תאונת האימונים בנבי מוסא, בה נהרגו שני מפקדי פלגות מיחידת "אגוז", היא תאונה איומה. אין צורך לפרוט את האימה שהיא מחדירה בלב לפרטים. הכאב על מותם של שני קצינים מוכשרים ומסורים עצום וחוצה עמדות פוליטיות. הכאב על סבלו של הקצין שירה למוות בשני חבריו עצום אף הוא, גם אם הוא אינו זוכה לתהודה ציבורית.

תאונת האימונים בנבי מוסא, בה נהרגו שני מפקדי פלגות מ"אגוז", איומה. הכאב על מות שני קצינים מוכשרים ועל סבלו של הקצין שירה למוות בשני חבריו – עצום וחוצה עמדות פוליטיות

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מוות של אנשים צעירים במלוא אונם מזעזע תמיד. בישראל היהודית, אנשים צעירים שבוחרים במסלול צבאי קרבי נתפסים כמי שנושאים על צווארם עול ששייך בדין לכל האזרחים היהודים. מותם מזעזע כשהם נופלים בעת מילוי תפקידם. הוא מזעזע שבעתיים כאשר אין לו שום תכלית או תוחלת.

דווקא מכיוון שהתאונה הזו איומה כל כך אני מבקש לחשוב עליה לעומק וללמוד ממנה משהו על מגמות בולטות בהוויית הצבא והחברה הישראלית-יהודית. לא לחינם צה"ל הוא המוסד שזוכה בעקביות לאמון הרב ביותר מצד ישראלים יהודים, גם אם מדווחים על ירידה באמון זה.

הצבא הוא ישראל. הוא משקף את ההסכמות הבסיסיות והרחבות ביותר בקרב ישראלים יהודים. הוא משקף נאמנה גם את הפערים החברתיים העצומים בישראל, את המתחים ואת קווי השבר. אני רוצה לחשוב על פרטים שמתחילים להיחשף מן התאונה ולנסות לשרטט בעזרתם קו או שניים לדמותה של ישראל הצבאית.

אנשי שמאל ביקרו במהירות את השינוי בהוראות הפתיחה באש עליו הוכרז ממש לאחרונה בבסיסי אימונים. השינוי הזה כוון נגד הגניבות הרבות עליהן מדווחים חיילים בשטח.

השינוי הזה הוא גם מהלך שנועד להרגיע ביקורת פוליטית נוקבת מימין, לפיה ישראל מאבדת את "הריבונות" שלה ומשדרת חולשה מול "מיליציות" שצומחות בנגב. ברקע מרחפים האירועים שהתרחשו בערים שונות בישראל במהלך מבצע "שומר החומות" וגם מותו של חייל צה"ל, בראל חדריה שמואלי.

ובקיצור, השמאל רואה בשינוי הוראות הפתיחה באש מתן אישור גורף להפעלת אלימות קטלנית ללא פיקוח ואחריות. הימין רואה בשינוי ההוראות צעד הכרחי שמטרתו מתן תוקף ליכולתה של המדינה לשלוט באופן מוחשי בשטחה ובאזרחיה.

השמאל רואה בשינוי הוראות הפתיחה באש אישור גורף להפעלת אלימות קטלנית ללא פיקוח ואחריות. הימין רואה בשינויין צעד הכרחי שייתן תוקף ליכולתה של המדינה לשלוט בשטחה ובאזרחיה

אין לי ספק שהשינוי בהוראות הפתיחה באש אכן תרם לתאונה האיומה בנבי מוסא. מן הפרטים שנמסרו לתקשורת עולה כי הקצין שירה בשני חבריו עשה זאת מבלי שביצע נוהל מעצר חשוד. במסגרת הנוהל הזה נדרשת עצירת תנועה והזדהות לפני שאפשר לירות.

אבל אני רוצה להתמקד דווקא בהיבט אחר של התאונה, כזה שלא משאיל את עצמו בקלות לחלוקה המסורתית בין שמאל וימין "בטחוניים". הדיון "הבטחוני" מתמקד באלימות ובהפעלתה כלפי פלסטינים. מתי ואיך מותר להפעיל אותה? עד כמה צריך להגביל את חופש הפעולה של החייל בשטח? האם "שיקול דעת" נכון הוא המנעות מהפעלת אלימות או שמא הוא הפעלתה ללא הגבלה?

השמאל יאמר שוודאי שחייבות להיות הגבלות ואף הגבלות חמורות. הימין יאמר שהמשפטיזציה וההגבלות מסרסות את יכולתו של הצבא לפעול ואת יכולתה של המדינה לשלוט. קשה להתקדם עם דיון כזה, כיוון שהוא לא מייצר שום תווך משותף.

אני מבקש לחשוב על היבט טרגי אחר של התאונה האיומה הזו. ממה שדווח לתקשורת מסתבר שגם הקצין היורה וגם שני הקצינים שנורו יצאו לשטח המטווחים של הבסיס כדי לחפש אמצעי ראיית לילה (אמר"ל) שאבדו במהלך האימון של אותו יום. ביחידה הייתה, ככל הנראה, הסכמה שהם נגנבו על ידי פלסטינים תושבי האזור.

השמאל יאמר שחייבות להיות הגבלות ואף חמורות. הימין יאמר שהמשפטיזציה וההגבלות מסרסות את יכולת הצבא לפעול ואת יכולת המדינה לשלוט. דיון כזה לא מייצר תווך משותף

שני ההרוגים החליטו על דעת עצמם לצאת כשהם חמושים ולסרוק את המטווחים בתקווה למצוא את הציוד וכנראה גם את הגנבים. גם הקצין היורה קיבל, ככל הנראה, את אותה החלטה. שלושת הקצינים לא תיאמו את יציאתם למרות שסיפרו עליה לחייליהם. שלושתם יצאו ללא מכשירי קשר. הקצין היורה דיווח על התאונה בטלפון שלו. הירי הטרגי התרחש כאשר שני הקצינים זיהו את חברם וירו באוויר כיוון שחשבו שהוא גנב. הוא חשב שיורים עליו והשיב בירי אל עבר הדמויות בהן חשד.

זה ההיבט בתאונה שראוי בעיני למחשבה נוספת. הפיקוח על האלימות המופעלת, כפי שכבר כתבתי, מכפיף את הדיון הציבורי לשיקולים של "בטחון". למרות שנדמה שבענייני בטחון קיימת תהום בין שמאל לימין בישראל, אני חושב שיש פערים קטנים מאד.

בסופו של דבר, שיח "הביטחון" הוא שיח שמתמקד בשאלת החיים הפיזיים עצמם. הצלחה ביטחונית היא כאשר נמנע מוות של אזרחים או חיילים, בעיקר יהודים. כישלון מתרחש כאשר אזרחים או חיילים מתים. גם השמאל וגם הימין היהודים בישראל, אני חושב, היו מסכימים להגדרה הזו.

כך, דווקא בשיח שנראה לרבים מקטב ודרמטי כל כך, מה שהיה הוא שיהיה. כל עוד אפשר להוכיח שנמנע מוות, בעיקר של יהודים, מעשה שיוגדר "בטחוני" ייתפס כנכון. כמעט כל מעשה "בטחוני" אפשר לקשור למניעת מוות, מתקיפת מחסנים של חזבאללה ועד לירייה בחשודים בגניבה בבסיס אימונים בבקעה. כך, אין הרבה ללמוד מן הןויכוח "הפוליטי".

דווקא בשיח שנראה לרבים מקטב ודרמטי כל כך, מה שהיה הוא שיהיה. כל עוד אפשר להוכיח שנמנע מוות, בעיקר של יהודים, מעשה שיוגדר "בטחוני" ייתפס כנכון. כמעט כל מעשה "בטחוני" אפשר לקשור למניעת מוות

אני רוצה לנסות להציע ויכוח פוליטי אחר שלדעתי חייב להתנהל כאן. לו היה אפילו אחד משלושת הקצינים מציית לכללים הבסיסיים ביותר ומדווח על יציאתו לשטח, התאונה היתה נמנעת.

מה יכולה להיות הסיבה לכך שלא עשו זאת? אני חושב שזה קשור לרוח ההסכמה הרחבה בציבור הישראלי-יהודי שמביאה איתה ממשלת בנט-לפיד. ההסכמה הזו מבטאת העדפה לרוח של יזמות וחדשנות מעל לרוח של סולידריות. רה"מ בנט אמר את זה בקולו פעמים רבות כשעוד היה שר בטחון וחינוך. הוא חושב שעתידה של ישראל נמצא בידיהם של יזמים, של אלו שיודעים להתמודד עם מצבים מפתיעים ומלחיצים באופן יצירתי, שלא מקדיש מחשבה רבה לחוקים ולכללים. מה עומד בבסיס הגישה הזו?

העקרון המכונן שלה הוא תפיסת המצוינות בניהול כערך קיומי. כלומר, מה שחשוב הוא היכולת לנהל כל סיטואציה בזמן התרחשותה ולא המסגרת הערכית/פוליטית/חברתית/תרבותית שמגדירה אדם או חברה באופן בסיסי, עוד לפני התרחשותן של סיטואציות.

מי שגמיש, מי שיצירתי, מי שיודע לזהות איומים והזדמנויות ובעיקר מי שיודע להרוויח, הוא המנהל המוכשר ביותר. המנהל המוכשר ביותר הוא גם המנהיג המוכשר ביותר. בשאיפה, המנהל המוכשר ביותר הוא גם האזרח הראוי ביותר.

בנט חושב שעתיד ישראל נמצא בידיהם של יזמים, אלו שיודעים להתמודד עם מצבים מפתיעים ומלחיצים באופן יצירתי, שלא מקדישים מחשבה רבה לחוקים ולכללים

האזרח הזה, למשל, הוא האזרח שהממשלה תובעת ממנו כעת לנהל את חייו באופן עצמאי מול הקורונה. כל אזרח יחליט לעצמו, אומרים שרי הממשלה. המדינה לא צריכה להגיד לאדם מה ואיך לעשות. אזרח יחליט כמה בדיקות הוא קונה, לאיזו הופעה הוא רוצה ללכת, ומתי ואיך הוא נשאר בבית כשהוא מרגיש לא טוב.

קצין מצטיין יחליט שכאשר רווחתם או חייהם של חייליו בסכנה, מה שיושיע אותם זו היוזמה האישית שלו. כך הוא ינהל את הבעיה באופן הטוב ביותר. הפתרון, אם יושג, יהיה חד משמעי. מי שגנב את הציוד ייתפס והציוד יוחזר. הבעיה תהיה כלא הייתה.

לשם כך אין צורך בכללים ובפרוטוקולים אלא רק בחדשנות ובנחישות יזמית. המעז מנצח. האם הקצין המצטיין יפתור את בעיית הגניבות או את הבעיה הפוליטית הרחבה יותר? ודאי שלא. הוא יגדיר את הסיטואציה שעליו לנהל ואת הבעיה שעליו לפתור.

רמטכ"ל מצטיין יחליט, שכאשר מצבה האסטרטגי של המדינה בכי רע, מה שיושיע אותה זו יוזמה אישית. היא תהיה טקטית ומקומית כמו יוזמתו של הקצין בשטח. הרמטכ"ל ירדוף אחרי "הרעים" בכל מקום בו הוא יכול למצוא אותם. כל איראני שייהרג בסוריה, כל פלסטיני שייעצר בשטחים, כל אחד מהם יהווה הצלחה בטחונית.

לשם רווחת חייליו אין צורך בכללים ובפרוטוקולים אלא רק בחדשנות ובנחישות יזמית. המעז מנצח. האם הקצין המצטיין יפתור את בעיית הגניבות או את הבעיה הפוליטית הרחבה יותר? ודאי שלא

זה המחיר של אתוס המצוינות בניהול – "הסיטואציה" הולכת והופכת ספציפית יותר, תחומה בגבולות מרחבי הנוחות של המנהלים אותה. ככה זה בני אדם; הם מרוצים כשנוח להם.

יש גם אפשרות אחרת להתנהל חברתית, בצבא ובכלל. האפשרות הזו מבוססת על סולידריות כעקרון מכונן. סולידריות היא מצב בו החברים בחברה, כמו הקצינים והחיילים בצבא, מקבלים על עצמם עול של כללים משותפים.

קבלת העול לא מתבטאת רק בקיום הכללים, אלא בהבנה העמוקה שקיומם הוא זה שמאפשר את הקיום של כל פרט ואת קיומם של כל הפרטים ביחד. צבא כזה לא עסוק בצבירת נקודות כמדד להצלחה. התנהלותה של הסולידריות הקיומית היא הצלחתו הראשונה.

סולידריות איננה חדשנות והיא גם איננה ניהולית. סולידריות היא נקודת פתיחה. חברה סולידרית, ואיתה צבא סולידרי, מבוססים על מודעות רציפה ומשותפת ליחסים בין הכלל והפרט. צבא סולידרי, למשל, מבוסס על דיווח. הוא לא צריך לחשוף סודות, אבל אין בו יוזמות אישיות עלומות. צבא כזה מחויב לאמת. הוא לא מטייח כשלונות והוא לא מסתיר תוספות שכר. בצבא כזה קצין צעיר ומוכשר לא צריך להסס לפני שהוא מדווח ומשתף יוזמה או רעיון, מיידע ומתוודע לחשיבותם במכלול הפעולה, ומעדכן בשוטף על התקדמות.

צבא סולידרי, למשל, מבוסס על דיווח. הוא לא צריך לחשוף סודות, אבל אין בו יוזמות אישיות עלומות. צבא כזה מחויב לאמת. הוא לא מטייח כשלונות והוא לא מסתיר תוספות שכר

אין לי רצון להאשים. אשמה איננה ממין הענין בסיפור הנורא הזה. יש כאן אינסוף כאב, של החיים והמתים כאחד. ובכל זאת, אני מקווה שאפשר להסתכל על הלקחים של התאונה הזו ולהבין שני דברים – היכן אנחנו נמצאים והיכן אנחנו מבקשים להיות.

דוקטור אורי גולדברג הוא מומחה לחקר איראן המודרנית ותנועות מהפכניות באסלאם השיעי. הוא כותב וחושב על אמונה, פוליטיקה, בייסבול ועוד לא מעט דברים, ומשוכנע שהכל קשור להכל. הוא מלמד בביה״ס לממשל באוניברסיטת רייכמן בקורסים שקשורים לאסלאם רדיקלי, לזהויות וליחסים בין דת ואלימות. אוהב לקרוא ולצלם תמונות של שמש מציצה ומשתקפת ולבלות עם ילדיו. רוב הזמן הוא בטוויטר.