישראל עליו פסחה הקורונה (בצורה כזאת או אחרת) וישנן משפחות רבות שהקורונה שיבשה לחלוטין את מסלול חייהם. כל שינוי יוצר בלבול ובלבול מוליד חשש. ואכן, מזה כשנתיים אנו עדים לעלייה חדה במספר הילדים החווים חרדה, דיכאון, הסתגרות ובדידות. וכן עליה חדה ומבהילה בפגיעה עצמית ובניסיונות אובדניים.

ילדים החווים מצבים של לחץ תלויים רגשית באופן כמעט מלא במבוגרים שבסביבתם. הם מושפעים ממצבי הרוח של המבוגרים וחשים מתח או אי – שקט באווירה הביתית גם כאשר לא נאמר דבר במפורש. חשבו כמה כעס, חרדה, עצב, חוסר ביטחון, ופחד חוויתם בשנתיים האחרונות. היום יום של הילדים שלנו מתערער והם חסרים את תחושת הביטחון שיוצק מבוגר משמעותי העומד ומכריז בביטחון: "אנחנו ביחד בסיפור הזה… והכל יהיה בסדר…".

באופן אבסורדי, ההתמודדות החינוכית-טכנולוגית של מערכת החינוך (מעבר ללמידה מקוונת – הכשרה והטמעה של כלים מתחום הטכנופדגוגיה) עם המציאות שנוצרה בעקבות התפרצות נגיף הקורונה, יכולה הייתה להצטייר כמעיין "חציית הרוביקון" של מערכת החינוך הישראלית. מערכת המשחררת עצמה מכבלי המאה ה-19 ומגדירה עצמה מחדש בהתאם למציאות החינוכית התואמת את צורכי הלומד, החברה והשוק של המאה ה-21.

מרגע ההודעה (ב-13 במרץ לפני שנתיים) על סגירת בתי הספר, מערכת החינוך עברה מ"אפס למאה" – בהעתקת מרחבי העשייה הבית ספריים מהוראה פרונטלית להוראה מקוונת (ZOOM, MEET ושאר ירקות). מדובר באירוע חסר תקדים, אשר כמותו איני מכיר או זוכר. מערכת החינוך עוברת שינוי פדגוגי אדיר ומשמעותי בפרק זמן כל כך קצר. נראה היה כי המעבר להוראה מקוונת יפתור את בעיית המרחב הפיזי והיכולת (לנסות) לקיים שגרת לימודים גם בתנאי ריחוק וסגר.

מרגע ההודעה (ב-13 במרץ לפני שנתיים) על סגירת בתי הספר, מערכת החינוך עברה מ"אפס למאה" בהעתקת מרחבי העשייה הבית ספריים מהוראה פרונטלית להוראה מקוונת. מדובר באירוע חסר תקדים

מדינת ישראל סבלה מימי לימוד פרונטלי רבים שהופסדו מאז תחילת המשבר. משמע, על מנת לקיים "לימודים", בחרה המדינה להרחיק את הילדים זה מזה ולהותירם לבד בביתם, מול המסך ללא הסביבה התומכת של חבריהם ומוריהם.

דווקא בזמן סוער שכזה, אם המחנכים והמורים אינם נמצאים לצד התלמידים, הם הופכים גם לחלק מעולם התקשורת הממוסך והמרוחק. במשבר מתמשך שכזה בתי הספר היו צריכים והיו יכולים להפוך למרכז עוטף ומשמעותי עבור הילדים, מקום בו יוכלו לדבר על רגשותיהם ולהימלט ולו לכמה שעות מהכאוס הסובב אותנו.

מורות ומורים משמעותיים לצד הורים מעורבים ומגוייסים הם האפשרות למזער את הנזקים הפסיכולוגיים והחברתיים של משבר מתמשך והם היתרון היחסי הנדרש בכדי לצלוח במינימום נזקים את הגל הנוכחי. זה חייב להיות שיקול הרבה יותר מרכזי במשקולות של בניית דרך לשמירה על בריאות הציבור. זהו חלק מהאמנה שבין בתי הספר להורים, חלק מהמחוייבות שבין המדינה לאזרחיה.

חייבים להשאיר את סגירת בתי הספר מחוץ לארגז הכלים להתמודדות עם נגיף הקורונה. סגירת בתי הספר והפקרת הילדות והילדים של כולנו בתקופה כל כך קשה ומורכבת היא פעולה חסרת אחריות, שהוכיחה לכולנו בגלים הקודמים שעברנו שרב הנזק בה על התועלת. בחישוב הכולל בסגירת בתי הספר יוצא "שכרנו בהפסדנו" – במילים פשוטות – אסור לסגור את בתי הספר!

נשוי ואב לחמישה. איש חינוך – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנחה קבוצות, מנהל קמפוס בקבוצת החינוך אנקורי.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 779 מילים
סגירה