הנקודה הכואבת היא שאכן יש לקויות עצומות במערכת המשפט.

בגדה, למשל, יש 2 מערכות חוק שונות בהתאם למוצא אתני שונה. מערכת החוק שחלה על הפלסטינים היא מערכת חוק של משטר צבאי. משטר זה פוגע עמוקות בזכויות אדם מעצם טבעו. תלונת פלסטיני נגד מתנחלים ישראלים או נגד חיילי הצבא לא תניב כמעט דבר. תלונה נגדית, לעומת זאת, תניב כתב אישום וענישה מחמירה במקרים רבים. תנאי החקירה בשב"כ טומנים בחובם לא פעם שיטות פסולות, כלומר עינויים. עדיין. למרות פסק הדין שאוסר לענות. קשה לדעת מהו מספר הודאות השווא שחולצו מפי נחקרים פלסטינים חפים.

הנקודה הכואבת היא שאכן יש לקויות עצומות במערכת המשפט. בגדה, למשל, יש 2 מערכות חוק שונות בהתאם למוצא אתני שונה. על הפלסטינים חלה מערכת חוק של משטר צבאי

בתחום מדינת ישראל הריבונית (האמנם ניתן עדיין להפריד את ישראל מהגדה?) ניתן לראות הטיות שונות שמשפיעות על הענישה. נאשמים ערבים עדיין נענשים בחומרה רבה יותר לא פעם מנאשמים יהודים. מרבית הנאשמים מגיעים כמובן משכבות מוחלשות יותר. עונשי מאסר אינם אפקטיביים פעמים רבות וישנה עבריינות חוזרת (רצידיביזם) בהיקף רב.

במשטרת ישראל יש חלקים רקובים. לא כולם. באמת שלא. אבל תרבות כזב, תיאום עדויות, אלימות כלפי אזרחים, מעצרי שווא, תנאי מעצר בלתי אנושיים (באחריות שב"ס אך המשטרה אינה פועלת נגד תנאים אלו, מפני שלא אחת רואים החוקרים בעצם קיומו של מעצר משום אמצעי לשבירת רוחו של הנחקר ולא רק אמצעי למניעת מסוכנות או למניעת שיבוש הליכי החקירה).

בפרקליטות יש לעתים חוסר נכונות לקבל ביקורת. העומס הן במשטרה והן בפרקליטות מוליד המתנות מקוממות של חשודים לאורך חודשים ואף יותר עד להכרעה בעניינם. עד להחלטה אם להגיש כתב אישום אם לאו. ובינתיים החיים נעצרים. המתח עצום. החרדה מכרסמת. וגם המתלוננות והמתלוננים ממתינים הרבה יותר מדי זמן. גם הם עוברים עינוי דין.

גם בבית המשפט זה איטי מאין כמוהו. מאחר שההליכים איטיים מאד, ישנו לחץ על נאשמים לא פעם להסכים להסדר טיעון חרף חפותם. הם פשוט רוצים לגמור עם זה. וזהו כמובן ביטוי עמוק של חוסר צדק.

המשטרה נהגה לאורך השנים באלימות יתרה וביצעה מעצרי שווא רבים יותר במוקדים מוחלשים: שכונות של אזרחים ערבים, שכונות של מזרחים ובמיוחד של יוצאי אתיופיה.

המשטרה נהגה לאורך השנים באלימות יתרה וביצעה מעצרי שווא רבים יותר במוקדים מוחלשים: שכונות של אזרחים ערבים, שכונות של מזרחים ובמיוחד של יוצאי אתיופיה

למה זה כואב? ראשית, מפני שאנשים סובלים על לא עוול בכפם או שהם סובלים באופן לא מידתי.

שנית, מפני שכל ההיבטים הללו – למעט תנאי המעצר האיומים שתיארו ניר חפץ ואיריס אלוביץ' (וזה חמור, פסול, מקומם וראוי לבדיקה מעמיקה) – פשוט אינם רלוונטיים למשפט נתניהו. דווקא שם הדברים פשוטים לאין ערוך מכפי שמנסה להציגם השקרן הכרוני: יש ראיות להפרת אמונים במובנה החמור ביותר (ולמעשה: מדובר ביחסי שוחד) בפרשת 1000. כך גם לגבי פרשת 4000. לכל הפחות ראיות להפרת אמונים במובנה החמור ביותר. וייתכן מאד שהראיות הללו מניחות תשתית חזקה להרשעה בעבירת השוחד. גם פרשת 2000 מושתתת על ראיות בעלות עוצמה. השיחות בין נתניהו למוזס מוקלטות. לכל הפחות מדובר בהפרת אמונים.

והנה, נתניהו הצליח לשכנע מיליוני ישראלים שתפרו לו תיק וביצעו הפיכה משפטית. במקום להתמקד בביקורת המוצדקת והחיונית כל כך על מערכת המשפט ולשנות דברים רבים מהיסוד, מסית נתניהו נגד פרקליטים בכירים שאובטחו בגללו, בודה עלילת שווא נגד המשטרה והפרקליטות, מהלך אימים על יועץ משפטי לממשלה שנבחר לתפקידו דווקא משום שעבד צמוד לנתניהו לפני כן, מרסק את אמון הציבור בתשתית היחידה שמאפשרת קיום מדינה: המוסדות הדמוקרטיים, מרסק את מונח האמת, מתקרבן תוך מפגן ברוטלי של איומים, השלטת כאוס, הלהטת יצרים, כזבים והסתה משתלחת וכמובן: מרסק את החברה וממקד את תשומת הלב בכזבים איומים שנגזרים מנרקיסיזם פתולוגי במקום שתשומת הלב תתמקד בבנייה מחודשת של היבטים לקויים רבים באמת במערכות החוק והמשפט.

טענת תפירת התיקים וההפיכה המשפטית כה מופרכת, כה מסוכנת, כה הרסנית וכה רחוקה מהמציאות – עד שאין מנוס מההבנה שנתניהו מסוכן מאד למדינת ישראל.

טענת תפירת התיקים וההפיכה המשפטית כה מופרכת, כה מסוכנת, כה הרסנית וכה רחוקה מהמציאות – עד שאין מנוס מההבנה שנתניהו מסוכן מאד למדינת ישראל

הלוואי שלא ייחתם הסדר טיעון. הלוואי שהמשפט יימשך עד תום. הלוואי שהאמת תתברר. והלוואי שנדע לבקר ולתקן את מכלול הלקויות תוך הבנה שהנאשם עומד לדין בשל מעשיו ולא מפני שהוא מייצג את ישראל השנייה. בטח לא כשלא ניתן לקנות דירה בישראל. ובטח לא כשפעל למען בלימת רפורמת טלפונייה למען אלוביץ' ובכך מנע ירידת מחירים שהייתה מקלה על האזרחים.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.