בסוף השבוע ציינו הפלסטינים 57 שנים לפעילות תנועת פת"ח. יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) ניצל את המאורע לנאום מוקלט לאומה שבמהלכו בירך את "גיבורי ההתנגדות העממית שעומדים מול תוקפנות הכובשים וטרור המתנחלים לשם הגנה על האדמה, הזהות והמולדת".

הוא פנה לאסירים ומשפחותיהם ושיבח את "הקרבתם מול ישראל בהגנה על המולדת" ואמר, "אנחנו לא מוותרים עליכם, מאבקיכם הוא אות כבוד. אנו מציינים יום זה בנסיבות קשות בשל הכיבוש הישראלי המכוער שממשיך להעמיק את מדיניות הדיכוי נגד עמנו, מחרים את כספי המיסים שלנו, ונוקט בטיהור אתני וטרור מאורגן".

אבו מאזן נראה בטוח בעצמו. לא במקרה הוא לא הזכיר במילה את ההישגים שגרף בפגישתו עם שר הביטחון בני גנץ כמה ימים קודם לכן, בביתו של גנץ בראש העין.

יו"ר הרשות הפלסטינית לא ויתר על התהליך המדיני. בחצי השנה האחרונה מאז הקמת ממשלת בנט-לפיד, הוא מנסה לייצר מפגשים עם שרים ישראלים, כחלק מרצונו לשמר את הגחלת המדינית. אם הוא היה נפגש עם שר שאינו מופקד על הצבא הישראלי, סביר להניח שהפגישה לא הייתה מושכת אש רבה כל כך בצד הפלסטיני.

אלא שפגישה עם גנץ, האישיות הבכירה ביותר האחראית על התיק הביטחוני בישראל, אינה נתפסת בציבור הפלסטיני כמהלך שבא במסגרת המאמץ לחדש את התהליך המדיני. הרושם שנוצר הוא כי מדובר בערוץ קשר עם אופי ביטחוני-אזרחי.

מחמוד עבאס, בני גנץ (צילום: AP Photo, מונטז')

עצם קיומו של המפגש והאופן שבו נערך ושווק לציבור האפיל על תוצאותיו. למרות שהקשר החמים בין גנץ ואבו מאזן הוליד כמה מהלכים חיוביים, מה שנשאר בתודעה הפלסטינית הוא מנהיג שלא עושה חשבון לבני עמו ופועל לפי האינטרס העצמי שלו בשביל לחזק את מעמדו מול הפופולריות הגוברת של מתנגדיו, ובראשם חמאס.

גל של הסתייגויות ותגובות לא-אוהדות שטף את הרשתות החברתיות. הודעות הגינוי שפורסמו מטעם ארגוני חמאס והג'יהאד האסלאמי היו צפויות. בפת"ח, התנועה שבראשה עומד אבו מאזן, שידרו מסרים פומביים של תמיכה לכאורה ביו"ר הרשות, אולם הרחק מההודעות לתקשורת, ניכר חוסר שביעות רצון.

בפת"ח, התנועה שבראשה עומד אבו מאזן, שידרו מסרים פומביים של תמיכה לכאורה ביו"ר הרשות, אולם הרחק מההודעות לתקשורת, ניכר חוסר שביעות רצון

שלא למצלמות, גורמים בפת"ח הביעו תמיהה מדוע נזקק אבו מאזן למה שתואר "מפגש הנורמליזציה" עם מי שהם מגדירים "שר המלחמה הישראלי".

בצד הישראלי ניסו לצייר את החלטת אבו מאזן להיפגש בישראל עם גנץ כאומץ-לב מנהיגותי. אולם יותר משמדובר באומץ, מדובר במהלך המשקף חולשה והתעלמות מרצון העם וצרכיו. מעמדו הציבורי של אבו מאזן ממשיך להתערער, וספק אם הקלות וצעדים כלכליים מוגבלים יחזירו לעם הפלסטיני את האמון בו כמנהיג לגיטימי.

בזמן שאבו מאזן עושה עסקים עם גנץ בשביל אישורי כניסה לישראל בעבור אנשי עסקים והנפקת תעודות VIP, רבים חשים שהם מחוץ למשחק, ולא נהנים מהצעדים שהושגו.

התנגשויות בין צעירים פלסטינים בחברון לצה"ל, 31 בדצמבר 2021 (צילום: Wisam Hashlamoun/Flash90)

רבים בציבור הפלסטיני לא מבינים עד הסוף מה רוצה המנהיג ולאן הוא חותר לנוכח המסרים הסותרים שהוא משדר בנאומיו ובהתנהגותו.

מחד, הוא ממשיך להטיף לפתרון מדיני ומתנגד בעיקשות לפתרונות כלכליים, בטענה כי אין לסחור בסוגייה הפלסטינית. מאידך, המפגש עם גנץ, מעבר לחיזוק הקשר הביטחוני, נועד לבסס מהלכים בתחום האזרחי-כלכלי-הומניטרי – וזה הרי בדיוק מה שאבו מאזן עצמו מטיף נגדו.

מחד, הוא לא חדל מאיומיו לתבוע בכירים ישראלים בבית הדין הבינלאומי בהאג. מאידך, הוא עושה עסקים עם ישראל ושוקד על נרמול היחסים עימה.

מחד, הוא חוזר ומדגיש שהוא מתנגד לטרור נגד ישראל וגם פועל לשם כך. מאידך, הוא לא מגנה פיגועים ואף מעודד את הציבור הפלסטיני להשתתף ב"טרור רך" – כלומר, פעולות של התנגדות עממית נגד ישראל.

מחד, הוא חוזר ומדגיש שהוא מתנגד לטרור נגד ישראל וגם פועל לשם כך. מאידך, הוא לא מגנה פיגועים ואף מעודד את הציבור הפלסטיני להשתתף ב"טרור רך" – כלומר, פעולות של התנגדות עממית נגד ישראל

הציבור הפלסטיני היום מבולבל ממהלכיו ומדיניותו הכפולה של אבו מאזן. אם גנץ ביקש לחזק את מעמדו של אבו מאזן, הרי שהפגישה הזו לא רק שלא חיזקה אותו – היא החלישה אותו מול הציבור שלו.

אולי מוטב היה עבור אבו מאזן לוותר על ההילה התקשורתית הפומבית, לשמור על ערוץ קשר עם גנץ בווליום נמוך ולהפתיע ביישום בפועל של שורת צעדים ופרויקטים משמעותיים. זה היה מתקבל אחרת ציבורית: גם מעלה את קרנו וגם שומט את התירוצים לתקוף אותו.