הנרטיב שהופך התעללות בת 3 עשורים לסיפור הצלחה מרגש

.בית הדין הרבני לעירעורים, אילוסטרציה. למצולם אין קשר לכתבה (צילום: Nati Shohat/Flash 90)
Nati Shohat/Flash 90
בית הדין הרבני לעירעורים, אילוסטרציה. למצולם אין קשר לכתבה

נעמה (שם בדוי) היא אישה לא צעירה שנמלטה לפני שנים ממערכת יחסים אלימה, ורק בשבוע שעבר, לאחר 33 שנים, הצליחה להתגרש מבעלה המתעלל.

הדס (שם בדוי) היא אם לארבעה ילדים שביקשה להתגרש לפני 14 שנה, ובמהלך הדיונים בבית הדין הרבני נמלט בעלה ולא אותר במשך שנים. גם היא כמו נעמה קיבלה גט לפני כשבוע.

המשותף בין שתי הנשים הוא לא רק סיפור קשה של המתנה ובזבוז של חיים שלמים, אלא משותף להן מוטיב נוסף: שני הסיפורים זכו למסגור חיובי וכונו כ"הצלחה" וכ"סוף טוב" בחלק מכלי התקשורת, שניזונו מהודעת דוברות של בית הדין הרבני.

המשותף בין שתי הנשים הוא לא רק סיפור קשה של המתנה ובזבוז של חיים שלמים, אלא ששני הסיפורים זכו למסגור חיובי וכונו "הצלחה" ו"סוף טוב" בחלק מכלי התקשורת, שניזונו מהודעת דוברות ביה"ד הרבני

הסיפור של הדס מותג כ"הצלחה" וכ"הישג של בית הדין בראשות הרב דוד לאו". סיפורה של נעמה נשא את הכותרת "דרמה מסעירה ומרגשת בבית הדין הרבני" וצוין שהוא הגיע לסיומו באמצעות "תושייה של עובדת בית הדין". אני רוצה להתמקד בבחירה הנרטיבית של בית הדין הרבני שאפיינה את שני הסיפורים כסיפורי הצלחה ולשם כך אתאר כל אחד מהסיפורים באמצעות הפרטים שהגיעו אלינו מהודעת הדוברות עצמה.

הסיפור הראשון הוא סיפורה של הדס, אישה בשנות ה-40 לחייה. לפני 14 שנה, ולאחר מספר שנות נישואין היא ביקשה מבעלה להתגרש. אלא שהבעל סירב לתת לה את הגט, ביקש בבית הדין "שלום בית" ומפעם לפעם התנה את מתן הגט בדרישות כספיות גבוהות.

לאחר כ-6 שנים ארוכות של התדיינויות הגיעו הצדדים לדיון בפני ערכאת הערעור – בית הדין הגדול, ובמהלך הדיון ביקש האיש לצאת להפסקה קצרה. בזמן ההפסקה יצא האיש ממבנה בית הדין הרבני, נמלט, ירד למחתרת ונעלם. רק לאחר היעלמותו של האיש, כאמור 6 שנים לאחר שהאישה מסורבת גט, בית הדין הכיר בה ככזו והגדיר את האיש כסרבן גט.

מאז היעלמותו, כך צוין, נעשו מאמצים לאתר את הבעל ללא הועיל. רק בחודשים האחרונים, 7 שנים לאחר שנעלם וקרוב ל-14 שנה לאחר שהאישה עתרה לגירושין הסתמן מוצא בסיוע ארגון "יד לאישה" שייצג את הדס. תרומה פרטית גויסה ובעזרתה התארגן מבצע בילוש יקר ונרחב שבסופו אותר האיש בתל אביב. אז נעצר והובא בפני בית הדין הרבני ולאחר מספר חודשים שבהם שהה במעצר נתן את הגט לאישה.

מאז היעלמותו נעשו מאמצי שווא לאתר את הבעל. רק לאחרונה, 7 שנים לאחר שנעלם וקרוב ל-14 שנה לאחר שהאישה עתרה לגט, תרומה פרטית גויסה, ובעזרתה התארגן מבצע בילוש יקר ונרחב שבסופו אותר בת"א

אם כן, הקשר בין המקרה לבין התשואות שחלק מערוצי התקשורת ייחסו לבית הדין הרבני לא פחות מתמוה. האם 14 שנים של כליאת אישה בנישואין יכולה להיות מוגדרת כ"הצלחה של בית הדין הרבני" וכ"הישג"? מי יחזיר להדס את 14 השנים האבודות? יש לשאול מדוע האיש אותר באמצעות מימון פרטי כאשר המדינה מתקצבת וממנת את "מחלקת עגונות" שאוהבת להתפאר במבצעים הרואיים?

מדוע רק לאחר 6 שנים של סבל ובדידות בית הדין הרבני הכיר בהדס כמסורבת גט? ההתנהלות הזו שוב מטילה צל כבד על הסטנדרט של בית הדין שלא מכיר בנשים עגונות ככאלה, ובאופן זה מציג מדי שנה בפני וועדת החוקה של הכנסת שיעור נמוך יחסית של נשים מסורבות גט.

נעבור לאפיזודה השנייה: נעמה חיה במסגרת של מערכת יחסים אלימה באופן קיצוני. בעלה היכה אותה, כלא אותה, כמעט השליך אותה מהחלון, ובנוסף סירב לתת לה את הגט. עקב האיומים על חייה נעמה נמלטה למקלט לנשים נפגעות אלימות, ובסופו של יום סגרה את תיק הגירושין מתוך פחד מבעלה האלים ומחשש לפגוש אותו באולם הדיונים.

נעמה המשיכה בחייה וגידלה את בתה, שאותה האיש האלים לא הכיר ולא פגש. ובמקביל, מבחינה פורמלית, נעמה עדיין הייתה נשואה לאותו אדם. לאחר 33 שנים נזקק האיש, מחמת צרכים בירוקרטיים שונים, לאישור על כך שהוא חי בפירוד, וזאת על מנת לממן השתלת כליה.

האם 14 שנות כליאה בנישואין יכולות להיחשב הישג? מי יחזיר לה את 14 השנים האבודות? מדוע האיש אותר במימון פרטי, כשהמדינה מתקצבת את "מחלקת עגונות", המתפארת במבצעים הרואיים?

לצורך כך הוא פנה למזכירות בית הדין הרבני, שם התברר לעובדת בית הדין שהאיש פרוד כבר 33 שנים מאישה שסירב לתת לה את הגט. בית הדין הרבני יצר קשר עם נעמה שהתקשתה ומיאנה לחזור לאותו סיפור ולאותם חיים שמהם נמלטה לפני יותר מ-3 עשורים.

בהודעת בית הדין לתקשורת נאמר כי "מנהל אגף עגונות בהנהלת בתי הדין הרבניים הרב אליהו מימון הצליח, באמצעות הבת המשותפת של האישה ובעלה, לשכנע את האישה להגיע לבית הדין מבלי להשתתף בדיון. היא תמתין באולם סמוך ותיכנס רק לשם קבלת הגט".

במהלך אותו דיון, כך נמסר:

"כרע הבעל הסרבן על ברכיו וביקש מאשתו סליחה ומחילה על כל מה שעולל לה לפני שנים רבות, והאישה באדיבותה ובאצילותה סלחה ומחלה במפתיע. הגט סודר והצדדים ובתם יצאו מפויסים …".

אם כן, בית הדין הרבני מבקש למסגר את טקס מתן הגט כאירוע של פיוס ו"סוף טוב" (כפי שצוין בראשית ההודעה). אבל לא צריך יותר משכל ישר כדי להבין שהסיפור הוא רחוק מהנרטיב שבית הדין ביקש ליצור: מדובר באישה שבמשך 33 שנה לא קיבלה גט מבעל אלים, ורק כאשר האיש נזקק לגט מסיבותיו וצרכיו בית הדין פועל, לכאורה ביעילות: מאתר את האישה, לוחץ על בתה, מסכם סיכומים ומאלץ אותה להגיע לאולם הדיונים למרות הקושי והחשש מפגישה מחודשת מול האדם שאיים וסיכן את חייה.

לא צריך יותר משכל ישר כדי להבין שהסיפור הוא רחוק מהנרטיב שביה"ד ביקש ליצור: מדובר באישה שבמשך 33 שנה לא קיבלה גט מבעל אלים, ורק כשנזקק לגט מסיבותיו וצרכיו ביה"ד פועל, לכאורה ביעילות

מסתמן שבית הדין כלל לא מודע ולא ער לפוסט-טראומה שעלולה לצוף אצל האישה, ועל כן הוא לא מציע לסדר את הגט באמצעות שליח, מה שימנע מפגש של נעמה עם הפוגע, אופציה הלכתית אפשרית וכשרה לחלוטין.

ויותר מכך: בית הדין מעניק מתנה לפוגע: הזדמנות למרק את מצפונו ולבקש "סליחה ומחילה" על 33 שנים של סבל, אלימות וניכור. ומוסיף וקובע בהודעה לתקשורת ש"האישה באדיבותה סלחה במפתיע".

למעשה בית הדין עושה כאן שימוש ציני במנגנון הגנה קלאסי של אישה נפגעת אלימות, שבמסגרתו היא כסובייקט יוצרת לעצמה סגירת מעגל ומשלימה עם גורלה וסולחת לפוגע, אך בית הדין מנצל את המנגנון לצרכיו ולשם מסגור הסיפור כ"מרגש" ו"סוף טוב". אבל אין שום "טוב" ב-33 שנה של ייסורים וחיים מבוזבזים. גם במקרה של נעמה נשאל – מי יחזיר לה ולעוד נשים ישראליות רבות את עשרות השנים האבודות?

הנקודה המטרידה ביותר בנרטיב שמציג בית הדין הרבני היא, שאני סמוכה ובטוחה שהוא מוצג בתום לב ובאמונה שלמה. לא מדובר בהודעת יח"ץ ריקה. בית הדין הרבני באמת ובתמים סבור שמדובר במקרי הצלחה, ב"מקרה מרגש", ב"הישג" וב"סוף טוב". אמות המידה של המערכת הזו כל כך מבולבלות וזקוקות לכיוונון מחדש, עד כדי שסיפור התעללות של מעל 3 עשורים נדמה להם כמקור לגאווה והתרגשות.

אבל אין כל ספק שלנשים ישראליות מגיע הרבה יותר מזה. נשים ישראליות זכאיות לסיים את הנישואין שלהן בכבוד. על פי החלטה אוטונומית שלהן וללא תלות בבעל מתעלל כלשהו וללא תלות במערכת אטומה.

חשוב לציין שפתרונות הלכתיים למצבים קשים של עגינות קיימים, אלא שחסרה מוטיבציה אצל מקבלי ההחלטות במערכת הנוכחית לעשות בהם שימוש, והנפגעות הראשיות הן הנשים העגונות.

האדוות של הפגיעה מגיעות לכל אישה שמגיעה לבית הדין הרבני ונתקלת בחוסר הסכמה מצד בעלה, בסחיטה בתמורה לגט, בניצול של יחסי הכוח הבלתי שוויוניים ובעצם הידיעה של שני הצדדים שכל אישה היא עגונה בפוטנציה.

ביה"ד הרבני באמת ובתמים סבור שמדובר במקרי הצלחה מרגשים. אמות המידה של המערכת כה מבולבלות וזקוקות לכיוונון, עד שסיפור התעללות של מעל 3 עשורים נדמה להם כמקור לגאווה והתרגשות

השר מתן כהנא מקדם רפורמות במערך הכשרות והגיור, ואין כל ספק שהשלב הבא חייב להתמקד בניקוי מערכת הנישואין והגירושין בבתי הדין הרבניים, וביצירת אלטרנטיבה מקבילה למי שלא מעוניין או מנוע מלהינשא במערכת הזו.

ניצן כספי שילוני היא מנהלת משפטית של "מרכז צדק לנשים". עורכת דין, פמיניסטית, דתיה. תלמידת מחקר בחוג למגדר באוניברסיטת בר אילן, מגישה (במשותף) את הפודקאסט "מבקרות ברבנות".

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
כל מילה בסלע. כאישה דתיה ברור לי שדעתך היא שיש לתקן את המערכת מבפנים. אשריך והלוואי שהכיוון הזה יצליח. כאדם חילוני הפתרון שלי הוא לא להשתמש במערכת הזו בכלל, בטח ובטח כאשר אין אלטרנטיבה ... המשך קריאה

כל מילה בסלע.
כאישה דתיה ברור לי שדעתך היא שיש לתקן את המערכת מבפנים. אשריך והלוואי שהכיוון הזה יצליח.
כאדם חילוני הפתרון שלי הוא לא להשתמש במערכת הזו בכלל, בטח ובטח כאשר אין אלטרנטיבה חוקית אליה. אולי אם וכאשר תהיה אלטרנטיבה חוקית לא דתית זה יעזור לרבנות להתנער מכבליה הרבים והשונים.

עוד 1,168 מילים ו-1 תגובות
סגירה