התחלתי בעיתונות היתה כצלם עבור חינמון שחולק במרכולים בפרבר שבו גדלתי באזור פילדלפיה. צילמתי משחקי פוטבול מקומיים, שביתות מורים וכדומה.
הורי קנו לי מצלמת פנטקס K-1000, שהייתה בזמנה המאזדה של מצלמות ה-SLR (שבהן רואים דרך העדשה ממש). לא אולימפוס או ניקון או אפילו קנון, אבל קצת יותר מגניבה מהשאר, ופונקציונלית בצורה יפה. הקמתי לי חדר חושך בחדר הארונות, ומתחת לחולצות תלויות ישבו להם מגשי כימיקלים למיניהם.
התחלתי בעיתונות היתה כצלם עבור חינמון שחולק במרכולים בפרבר שבו גדלתי באזור פילדלפיה. צילמתי משחקי פוטבול מקומיים, שביתות מורים וכדומה
בתקופה ההיא, לפני כ-40 שנה, לצילום היה עדיין ערך של משהו קצת נדיר; לא היה זה עניין של מה בכך להפיק את המראה הנכון, וכל גליל פילם הציע 24 הזדמנויות, לעתים 36, אף פעם לא יותר. צילום טוב היה אירוע משמעותי שנבע ממזל וכמובן גם מבחירות נכונות בעומק שדה ותאורה, מהירות התריס והצמצם.
הייתי מחלק חינם את השלל עם פתק שכך הודיע: "התמונות היפות האלה הן שלכם לעד. תלו אותן, מסגרו אותן, קדשו אותן לנצח, כאילו שצילמתם בעצמכם!". היו שלעגו והיו שאמרו שאני יהיר; אז, ממש כמו היום, לא תמיד הובנתי כהלכה.
את רוב חיי הבוגרים העברתי בעיתונות, וכשהפקתי תוכן בעצמי המדיום בדרך כלל היה טקסט – כתיבה. אבל אהבתי לצילום נשארה, אמיתית וחזקה. את העידן הדיגיטלי קיבלתי בחשדנות.
זה לא שממש קניתי את קינותיהם של עמיתי הצלמים על אובדן מרקם מסוים שניתן להשיגו רק באמצעות פילם; הערכתי שהכלים הדיגיטליים ישכפלו את כל זה. הדאגה שלי הייתה ממבול עולמי של תמונות טריוויאליות, שקל באופן טריוויאלי ליצרן. הרשתות החברתיות הביאו לכך שחששי זה התממש במלואו. חלק מהקוראים אולי לא יאמינו, אבל אני לא תמיד טועה.
לא השתמשתי בפילם כבר שנים ארוכות – זה פשוט מגוחך, כמו לחתור בסירה בדרך לעבודה – אבל כן נשארתי נאמן למצלמות אמיתיות. לא מצלמות ה-DSLR המגושמות אלא הקטנות יותר, בהשראת ה-RANGEFINDER האלגנטי, שעדיין מספק יכולת לכוון כל מיני חוגות, כמו מקצוען שהוא גם אומן. ממש כמו בימי קדם, לפני השגעון. הרכישה האחרונה שלי, לפני כמה שנים, הייתה לומיקס חמוד עם עדשת לייקה (קצת כמו טויוטה עם מנוע ב.מ.וו).
זה לא שקניתי את קינות עמיתי הצלמים על אובדן מרקם שניתן להשיגו רק עם פילם; הערכתי שהכלים הדיגיטליים ישכפלו את זה. דאגתי הייתה ממבול עולמי של תמונות טריוויאליות, שקל ליצרן
אבל אני בקושי נוגע בזה כיום. מצלמת האייפון מספיק טובה (אמנם בדוחק), ויש לה פונקציית "לייב" נהדרת שעוזרת מאוד בלתפוס את הרגע הנכון. כשמשהו מושך את העין שלי, המכשיר נמצא בכיס והצילום בא לעולם תוך שניות. בנותיי מתפדחות מעט מזה שאני מצלם אנשים אקראיים ברחוב, אבל לפחות זה עניין מהיר ויעיל.
אני לא יודע בדיוק מדוע אני עושה את זה, אבל גיליתי שישראל ותושביה מעניינים להפליא (אוקי, זה אולי ברור לכל, ואולי סוג של קללה).
בשנה האחרונה, המגפה פלוס שבר בקרסול די ריתקו אותי לאזור הבית בתל אביב, אבל גם זה סיפק אקשן. כאשר אני מביט בתמונות, אני קצת מופתע מעוצמת המוזרות שבשגרה. היה פה סוג של סיפור, מעשה ידי שמיים, נשגב מהבינה.
זה מרגיש יותר כמו "בלוג" מאשר הרהורי הרגילים בענייני אקטואליה. אני מקווה שאת מישהו זה ישעשע.
בשנה האחרונה, המגפה פלוס שבר בקרסול די ריתקו אותי לאזור הבית בתל אביב, אבל גם זה סיפק אקשן. כאשר אני מביט בתמונות, אני קצת מופתע מעוצמת המוזרות שבשגרה
זאת, ועוד, אכן, יש עוד: התמונות האלה הן שלכם לעד. הורידו אותן, תלו אותן, מסגרו אותן, קדשו אותן לנצח, כאילו שצילמתם בעצמכם!
דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם