תו ירוק בעיתונות ה"חופשית"

שלט בהפגנה נגד כפיית חיסונים, 15 בפברואר 2021 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)
תומר נויברג/פלאש90
שלט בהפגנה נגד כפיית חיסונים, 15 בפברואר 2021

הזירה האזרחית ברשת פורחת בשנים האחרונות. יש בזירה הזאת תחושת חירות ויכולת להתבטא בחופשיות, גם אם בפועל נעלמה היכולת לפנות ישירות לפוליטיקאים ללא מסננת של פקידי הלשכה והדוברים.

מסריקה יומית של הטוויטר האינסופי אפשר לראות את אושיות הרשת, את אלה שקולם נשמע ואת אלה שכותבים וכותבים ומעטים מתייחסים אליהם. מצד אחד יש חופש ביטוי ומהצד השני יש אנשים שקופים.

בטוויטר אפשר לראות את אושיות הרשת שקולם נשמע ואת אלה שכותבים וכותבים ומעטים מתייחסים אליהם. מצד אחד יש חופש ביטוי ומהצד השני אנשים שקופים

ברשתות הכלל ברור, לא מתייחסים ברצינות למי שלא מקובל, למי שאינו נחשב. הגרזן מונף על הלא מקובלים. הם יכולים לשמוע ולקרוא על אחרים, יכולים להגיב, אבל אף אחד לא "יספור" אותם כמו את העיתונאים הממוסדים שמצייצים או את אושיות הרשת שיש להם אלפים ועשרות אלפי עוקבים.

מצבם של השקופים, הלא מקובלים, גרוע אפילו יותר בתקשורת הממוסדת. שם הם מתחת לרדאר, עלומי שם. נבלעים בין מדורי כותבים בעיתונים, תכניות עם מאזינים ברשתות הרדיו ובמשדרי הריאליטי בטלוויזיה, ולעיתים נדירות יחסית הם יורשו להגיש מאמר דעה לאחד הערוצים הדיגיטליים.

אלה אמנם מתגמדים לנוכח האפשרויות הטמונות ברשתות החברתיות, אלא שכאמור, בשורה התחתונה, הלא מקובלים אמנם כותבים את אשר על ליבם, אך לא מקבלים התייחסות. הם נותרים עם התחושה שקיבלו מפתח למועדון, אך תקועים באחד מחדרי השרות, מדברים עם עצמם או לכל היותר עם קבוצת האוהדים הסגורה.

כדי שלא תחשבו שמדובר במודל תיאורטי, הנה ויכוח ערכי על תחזיות להתפשטות הקורונה בין שני מדענים בעלי שם. אחד מהם הוא הפרופסור ערן סגל ממכון וייצמן, שמייעץ לממשלה ומדי פעם גם מציג ברשת הדיגיטלית את עמדותיו ואת התחזיות שלו להתפשטות הנגיף. לפרופ' סגל יש בטוויטר 55,863 עוקבים והוא זוכה לאינספור ראיונות בתקשורת הממוסדת. לעומתו, פרופסור מייקל לויט, שהוא חתן פרס נובל שמציג ניתוחים ותחזיות שלא אחת סותרות את אלה של פרופ' סגל. לויט לא מצליח לפרוץ כמעט אל הזירה הממוסדת למרות שברשת יש לו 111,864 עוקבים. חלק מזה כי הוא כותב באנגלית. למרות שמדובר במדען בעל שם בינלאומי, הוא לא מצליח להנכיח את עמדתו. התירוץ הוא שבתחילת המגפה הוא שגה בתחזית אחת. כמובן שזה תירוץ ולא יותר מזה. עיקר הבעיה שהוא סותר את דבריו של איש מדע שהוא גם אושיית רשת ואושיית התקשורת המסורתית ומשרד הבריאות. כמו כן, הוא חבר בקבוצת מדענים ורופאים שחושבים אחרת, חבר בהתארגנות האזרחית מח"צ לקורונה (גילוי נאות, גם אני חבר בהתארגנות הזאת).

חשוב לציין שמדובר בשני מדענים מכובדים כשדעת אחד מהם אינה מגיעה אל התקשורת הממוסדת, כי הוא לא הולך בתלם. זו רק דוגמה אחת למשתמשי טוויטר שיש להם מה לומר, אך לא מצליחים לפרוץ את התו הירוק שהגדירה העיתונות הממוסדת, בגלל עמדתם שאינה עומדת בקריטריונים של ה"קונצנזוס".

שני מדענים מכובדים שדעת אחד מהם מודרת מהתקשורת, מדגימים את חוסר היכולת לפרוץ את התו הירוק של התקשורת הממוסדת כשהעמדה אינה עומדת בקריטריוני ה"קונצנזוס"

אגב מסיבה זאת הפרופ' יורם לס שהיה מרואיין מועדף בתקשורת הממוסדת בתחילת המגיפה, נשלח אחר כבוד אל התקשורת האזרחית, אל הטוויטר ונחשב לאישיות בלתי רצויה, מראשוני הפרופסורים שנלקח ממנו התו הירוק לראיונות בכלי התקשורת.

הניתוח הזה מלמד אותנו משהו על  התקשורת הממוסדת העכשווית. תקשורת חופשית, שלצד החירות וחופש הביטוי שמה חסמים ומגדירה תו ירוק למי שמצדד ומדבר בשפת השלטון בלבד.

העיתונות בשנתיים האחרונות התגייסה ושרתה את הממלכה. את החיזוק קיבלו עיתונאים ממוסדים, ממשתמשי הרשת, שכולם, כמונו, היו שקועים בחרדה מתמדת. אך ברשתות החברתיות היו גם קולות אחרים, קולות של מתנגדי כפיית  חיסונים, מתנגדי סגרים, מתנגדי מסיכות ואלה שמתנגדים לחוקי החירום והתו הירוק.

אלה גם אלה נכנסו במשורה מדודה למהדורות החדשות הממוסדות ולא אחת זכו לקיתונות של זעם ואפילו לכינוי הטעון "מכחישי קורונה". בצר להם פנו כל אלה לטוויטר ולפייסבוק ויש להם לא מעט עוקבים ועוקבות. מדובר, בהערכה גסה, בעשרות אלפי אוהדים אקטיביים. אלה פועלים ברשתות בצורה כזו או אחרת ומנהלים שיח פנימי שאינו זוכה כמעט להנכחה למרות התיוגים וההפניות למקבלי ההחלטות. התופעה הזאת מעניינת מאוד, שכן, במצבים של חיים "נורמליים" היינו צריכים לראות תהליך של זרימת מידע מהרשתות לתקשורת הממוסדת.

הניתוח הזה מלמד אותנו משהו על  התקשורת הממוסדת העכשווית. תקשורת חופשית, שלצד החירות וחופש הביטוי שמה חסמים ומגדירה תו ירוק למי שמצדד ומדבר בשפת השלטון בלבד

במגפה הזאת הקולות הללו נדחקו ולא הגיעו. העיתונאים הממוסדים קטלגו את הקולות הללו בתיקיית המכחישים ולא התייחסו אליהם כמעט. אני מעלה את הסוגיה הזאת כאן ועכשיו, כי כעיתונאי ותיק ועצמאי אני מודאג מתקשורת שמשתפת פעולה מרצון ודוחקת הצידה כל רעיון שונה, שיכול היה להעשיר את השיח. עיתונאי, כמו הרופא, מחויב לטפל בכל סוגיה מבלי לערב את עמדותיו האישיות. עיתונות זה מקצוע שיש בו שליחות ציבורית.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 698 מילים
סגירה