אני תוהה אם לכתוב משהו על הנטיעות בנגב, כי ברור לי שצריך לכתוב בזהירות. שכמעט כל מילה שמישהו יכתוב תתורגם מיד לימין ושמאל, לבעד הממשלה ונגד הממשלה – סוגיות שבהן אני לכתחילה לא מביע את דעתי.
אך הלב חפץ לכתוב על העניין, ומוכן להסתפק בלכתוב על ההיבט ההלכתי של הסיפור.
אני תוהה אם לכתוב משהו על הנטיעות בנגב, כי ברור לי שצריך לכתוב בזהירות. שכמעט כל מילה שתכתב תתורגם מיד לימין ושמאל, לבעד הממשלה ונגדה – סוגיות שבהן אני לכתחילה לא מביע את דעתי
השנה היא שנת שמיטה. בשנת שמיטה אסור לנטוע נטיעות חדשות. יש מחלוקת אם מדובר כרגע באיסור דאורייתא או דרבנן, ויש פסיקה של הרב גולינקין שזו רק מידת חסידות, אך השווקים והחקלאות מתנהלים, על פי רוב, על פי ההחלטה ששמיטה דרבנן.
למרות שמדובר בשנת שמיטה, מתקיים בפועל מסחר בפירות שגדלו בארץ ישראל. כדי לעשות זאת מוכרים את האדמות לגוי, או משתמשים במודל הלכתי מעט מורכב יותר המכונה אוצר בית דין.
הסיבה לעשות כך היא, כי ההלכה מכילה את המנגנונים המאפשרים לעשות זאת, והמוטיבציה לבחור בהם היא לשמור ולטפח את החקלאות בישראל, ולוודא שהחקלאים לא נקלעים למצוקה כלכלית.
אלה הם שיקולים הלכתיים לכל דבר שמאפשרים להפעיל מנגנונים הלכתיים כמו מכירת הקרקע לגוי. האם כאשר אנו מדברים על נטיעות בנגב – אנו מדברים על מקרה דומה?
התשובה הפשוטה היא כן. גם שיקול כמו ביטחונם של בני אדם בכלל ובטחון יהודים בפרט, ריבונות מדינת ישראל ואחזקה בשטחי ארץ ישראל, הוא שיקול הלכתי.
למרות שמדובר בשנת שמיטה, מתקיים בפועל מסחר בפירות שגדלו בא"י. שיקולים הלכתיים מאפשרים להפעיל מנגנונים הלכתיים כמו מכירת הקרקע לגוי. האם הנטיעות בנגב הן מקרה דומה?
מסיבות אלו צה"ל והמשטרה פועלים בשבת וביום הכיפורים, אתרים כמו החרמון וחמת גדר פועלים בשבת למרות שהדבר כרוך בתנועת חיילים למקום וחזרה ברכב, הפעלת מכשירים האסורים לשימוש בשבת, כתיבה וכיו"ב. וכמובן מאותן סיבות משטרת התנועה מסתובבת בכבישים גם בשבתות, גם כדי להציל חיי אדם, וגם כדי לתחזק/לחזק את השלטון, והמשטרה מטפלת בתלונות על פריצות וגניבות גם לאחר מעשה, למרות שלא מדובר בהצלת חיי אדם אלא בחיזוק שלטון החוק והסדר.לכן, צריך להודות, "משילות בנגב" היא שיקול הלכתי מוסכם. ואף שימור הקניין היהודי בארץ ישראל הוא שיקול הלכתי שניתן לבחור להשתמש בו.
אבל הדבר מחייב שתי הערות, שהם כנראה העיקר של כתיבה זו.
אחת, בה במידה ששיקול כמו "הקניין היהודי בארץ ישראל" הוא שיקול שיכול לעקור את מצוות שמיטה, כך השיקול של מצוקת העגונה, פרייה ורבייה, קדושת הנישואין ולא תעמד על דם רעך – יכול לעמוד לטובת פתרונות במצבים של סרבנות גט ועיגון וממזרות. שיקולים דומים כמו "כבוד הבריות" ו"נקדשתי בתוך בני ישראל" יכולים לשמש כדי להתייחס לנשים וגברים מכל הסוגים ומכל המינים, עם מוגבלות כזו או אחרת, באופן שווה מבחינת ספירה למניין, עלייה וקריאה בתורה ושימוש כשליחי ציבור.
ההערה השנייה היא שהאתגר הגדול של הפוסק הוא לבחון, האם הפעולה אותה הוא מתיר אכן מסייעת לאותו שיקול הלכתי אותו הוא מפעיל. האמנם "נטיעת עצים בנגב" תחזק את המשילות ואת הקניין היהודי בנגב, הן בטווח קצר והן בטווח ארוך? ה"אומדנא" כאן הוא מן המורכבים והקשים וכדאי לו שיסתמך על אנשי מקצוע כמו המשטרה, הצבא, השרים הרלוונטים, השב"כ – אין שום סיבה להניח שלרב יש כאן את הידע הנדרש, בקי בהלכה ככל שיהיה.
האתגר הגדול של הפוסק הוא לבחון, האם הפעולה שהוא מתיר אכן מסייעת לשיקולו ההלכתי. האמנם "נטיעת עצים בנגב" תחזק את המשילות ואת הקניין היהודי בנגב, בטווח הקצר והארוך?
לכן בשורה התחתונה ברור, שבפסיקה הלכתית צריך לעיתים להעדיף מצווה אחת על אחרת, ואף להגיע למציאות שבה מצוות שמיטה מופרת או קידושין מבוטלים. אבל צריך לעשות זאת לאחר התייעצות עם בעלי הידע הרלוונטי, כדי להבין אם הפעולה אכן תשרת את המטרה ההלכתית-דתית בה מדובר.
הרב אבי נוביס־דויטש שימש במשך שמונה שנים דיקן בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר והוא פעיל חברתי. תחת הנהגתו, בית המדרש הפך לגורם חשוב ובולט בהכשרת פעילים חברתיים העובדים בשדה העשייה היהודית־חברתית בישראל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
לפי מחקר חדש בנושא, עולה שסוגיית הבעלות של הבדואים על קרקעות בנגב אינה פשוטה, ודורשת עיון מעמיק. נטען שהשבטים הבדואים החזקו בקרקעות הנגב הצפוני במשך מאות שנים, נלחמו עליהן, ועיבדו אותן.
נראה שהרשויות העות'מניות והמנדטוריות הכירו בצורות של בעלות בדואית קולקטיבית. עדויות רבות, צילומי אוויר בריטיים של גידולי חיטה, מעידים לכאורה על שימוש בקרקעות לאורך דורות שניתן להבין – הלכתית – כחזקה.
קטונתי מלהביע דעה על לגיטימיותן של טענות בעלות הבדואים על קרקעות המריבה. אך נראה לי שקיים חשש לא מבוטל של "גזל הגוי" ו"חילול ה'" הנלווה אליו כשמדובר על התייחסותה של "מדינת היהודים" אל אזרחיה הלא יהודים. בהקשר זה, סוגיית השמיטה נראית לי די משנית.
מחקר: הבדואים ביישובים בנגב זכאים להכרה בבעלותם על הקרקע
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000741781
מאמר מפורט:
https://law.tau.ac.il/sites/law.tau.ac.il/files/media_server/law_heb/Article/%D7%92/5_Levine-SchnurN
EW.pdf
כולי תקווה שאמור נכתב כאן מתוך רצון תיאורטי גרידא לדון בסוגיה מנקודת מבט הלכתית, ותו לא.
זאת מפני שעולה מן הכתוב כאילו ממשלת מדינת ישראל וזרועות הביצוע הכפופות אליה נדרשות לחוות דעת הלכתית (שמצידה תסתמך על בעלי מקצוע) כדי לבצע פעולה כזו או אחרת – ולא כך הוא הדבר, וחמור מאוד אם כך יהיה.
רצוי מאוד שאף צד במפה הפוליטית לא יסתמך על שיקולים הלכתיים בהצדקת או התנגדות לפעילויות ממשלתיות, היות ועצם מתן הלגיטימיות לשיקול ההלכתי כשיקול מרכזי הוא הבעיה האמיתית – אנחנו לא מדינת הלכה, ואם נהיה – הלכה המדינה.
בכל מה שקשור ל-ד' אמותיהן יתנהלו הקהילות שומרות המצוות השונות בהתאם להלכה המקובלת עליהן, ובכל הנוגע לנושאים האזרחיים של ניהול המדינה לא יתערבו בבקשה.