הדמייה של מוזאון רמת גן לאמנות ישראלית החדש (צילום: אפרת-קובלסקי אדריכלים)
אפרת-קובלסקי אדריכלים

ראיון "הייתי מוריד את התערוכה, מתפטר והולך הביתה"

מאיר אהרונסון, המנהל המיתולוגי של מוזאון רמת גן לאמנות ישראלית, שפרש לפני שלוש שנים, משוכנע שהסערה האחרונה לא הייתה מתרחשת במשמרת שלו ● מי שיזם את הקמת המוסד לפני 35 שנים, בנה אותו בצלמו, ניהל אותו רוב התקופה ובמקביל היה גם האוצר הראשי, אומר בראיון לאמיר בן-דוד: "כרמל שאמה הכהן רוצה להטביע את חותמו, אז הוא נכנס למוזאון כמו פיל לחנות חרסינה"

אם מתעוררת סערה ציבורית סביב עניין שנוי במחלוקת, שיש לו גם צדדים מוסריים, עקרוניים, חברתיים, מוסדיים, ואתה מעוניין לגבש במהירות את דעתך על הסוגיה – זו כמעט תמיד תהיה פרקטיקה מוצלחת ויעילה לברר מה רני רהב חושב, ולהתייצב לצד אלה האוחזים בעמדה המנוגדת.

זה מה שרני רהב כתב השבוע על עצומת האמנים שדורשים להסיר את עבודותיהם מקירות מוזאון רמת גן לאמנות ישראלית, בעקבות לחץ של ראש עיריית רמת גן כרמל שאמה הכהן והחלטת הוועד המנהל של המוזאון להסיר את העבודה "ירושלים" של האמן דוד ריב:

"כידוע, הילה ואני מחזיקים באוסף השישי בגודלו באמנות הישראלית. לפתיחת מוזאון רמת גן לאמנות ישראלית הילה ואני השאלנו שתי עבודות לתערוכה המדהימה שמתקיימת כרגע במוזאון – אחת של זויה צ'רקסקי והשנייה של אליעזר זוננשיין. אין לנו שום כוונה להוריד את העבודות, הן בבעלותנו הפרטית ואין לאף אחד זכות לגעת בהן.

"חופש הביטוי והאמנות הוא נר לרגלינו, עד שזה מגיע לאמנות מסיתה. אני בעד חופש ביטוי ואמנות, כזה המבטא קשת של דעות ורעיונות, כולל ביקורת, אך בגבולות החוק… כל הכבוד לראש עיריית רמת גן כרמל שאמה, שלא ויתר והלך עד בית המשפט העליון, כאשר זה האחרון פסק שניתן להוריד את העבודה (של דוד ריב) מהתערוכה".

על הפוסט הזה הגיבה האמנית זויה צ'רקסקי בפוסט משלה:

"רני רהב רשאי כמובן לנהוג ברכושו כרצונו. אני מקווה ששני האספנים האחרים שעבודותיי מאוספיהם מוצגות בתערוכת המריבה דווקא כן יכבדו את בקשתי ויסירו את היצירות מהתצוגה אם לא תהיה פשרה בין האמנים לבין הוועד המנהל של המוזאון. אבל זה כבר לא משנה. אם חלק מהעבודות יושארו בתערוכה בכפייה זה לא משנה. יחסים בכפייה זו לא אהבה. כרמל שאמה הכהן ממהר לרשום לעצמו ניצחון כשהעיר רמת גן רק הפסידה. באופן אישי קצת צר לי על האספנים שבשבילם אמנות היא רק רכוש".

"כאילו אין מחר" (2005), יצירה של זויה צ'רקסקי המופיעה במוזאון רמת גן (צילום: גלריה רוזנפלד, תל אביב)
"כאילו אין מחר" (2005), יצירה של זויה צ'רקסקי המופיעה במוזאון רמת גן (צילום: גלריה רוזנפלד, תל אביב)

שני הפוסטים הללו ממסגרים יפה את הדיון העקרוני שלשמו התכנסנו: למי שייכת האמנות, מהי אמנות מסיתה, למי מותר להחליט איזו אמנות ראויה להיכנס בשערי מוזאון, מה היחס הנכון בין הכסף לאמנות, מהם גבולות חופש הביטוי, מתי מותר לפוליטיקאים ולבעלי הון להתערב באמנות, מי ניצח ומי הפסיד במהומה החדשה סביב מוזאון רמת גן.

תערוכת המריבה

מאיר אהרונסון עקב אחרי הסערה מיציע הלא מוזמנים, בביתו בשכונת אפקה בתל אביב. חוץ מכמה הערות עוקצניות בפייסבוק, הוא נמנע מלדבר עליה עד כה.

אהרונסון הוא האיש המזוהה ביותר עם מוזאון רמת גן. הוא יזם את הקמת המוסד לפני 35 שנים, בנה אותו בצלמו, ניהל אותו רוב התקופה ובמקביל היה גם האוצר הראשי, עד שפרש לגמלאות לפני שלוש שנים. אהרונסון גם היה מי שהגה והוביל את המהלכים הכלכליים המורכבים שהובילו לשיפוץ ולהרחבה של מוזאון רמת גן. המוסד כה מזוהה איתו, עד שלאורך השנים רבים התייחסו אליו כאל "המוזאון של אהרונסון" ולא כאל מוזאון רמת גן.

תערוכת המריבה, "המוסד", שאצרה סבטלנה ריינגולד, היא התערוכה החגיגית הראשונה לכבוד פתיחתו המחודשת של מוזאון רמת גן המורחב והמשופץ. אהרונסון לא היה שם, ולא במקרה. עוד לפני ששאמה הכהן הורה להסיר מקירות המוזאון את עבודתו השנויה במחלוקת של דוד ריב, הוא הורה להרחיק מהמוזאון את אהרונסון.

אהרונסון עזב את מוזאון רמת גן ב-2018, רגע לפני הבנייה הגדולה, כדי לטפל באשתו נאווה שחלתה בסרטן. נאווה, מורה לתנועה בסטודיו למשחק ניסן נתיב, הלכה לעולמה כעבור שנה, ב-2019.

מאיר אהרונסון (צילום: באדיבות המצולם)
מאיר אהרונסון (צילום: באדיבות המצולם)

"כשעזבתי התעוררה איזו מחלוקת פרוצדורלית וכלכלית. לפני 15 שנה, בנוסף להיותי המנהל והאוצר הראשי של המוזאון לאמנות ישראלית, הטילו עלי בעיריית רמת גן להיות האוצר הראשי של המוזאונים האחרים בעיר. יש עוד חמישה.

"כשפרשתי שאלתי מה יהיה עם הפיצוי הכספי שמגיע לי על העבודה הנוספת שעשיתי. אמרו לי 'אל תדאג, מאיר, כולנו בעדך, הכול יהיה בסדר. נעשה חשבון, הכול יהיה טוב ויפה'. כשעזבתי, קיבלתי כל מה שהגיע לי מטעם המוזאון, ואז הודיעו לי מהעירייה שהוחלט שעל העבודה הנוספת לא מגיעים לי פיצויים. תבעתי אותם בבית הדין לעבודה. זהו. תביעת יחסי עבודה רגילה לגמרי.

"מול המוזאון כל העניינים שלי נסגרו יפה. לא הייתה שום בעיה. קיבלתי מהמוזאון כל מה שהגיע לי, אין לי שום טענות למוזאון. סגרנו את הדברים נורא יפה.

"הכול היה כל כך בסדר, שבזמן הבנייה הגדולה במוזאון התקשרו אלי מהעירייה מדי פעם, להתייעץ על כל מיני דברים שקשורים לבנייה. הרי אני הייתי זה שיזם את המהלך הזה. אפילו הגעתי לפעמים לישיבות. רצו לדעת למה התכוונתי כשהצעתי דבר כזה או אחר. חוץ מהתביעה לפיצויים, שהיא לא עניין חריג, היו ביני לבין עיריית רמת גן יחסים נפלאים. באמת".

לא כאב לך לעזוב את המוזאון רגע לפני שהוא עובר את השינוי הגדול, זה שעליו חלמת שנים?
"יותר כאב לי המצב של אשתי. היינו נשואים כמעט 60 שנה. היא חלתה. ידעתי שנשאר לה זמן מוגבל. החלטתי שאני רוצה להיות איתה. ובאמת בשנה האחרונה שלה היינו יחד 24/7, עד הדקה האחרונה שלה. יש דברים שיותר חשובים מהכול.

"היינו נשואים כמעט 60 שנה. היא חלתה. ידעתי שנשאר לה זמן מוגבל. החלטתי שאני רוצה להיות איתה. ובאמת בשנה האחרונה שלה היינו יחד 24/7, עד הדקה האחרונה שלה. יש דברים שיותר חשובים מהכול"

המוזיאון אז והיום

Posted by ‎מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית‎ on Wednesday, July 21, 2021

"כשסיכמנו בינינו את תנאי הפרישה שלי, אמרתי לרועי ברזילי – סגן ראש עיריית רמת גן ומחזיק תיק המוזאונים – שיש לי בקשה אישית, מעבר לכל ענייני הפורמליסטיקה של קרן השתלמות וקרנות ופיצויים. אמרתי לו שאני נורא רוצה לדבר בפתיחה המחודשת של המוזאון.

"הרי אני הקמתי אותו. אני יזמתי אותו. אני ניהלתי אותו 30 שנה. ביום הגדול הזה של פתיחת המוזאון המחודש, אני רוצה לדבר. אמרתי לו גם: כל מי שידבר בפתיחה הרי ידבר על עכשיו ועל קדימה. אני רוצה להיות שם כנציג של ההיסטוריה. ועל זה התכוונתי לדבר בפתיחה. על ההיסטוריה.

"רועי ברזילי אמר לי: בטח, אין שום בעיה. ובאמת התקרב תאריך הפתיחה, ויצאה הזמנה ובהזמנה היה כתוב שגם אני אדבר. הרמתי טלפון לרועי והודיתי לו שהוא זכר את ההבטחה, וכבר ישבתי על המחשב לכתוב את הנאום החגיגי שלי. הכול היה טוב ויפה.

"ואז, כמה ימים לפני הפתיחה ב-23 בדצמבר, רועי ברזילי הרים לי טלפון, וכבר בתחילת השיחה שמעתי בקול שלו שהוא במצוקה – הוא התחיל לגמגם, ובסוף אמר לי 'תשמע, כרמל שאמה לא מאשר שאתה תדבר בפתיחה'. שאלתי מה קרה. הוא אמר לי 'לא יודע. זה מה שהוא אמר'.

"כמה ימים לפני הפתיחה ב-23 בדצמבר, רועי ברזילי הרים לי טלפון, וכבר בתחילת השיחה שמעתי בקול שלו שהוא במצוקה – הוא התחיל לגמגם, ובסוף אמר לי 'תשמע, כרמל שאמה לא מאשר שאתה תדבר בפתיחה'"

"נתפס לי הגרון. מה אני אעשה, אתחיל לבכות? לקחתי את ההזמנה, כתבתי עליה במקום שבו מופיע השם שלי: 'כמי שיזם, הקים וניהל במשך 30 שנה את המוזאון נאסר עלי לדבר בפתיחה בהוראת כרמל שאמה הכהן. מאכזב. בהצלחה למוזאון ולצוות, מאיר אהרונסון'".

ההזמנה לפתיחה החגיגית של מוזאון רמת גן המחודש, עם שמו של מאיר אהרונסון בין הדוברים
ההזמנה לפתיחה החגיגית של מוזאון רמת גן המחודש, עם שמו של מאיר אהרונסון בין הדוברים

ההערה של אהרונסון בעמוד הפייסבוק שלו הקפיצה את עוקביו, רבים מהם – מטבע הדברים – מקהילת האמנות הישראלית. "ברגע שפרסמתי את זה, הייתה לזה תהודה אדירה. אמנים התקשרו אלי. מהמוזאון התקשרו אלי. אמרו לי: 'תבוא בכל זאת. זה שלך. אי אפשר לקחת לך את זה'. הציעו לי הצעות שונות ומשונות.

"מישהו אמר לי: אני אהיה בפנים. כשראש העיר יתחיל לדבר אני אשלח לך הודעה ואתה תיכנס מבחוץ וכולם יקומו לכבודך וימחאו לך כפיים באמצע הנאום שלו. נבאס אותו. אמרתי 'אני לא רוצה לעשות שערוריות. אני נשאר בבית'. ובאמת לא באתי לפתיחה. ואיחלתי לאוצרת בהצלחה".

אתה מכיר את האוצרת סבטלנה ריינגולד?
"כשהיא נכנסה לתפקיד היא ביקשה להיפגש איתי, לשמוע על המוזאון. אני מכיר קצת את העבודה שלה מהמקום הקודם שהיא עבדה, במוזאון חיפה. היא בחורה רצינית. היא בחורה מעמיקה. היא לא אוצרת שעובדת כמוני.

"אני עבדתי יותר כמו עורך של עיתון יומי – מהר, סקופים, ומדי פעם טור דעה על איזה אמן ותיק. היא יותר אנציקלופדיסטית. עובדת לאט יותר. עמוק יותר. מחקרי יותר. זו גישה שונה לגמרי לעבודת האוצרות. והיא מקובלת ולגיטימית. הכול טוב ויפה. אין עם זה שום בעיה. בזמן שלי המוזאון היה מאופיין בקצב מהיר יותר".

לטוב ולרע. הגישה שלך לאורך השנים גררה הרבה ביקורת על שטחיות.
"בוודאי. תביט, אחד הדברים שבאו אליי בטענות זה שאין למוזאון קו. ואני אמרתי שיש לי קו. שאלו אותי מה הקו? אמרתי: פלורליזם. גם זה קו. תשמע, הסיפור הזה התפוצץ עכשיו לפי דעתי על איזשהו קרב על קרדיט. ובעניין הזה קשורים גם ההחלטה להרחיק אותי וגם ההחלטה להוריד את הציור של דוד ריב.

"הסיפור הזה התפוצץ עכשיו לפי דעתי על איזשהו קרב על קרדיט. ובעניין הזה קשורים גם ההחלטה להרחיק אותי וגם ההחלטה להוריד את הציור של דוד ריב"

היצירה במחלוקת, "ירושלים", של האמן דוד ריב
היצירה במחלוקת, "ירושלים", של האמן דוד ריב

"כרמל שאמה הכהן רוצה להטביע את חותמו על מוזאון רמת גן. הוא הרי לא היה מעורב בהקמה של המוזאון. הוא לא היה מעורב בשיפוץ של המוזאון. הוא לא היה מעורב בהיסטוריה שלו. הוא לא היה מעורב אף פעם במוזאון. והוא רוצה את הקרדיט על המוזאון החדש. אז הוא נכנס למוזאון כמו פיל לחנות חרסינה".

בהיותו פוליטיקאי הוא מן הסתם יודע, שלציבור הרחב ממש לא איכפת מאמנות ומאמנים ישראלים. פוליטיקאי שנכנס באמנים ישראלים בוחר בדרך בטוחה להרוויח נקודות.
"ברור. לקהל שלו הוא יוצא גבר. אפילו אכבר גבר. הוא מגן ירושלים. צלאח א-דין כהן. משחרר ירושלים מהאמנים הצלבנים השמאלנים. הקטע המצחיק הוא שבכל הזדמנות הוא מספר על עצמו שהוא ליברל".

"לקהל שלו הוא יוצא גבר. אפילו אכבר גבר. הוא מגן ירושלים. צלאח א-דין כהן. משחרר ירושלים מהאמנים הצלבנים השמאלנים. הקטע המצחיק הוא שבכל הזדמנות הוא מספר על עצמו שהוא ליברל"

איך הייתה מערכת היחסים שלך עם שאמה הכהן לפני הפיצוץ הזה?
"שום דבר. נפגשתי איתו פעם אחת, כשבעירייה עשו לי פגישת פרידה ממועצת העיר. הוא אמר עלי שלוש מילים טובות ואני אמרתי תודה רבה. זהו. לא דיברתי איתו. לא ראיתי אותו. לא הייתי איתו בפגישות. לא הייתי איתו בישיבות. כלום. אחרי שכתבתי מה שכתבתי, הוא פרסם תגובה שלא ייתכן שעובד שנמצא בדיון משפטי מול העיריה יוזמן לנאום באירוע של העירייה, והוציא הזמנה חדשה בלי השם שלי".

אז אני מנחש שחייכת בהנאה כשהחלה המהומה סביב הציור של דוד ריב. בטח הרגשת שחוק הקארמה נוקם את נקמתך.
"מה פתאום. אני לא שמח. רציתי שהמוזאון יצליח. הרי גם כשאני כבר לא במוזאון, אם הוא יצליח תמיד יהיה לי איזה חיבור להצלחה שלו. לרצות שהמוזאון ייכשל עכשיו זה לחתוך את האף כדי להרגיז את הפנים. לא. אני נורא רציתי שהמוזאון יצליח. אני עדיין נורא רוצה שהמוזאון יצליח. אני בטוח שחייב להיות מוזאון לאמנות ישראלית, ומוזאון רמת גן הוא היחיד שיש.

"אני הרי לקחתי את המשימה הזאת על עצמי כבר ב-1985, שנתיים לפני שהמוזאון נפתח בפועל. עשיתי אז תערוכה בפארק הלאומי ברמת גן וקראתי לה 'המוזאון לאמנות ישראלית רמת גן'. חשבתי שלא יכול להיות מצב שבמדינה לא יהיה מוזאון שמוקדש לאמנות ישראלית. אז איך אני יכול לרצות שהוא ייכשל?"

כרמל שאמה הכהן (צילום: פלאש90)
כרמל שאמה הכהן (צילום: פלאש90)

להערכתך, הסערה השבוע הופכת את העבודה של דוד ריב לעבודה היסטורית בתולדות האמנות הישראלית.
"בוודאי".

מעכשיו לא יתקיים דיון על צנזורה ופוליטיקה באמנות המקומית בלי להזכיר את הפרשייה הזו?
"בוודאי. נתנו משקל עודף לעבודה הזאת. תאמין לי – היא הייתה נעלמת. מי שבמו ידיו בנה לה את היכל התהילה הזה זה כרמל שאמה הכהן".

"נתנו משקל עודף לעבודה הזאת. תאמין לי – היא הייתה נעלמת. מי שבמו ידיו בנה לה את היכל התהילה הזה זה כרמל שאמה הכהן"

הדיוקן של מריה צטלין

בלב הסערה האחרונה ניצב ציור שחור-לבן מ-1997 של דוד ריב, המחולק לארבעה מלבנים. בשניים מהם מצויר חרדי המתפלל בכותל (המצויר על פי צילום של מיקי קרצמן) ובשני האחרים כתוב "ירושלים של זהב" ו"ירושלים של חרא".

הציור – שאינו מפסגת יצירתו של דוד ריב – הוצב על ידי האוצרת ריינגולד במתכוון בשולי תערוכת הפתיחה החגיגית. למעשה הוא הושאר במחסן, תלוי על הרשת החיצונית, מאחורי לוח שקוף, כמין אמצעי יצירתי של האוצרת להעלות את השאלה איזו עבודת אמנות ראויה להיתלות על קירות המוזאון, ואיזו עבודה נידונה להישאר מאחור, במחסן.

ראש עיריית רמת גן שנתקל בציור של ריב באירוע הפתיחה, זיהה הזדמנות – ומיהר לקפוץ עליה. הוא העלה צילום של עבודתו של ריב לקיר הפייסבוק שלו בצירוף שני אימוג'י צבעוניים וקריאה לעוקבים להצביע לב אדום אם הם תומכים בהסרת העבודה מקיר המוזאון או סמיילי צהוב אם הם תומכים בהשארתה.

מה דעתכם? להסיר סמנו ❤️ בלייק או להשאיר סמנו ????את היצירה שבצילום במוזיאון החדש שלנו? עמדתי מוצקה, אך סגני רועי ברזילי…

Posted by ‎כרמל שאמה הכהן‎ on Saturday, December 25, 2021

"עמדתי מוצקה, אך סגני רועי ברזילי, המכהן גם כיו"ר המוזאון, מתנגד לכך", כתב שאמה הכהן והמשיך להתפייט, בליווי אימוג'י צבעוניים שונים, בפוסט שהוא אולי עבודת האמנות הדיגיטלית המעניינת ביותר שנוצרה בישראל לאחרונה – עבודה המשלבת בין הפוליטיקה המודרניסטית, חמורת הסבר, בשחור-לבן של דוד ריב ומיקי קרצמן, לפוליטיקה האינפנטילית הפופוליסטית והצבעונית של עידן הרשתות החברתיות.

"חופש הביטוי הוא נשמת אפנו עד שהוא מאיים להפוך לחופש השיסוי והביזוי, בטח היכן שהוא מתחיל לקבל ארומה של גזענות", כתב שאמה הכהן והוסיף: "ירושלים היא סמל ובלב של כל יהודי וקדושה לכל הדתות… מצמרר רק לחשוב מה היינו מרגישים ועושים אם היצירה הזו הייתה במוזאון בפולין, גרמניה או צרפת… רמת גן לא בנתה מוזאון בסכום עתק ולא תסבסד אותו כל שנה בכדי שילדיה ואחרים ייחשפו לשפת ביבים".

עוד לפני שנכנסים לשאלות העקרוניות על טעם טוב, שפת ביבים והאפקט של אמנות טובה, בינונית או רעה על נפשו של הצופה בה, לא מיותר להזכיר שמוזאון רמת גן המחודש לא שופץ מכספי המיסים של תושבי רמת גן.

"רציתי המון שנים להגדיל את המוזאון", אומר אהרונסון, "כמעט מהתחלת הדרך. תמיד ידעתי שהוא קטן מדי ושחייבים להגדיל ולשפר אותו. אבל ידענו שלא נקבל תקציב לזה ונצטרך לדאוג בעצמנו למקורות תקציביים. לפני עשר שנים בערך העליתי רעיון בפני ההנהלה, שאולי נמכור יצירת אמנות ומהכסף שלה נממן את שדרוג המוזאון. היו תקדימים למהלך כזה. גוגנהיים מכר תמונות מאוד יקרות של מודליאני כדי לשפץ את המוזאון.

"לפני עשר שנים בערך העליתי רעיון בפני ההנהלה, שאולי נמכור יצירת אמנות ומהכסף שלה נממן את שדרוג המוזאון. היו תקדימים למהלך כזה. גוגנהיים מכר תמונות מאוד יקרות של מודליאני כדי לשפץ את המוזאון"

ראש עיריית רמת גן לשעבר, צבי בר (צילום: פלאש90)
ראש עיריית רמת גן לשעבר, צבי בר (צילום: פלאש90)

"מצאנו תמונה אחת מהאוסף הרוסי, שלא הוצג אז בעיר, וחשבנו למכור אותה. ההערכות היו שנקבל בערך 200-300 אלף דולר. חשבנו שעם זה נוכל לעשות איזשהו שיפוץ. צבי בר היה אז ראש העיר. העליתי בפניו את הרעיון. היו לו הרבה היסוסים. הוא פחד לעשות את זה, הוא פחד מהלשונות הרעות. נדמה לי שהוא כבר היה אז מסובך בכל מיני עניינים אחרים ולא רצה לעשות גלים.

"הרעיון ירד בינתיים. צבי בר איבד את המשרה שלו ובמקומו הגיע ישראל זינגר שנבחר לראש העיר. העליתי מחדש את הרעיון וזינגר חשב שזה רעיון מעניין ומינה איש בשם מוקי אברמוביץ', שהיה משנה לראש העיר ואיש כספים, לבדוק את זה. מוקי ניגש לרעיון בצורה מאוד מקצועית ויסודית. הוא הזמין את בית המכירות הבינלאומי כריסטי'ס, שיש להם מחלקה לאמנות רוסית, לעשות הערכת שווי לאוסף הרוסי של רמת גן".

האוסף הרוסי היה אוסף של 92 יצירות אמנות של גדולי הציירים הרוסים מראשית המאה העשרים, שהיה שייך למיכאל ומריה צטלין, זוג יהודים רוסים עשירים, שהיגרו אחרי המהפכה הבולשביקית ממוסקבה לפריז ומשם לניו יורק. מיכאל צטלין היה נכדו של איל ההון היהודי קלמן זאב ויסוצקי, שכונה "מלך התה של רוסיה", ואשתו מריה צטלין הייתה מיודדת עם אמנים רוסים רבים, שמכרו או תרמו עבודות לאוסף המשפחתי.

בני הזוג צטלין היו מיודדים עם ראש עיריית רמת גן הראשון, אברהם קריניצי, וב-1959 החליטה מריה צטלין לתרום את אוסף האמנות המשפחתי לעיר רמת גן. במשך 37 שנים אוכסן האוסף יקר הערך במחסן כימיקלים מוזנח ליד הספארי ברמת גן. כשהוחלט ב-1996 לפתוח את "המוזאון הרוסי" של רמת גן ולהציג את האוסף לציבור, התברר שנגנבו ממנו 11 יצירות שערכן לא ידוע.

הפורטרט של מריה צטלין מאת ולנטין סרוב (צילום: כריסטי'ס)
הפורטרט של מריה צטלין מאת ולנטין סרוב (צילום: כריסטי'ס)

אחת מ-81 היצירות שנותרו באוסף הרוסי היה דיוקנה של מריה צטלין שצייר ולנטין סרוב – אימפרסיוניסט רוסי שמ-1890 ועד מותו ב-1911 התמחה בציור דיוקנאות. את דיוקנה של מריה צטלין הוא צייר שנה לפני מותו בצבעי טמפרה (צבע המעורב בחלמון ביצה), על נייר מונח על לוח בגודל 72×105 ס"מ. המומחים של בית המכירות כריסטי'ס, שהוזמנו על ידי מוקי אברמוביץ', העריכו את שוויו של כל האוסף הרוסי ב-12.3 מיליון דולר ומתוכו את דיוקנה של מריה צטלין בכמעט 5 מיליון דולר.

ב-9 בספטמבר 2014 נחתם הסכם בין עיריית רמת גן לכריסטי'ס למכירת דיוקנה של מריה צטלין. המכירה הפומבית התקיימה כעבור חודשיים, ב-24 בנובמבר 2014, והציור נמכר בסכום גבוה כמעט פי שלושה מההערכות המוקדמות: 13.4 מיליון דולר. כמעט 50 מיליון שקלים. מוזאון רמת גן התעשר בן לילה.

המכירה הפומבית התקיימה כעבור חודשיים, ב-24 בנובמבר 2014, והציור נמכר בסכום גבוה כמעט פי שלושה מההערכות המוקדמות: 13.4 מיליון דולר. כמעט 50 מיליון שקלים. מוזאון רמת גן התעשר בן לילה

תהליך המכירה כולו זכה בהמשך לביקורת נוקבת של מבקר המדינה, שאף תוביל להצעת חוק על "הגבלת מכירת נכסי תרבות בגופים ציבוריים". משרד מבקר המדינה נזף בעיריית רמת גן על ניהול התהליך בלי שיתקיימו דיונים מקצועיים על המשמעויות שלו.

אהרונסון אומר גם היום שהוא לא התרגש מהביקורת, כי מה שעמד לנגד עיניו כל הזמן הייתה האפשרות לבנות סוף-סוף משכן ראוי לאמנות הישראלית.

הכסף שהתקבל ממכירת הדיוקן של צטלין הוא כסף שהעירייה יכלה לעשות איתו מה שהיא רוצה?
"ממש לא. אתה צריך להשקיע את התמורה ממכירה כזאת או בפיתוח המוזאון או בקניית יצירות אמנות אחרים. אתה לא יכול להקים עם זה פארק ציבורי ואתה לא יכול לשלם עם זה חשבונות טלפון של העירייה. זה חייב ללכת לנושא הזה. הכסף אמנם נכנס לעירייה ומוקי אברמוביץ' בחוכמתו הרבה 'צבע' אותו – פתח חשבון נפרד לגמרי, בניהול העירייה, אבל לא בתקציב השוטף ולא בחשבונות הכלליים של העירייה".

מוזאון רמת גן לאמנות ישראלית (צילום: מוזאון רמת גן)
מוזאון רמת גן לאמנות ישראלית (צילום: מוזאון רמת גן)

ואז, במהלך תקופת השיפוץ, החלטת לפרוש מניהול המוזאון ומתפקיד האוצר הראשי. מה אתה מעריך שהיה קורה אם היית נשאר בתפקיד? הסערה האחרונה הייתה מתנהלת בצורה שונה?
"לא היינו מגיעים לזה".

למה? כי לא היית תולה את העבודה של דוד ריב?
"אני לא מוכן לדבר על העבודה הזאת. היא בכלל לא מעניינת אותי בהקשר הזה. ראיתי עבודות הרבה יותר טובות של דוד ריב. אבל זו הבחירה של האוצרת. וזו בחירה לגיטימית".

כלומר, לצורך הדיון גם אתה היית יכול לבחור בתמונה הזו.
"כן".

ואז איך היית נוהג?
"אם היינו מגיעים לקצה הזה, הייתי מוריד את התערוכה, מתפטר והולך הביתה. אבל עוד קודם הייתי מנסה להגיע עם ראש העיר לדיבור, כדי למנוע את הפיצוץ. עוד לפני שזה יצא החוצה.

"אם היינו מגיעים לקצה הזה, הייתי מוריד את התערוכה, מתפטר והולך הביתה. אבל עוד קודם הייתי מנסה להגיע עם ראש העיר לדיבור, כדי למנוע את הפיצוץ. עוד לפני שזה יצא החוצה"

"הרי ראש העיר היה אומר לי להוריד את העבודה. הייתי עונה לו: תשמע, אם אני אוריד את העבודה זה יוביל ל-א', ב', ג'. עדיף להימנע מזה. בוא נמצא את הדרך אין לעבור את זה בלי להגיע למשבר כזה. תן לי שלושה-ארבעה ימים, אני אחליף את התמונה של דוד ריב בתמונה אחרת של דוד ריב. הוא ימשיך להיות מיוצג מאחורי הזכוכית במחסן, אבל עם עבודה אחרת. וככה העניין יעבור בלי שאף אחד ישים לב.

Bad Modern Art, יצירה נוספת של דוד ריב שהוצגה במוזאון רמת גן (צילום: מוזאון רמת גן)
Bad Modern Art, יצירה נוספת של דוד ריב שהוצגה במוזאון רמת גן (צילום: מוזאון רמת גן)

"אם הוא היה מתעקש כמו שהוא התעקש, אומר שלא מעניין אותו כלום, אז לא הייתה ברירה. אבל אני הייתי מציע לו תוכנית חלופית, שלדעתי לא הוצעה לו.

"עכשיו, למען הסדר הטוב, אני לא מצפה מהאוצרת להתפטר. בגילי, יותר קל לי להגיד דבר כזה, כשאתה שואל אותי איך הייתי נוהג אם דבר כזה היה קורה לי היום. היא צריכה את מקום העבודה שלה, ולכן היא לא צריכה להתפטר. היא צריכה להישאר כמו מסמר בלי ראש. הנהלת המוזאון צריכה לפתור את זה".

כשהיית המנהל והאוצר הראשי של המוזאון, ראשי העיר לא ניסו להתערב לך בעבודה?
"ניסו. יום אחד צבי בר התקשר אלי ואמר לי 'מאיר, יש אמנית אחת שאני רוצה שתלך ותראה אותה. אני מבקש שתעשה לה תערוכה'. אמרתי לו 'זכותך כראש עיר לבקש'. הלכתי. הסתכלתי על העבודות. לא חשבתי שהיא ראויה. חזרתי אל צבי בר ואמרתי לו 'היא לא ראויה'. הוא אמר לי 'מאיר, אני נורא רוצה שתהיה לה תערוכה'. אמרתי לו 'אם ככה, אתה מוזמן להיות אוצר אורח. תחתום על התערוכה שלה כאוצר. לא כראש עיר'. הוא ירד מזה.

"גם ישראל זינגר טילפן פעם ואמר לי 'יש אמנית שאני מבקש ממך שתראה ותעשה לה תערוכה'. הלכתי אליה, ראיתי את העבודות. היא כבר הודיעה לי מי יהיה האוצר, מתי תהיה התערוכה, מה יהיו העבודות שיהיו בתערוכה. היא הראתה לי את העבודות, אמרתי לה שהן לא עוברות את סף דלתי מבחינה אמנותית. היא הלכה לזינגר. הוא אמר לה: אין מה לעשות, מאיר הוא האוצר.

"זה לא שהם היו נאורים יותר. הם פשוט הבינו את המערכת. צבי בר לא העז יותר להגיד לי לעשות תערוכות שהוא רצה. ואת זה שאמה הכהן לא הבין. צריכה להיות סמכות אמנותית, לא סמכות ציבורית. בתוך דָּלת אמות המוזאון, הסמכות המקצועית היא של האוצר בלבד".

"זה לא שהם היו נאורים יותר. הם פשוט הבינו את המערכת. צבי בר לא העז יותר להגיד לי לעשות תערוכות שהוא רצה. ואת זה שאמה הכהן לא הבין. צריכה להיות סמכות אמנותית, לא סמכות ציבורית"

למה אתה חושב ששאמה הכהן לא הבין? הרי המהומה הזו היא הדבר הכי צפוי בעולם.
"לא, לא. תקשיב, אם הוא היה עושה את הצעקה שלו ואחרי זה מוצא את הדרך לצאת מזה, זה בסדר. ברגע שהאמנים הודיעו לו שהם מתכוונים להחרים את המוזאון וכיסו את העבודות בבדים שחורים והוא בחר לאיים על עובדי המוזאון שהוא יפטר אותם אם הם לא יסירו את הבדים השחורים – נחצה קו".

"ברגע שהאמנים הודיעו לו שהם מתכוונים להחרים את המוזאון וכיסו את העבודות בבדים שחורים והוא בחר לאיים על עובדי המוזאון שהוא יפטר אותם אם הם לא יסירו את הבדים השחורים – נחצה קו"

אתה הרי מבין שהעובדה שבציור של ריב יש יהודי חרדי שמתפלל בכותל לצד המילה "חרא" מבטיחה לשאמה הכהן מראש את תמיכת הציבור. נגעת באנטישמיות, בקודשי האומה, זהו – אל תבלבל לנו עכשיו את המוח על תולדות האמנות.
"נכון. יש באמת עבודות פוליטיות אחרות של ריב, שאם הן היו תלויות שם, כל זה לא היה קורה. יכול להיות. וגם ראש העיר היה יוצא יותר גדול, אם הוא היה קורא לאוצרת ומודיע לה 'יצאת גדולה מול האמנים, עמדת על שלך, עכשיו תודיעי שהעבודות שתלויות במחסן מתחלפות כל שבועיים, ותחליפי את העבודה הזו בעבודה אחרת של דוד ריב'".

פשרה מפא"יניקית.
"כן. מה הבושה בזה?"

מצחיק, כי אלה דווקא האמנים שתמיד האשימו אותך שאתה מין מפא"יניק כזה.
"נכון. המפא"יניקים הקימו את המדינה. ולמרות כל הטענות האלה, לא היה אמן אחד שסירב להציג אצלי".

טוב, נו, לא חוכמה. אתה לא רב עם האוצר הראשי של המוזאון היחיד שמוקדש לאמנות ישראלית.
"רבים עם אוצרים כל הזמן. זה לא נכון".

מה יקרה למוזאון רמת גן מעכשיו מול קהילת האמנות המקומית?
"לפי דעתי הוא יהיה מוקצה. ומאחר שהוא יהיה מוקצה, מה שיקרה זה שבמוזאון יחפשו אוצר אחר, ויחפשו אוצר שדעותיו תואמות את דעותיו של ראש העיר".

"לפי דעתי המוזאון יהיה מוקצה. ומאחר שהוא יהיה מוקצה, מה שיקרה זה שבמוזאון יחפשו אוצר אחר, ויחפשו אוצר שדעותיו תואמות את דעותיו של ראש העיר"

אז מה זה יהיה? המוזאון לאמנות ישראלית לאומית שמרנית?
"כן, רק בלי המילים האלה. תמצא שם תערוכות על ירושלים עיר הקודש. ציורי נוף באמנות הישראלית. פרחים בכרמל. אני לא יודע מה. המוזאון יאבד את הנשכנות שלו".

אני מניח שיהיו לא מעט אנשים שיגידו: סבבה. הגיע הזמן שתהיה פה גם אמנות ישראלית פטריוטית.
"יכול להיות שזה מה שכרמל שאמה הכהן רוצה".

כי הוא יודע שהאמנות הישראלית שאתה קורא לה "נשכנית" איבדה את מעמדה וכוחה ומעניינת היום מעט מאוד אנשים?
"אני אסביר לך איפה הפרובלמטיקה של האמנות הישראלית. תעשה תור למסעדה. יעמדו יעקב דורצ'ין, מאיר ויזלטיר ורותם סלע. את מי יצ'פרו? את מי יכירו? אל מי יתייחסו בכבוד? זה המצב של האמנות הישראלית. השירה הישראלית. התיאטרון הישראלי".

אין שום ספק. אבל גם אין בזה שום דבר חדש.
"אבל אלתרמן היה חשוב! שלונסקי היה חשוב! אנשים ראו אותו הולך ועצרו ואמרו 'שלום אדון שלונסקי'".

בסדר, זה היה בעידן לפני הטלוויזיה ובטח לפני הרשתות החברתיות. וזו גם לא בעיה ישראלית ייחודית. מצד שני – תראה מה קורה במוזאון תל אביב סביב התערוכה של יאיו קוסמה. תורים של קילומטרים.
"וזה נורא ואיום".

מבקרות בתערוכה של יאיוי קוסמה במוזאון תל אביב, 31 באוקטובר 2021 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)
מבקרות בתערוכה של יאיוי קוסמה במוזאון תל אביב, 31 באוקטובר 2021 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

למה? אנשים עומדים בתור לראות תערוכת אמנות. מה כל כך נורא בזה?
"זה כמו מה שהיה בשעתו סביב התערוכה של דייל צ'יהולי בירושלים. עוגות להמונים. זה תערוכות בידור, אמנות שלא מחייבת אותך לחשוב. בואו תתפעלו מעגל הזהב היפהפה הזה".

במוזאון תל אביב הוצגה השנה תערוכה נהדרת של צדוק בן דוד. גם שם היו תורים ארוכים.
"הצגתי את צדוק בן דוד".

אז אתה מסכים שהוא אמן טוב וחשוב.
"כן".

ובכל זאת גם פופולרי להפליא.
"נכון".

אז אתה סותר את מה שהרגע אמרת.
"לא. אני לא מדבר רק על פופולריות. גם העבודות של צדוק בן דוד הן לא אמנות שמחייבת אותך לחשוב. אתה לא נתקל שם בפרובלמטיקה. וההמון התרגל שלועסים בשבילו. אנשים לא רוצים להתעמק אלא רק להתרגש מהדברים. לכן כשקוראים לבידור אמנות, או כשקוראים לבידור תרבות, זו בעיה".

"ההמון התרגל שלועסים בשבילו. אנשים לא רוצים להתעמק אלא רק להתרגש מהדברים. לכן כשקוראים לבידור אמנות, או כשקוראים לבידור תרבות, זו בעיה"

מה אמור לעשות ראש עיר אם אוצר של מוזאון עירוני מחליט להציב במרכזו צלב קרס ענק עשוי מנעליים וראש העיר חושב שזה יפגע בתושבים?
"אתה צודק. בעד זה יש בלמים בדרך. לפני כל תערוכה האוצר מציג להנהלת המוזאון את התערוכה הבאה. בריפים שלמים, עם צילומים של מה שהוא עומד להראות.

"בתוך ההנהלה יש ועדת תערוכות. אם יש חילוקי דעות, הן אמורות לעלות שם ורק אז לעבור להנהלה. אני הצגתי לוועדת התערוכות את כל התערוכות שהעליתי. והיו ויכוחים. על כל מיני דברים. מתאים או לא מתאים, מתאים לילדים או לא מתאים לילדים. תמיד יש בקרה".

ונגיד שהעבודה הדמיונית שלי על צלב הקרס מהנעליים עברה את ועדת התערוכות וקמה צעקה בעיר.
"אז ההנהלה צריכה לקום ולהגיד – ראינו, אישרנו, אנחנו עומדים מאחורי זה. וזה גם נכון לעבודה של דוד ריב. וכאן, לטעמי, הייתה סוג של התחכמות של האוצרת. כי היא שמה את העבודה של ריב כאילו במחסן. אני לא יודע אם היא הציגה להם מה היא מתכוונת להציג בתערוכה.

"תשמע, גם אני לא נותן לאוצר סמכות בלעדית. יש לו סמכות מקצועית והסמכות הזו היא תחת בקרה ציבורית מסוימת. וככה זה צריך להיות. והבקרה צריכה להיעשות לפני, לא אחרי".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
מי שהציף את הבעיה בתמונה המרושעת הזאת היה אביהוא בן משה. זה גרר את ראש העיר להגיב כמדומני . כל הדיון בגבולות האומנות פה הוא פטפוט - יש חוק העונשין ובו סעיף 170 ושם מצוין עונש של שנה למ... המשך קריאה

מי שהציף את הבעיה בתמונה המרושעת הזאת היה אביהוא בן משה. זה גרר את ראש העיר להגיב כמדומני .

כל הדיון בגבולות האומנות פה הוא פטפוט – יש חוק העונשין ובו סעיף 170 ושם מצוין עונש של שנה למי שפוגע בדת . אף אחד לא מזכיר את זה …. לפי החוק הציור הזה בכלל לא חוקי כביכול.
אם משהו לא חוקי אז חוק זה חוק ואם המוזיאון שומר חוק הוא יסיר אותו שיבהירו לו שזה לא חוקי וזהו.
זה פשוט היה הזדמנות להשיג מלא תקשורת.

עוד 3,898 מילים ו-1 תגובות
סגירה