ביום 26.1.22 הודיעה חגיגית עורכת גלובס, נעמה סיקולר, שמערכת העיתון שלה גאה לבשר על הצטרפותה של ליסה פרץ עורכת "גלריה שישי" לשעבר, לשורותיה. סביר להניח שאם חלילה היו תלונות על פרץ בדבר הטרדות מיניות הודעה כזו לא היתה באה לעולם, או לכל הפחות מושתקת מחשש לזעם ציבורי.
אי אפשר שלא לתהות מדוע עשרות תלונות שהועלו בהקשר של פרץ על התעמרות חמורה כלפי העובדים והעובדות שעבדו תחתיה לאורך שנים מקבלות התעלמות די מופגנת מהמעסיקה החדשה שלה.
אי אפשר שלא לתהות מדוע עשרות תלונות שהועלו בהקשר של פרץ על התעמרות חמורה כלפי העובדים והעובדות שעבדו תחתיה לאורך שנים מקבלות התעלמות די מופגנת מהמעסיקה החדשה שלה
https://t.co/DjHwbEH611 למי ששכח
— Yair Kivaiko (@Kobaiko) January 26, 2022
התשובה טמונה ככל הנראה בהתעלמות הכללית שקיימת מהתופעה המכונה "התעמרות בעבודה", התעלמות שמתחילה מהראש: כנסת ישראל. עד כה לא עברה הצעת החוק שמונחת על שולחנה משנת 2015, הצעה שהיא מפורטת ומגובשת באופן שיכול היה לחולל מהפכה בנושא.
ניסיונות להעביר את ההצעה כשלו בכמה הזדמנויות והטעמים נעוצים ככל הנראה מחשש מפני משפטיזציה (רחמנא ליצלן) שתתחולל במונח כמו למשל תביעות סרק על כל קללה או אמירה.
חשש זה הופרך זה מכבר על ידי נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, ורד וירט ליבנה והוא שגוי מהיסוד נוכח ההיקף הבלתי נתפס של התופעה והנזקים האדירים שהיא גורמת, אבל הס מלתת לה שם.
התשובה טמונה ככל הנראה בהתעלמות הכללית מהתופעה המכונה "התעמרות בעבודה", התעלמות שמתחילה מהראש: כנסת ישראל. עד כה לא עברה הצעת החוק שמונחת על שולחנה משנת 2015
מדובר לא פחות ממגפה: עלות התופעה למשק הישראלי היא כ-25 מיליארד ₪ בשנה ורבבות קורבנות. בממדיה היא קיימת פי 4 ממקרים של הטרדה מינית, לפי מחקר עולמי, והיא חוצה מגזרים, ענפים, מגדר וגיל.
מחקרו של איתן מאירי, פסיכולוג תעסוקתי שחוקר את התופעה לאורך שנים מראה, כי אחד מכל 2 עובדים חוו וחווים התעמרות בעבודה. מחצית מהם יעזבו או יועזבו. 80% מהממונים לא יעשו דבר בעקבות תלונה (אם תוגש). 75% מהמעסיקים מתכחשים לה או מתעלמים ממנה.
הנזקים לקורבנות כוללים פן רגשי ובריאותי (כ-10 אחוז ממקרי ההתאבדויות), העלות למשק הישראלי גובה יותר מ-2 מיליון ימי עבודה בשנה בשווי של כ-1.5 מיליארד שקל, ובשווי של כ-25 מיליארד ₪ אם לוקחים בחשבון גם את היעדר הפריון, נזקים רפואיים ונפשיים, הליכים משפטיים וכיוב'. אין ספק שלחץ ציבורי נדרש כאן.
למעט כותרות שמתפרסמות פה ושם, ופסק הדין בענייננו של מני נפתלי שהעלה את הסוגיה על נס רגעי, התופעה לא מקבלת את ההד התקשורתי הראוי ואת הרצינות שנדרשת מהמחוקק בסוגיה.
כשאלה הם פני הדברים, אין פלא שמעסיקים יכולים להמשיך ולגייס בשקט מנהלים, גם אם יש נגדם טענות של התעללות בעברם כלפי העובדים שלהם, ומבלי שנתנו על כך את הדין.
אין פלא שאין התגייסות כמעט בשוק העבודה לטיפול בתופעה כמו נקיטת אמצעי מנע וטיפול. אגב, וידויים אותנטיים שממחישים את התופעה באופן המהימן ביותר מתפרסמים יום יום בקבוצות פייסבוק ייעודיות, שם ניתנת מלוא הבמה למשתפים ומרחב מוגן לפרוק ולקבל תמיכה. זה כמובן לא מספיק.
מדובר לא פחות ממגפה: עלות התופעה למשק הישראלי היא כ-25 מיליארד ₪ בשנה ורבבות קורבנות. בממדיה היא קיימת פי 4 ממקרים של הטרדה מינית, לפי מחקר עולמי, והיא חוצה מגזרים, ענפים, מגדר וגיל
אין ויכוח על הכישרון, הניסיון והיכולות של פרץ ועל הזכויות הרבות שצברה בקריירה העיתונאית שלה. אבל המעבר שלה לגלובס בתרועה רמה ומחיאות כפיים, משקף (שוב) את העובדה שכנסת ישראל לא ממש חסה על עובדים ועובדות שעוברים התעללות יום יומית. עובדים שנגמרת להם הנפש ומצבם האישי והבריאותי מתדרדר. והיא לא ממש מתעניינת בפגיעה העקיפה בארגונים שסופגים עזיבות מרובות, פגיעה בפריון, העדר כלים למנע וטיפול ועלויות בלתי נתפסות. אי העברת החוק מייצרת שכבת התעמרות נוספת על זו שכבר ממילא שרירה וקיימת בשטח.
אם יעבור החוק במתכונתו הנוכחית המוצעת הוא יגדיר ויתחום את התופעה עד דק ויבהיר אילו פעולות או אמירות ייחשבו התעמרות בעבודה ואילו לא, מה התכיפות הנדרשת כדי להיכנס לגדר המונח, ובאילו אמצעי מנע וטיפול יחוייב כל מעסיק לנקוט כדי לשמור על העובדים והעסק שלו. מורה נבוכים שייתן שם לתופעה, והגיע הזמן שתקבל שם. היא בהחלט ראויה לכך.
עו"ד הילה אראל-שמש היא בעלת משרד עורכי דין, מומחית בדיני עבודה ומרצה בנושא הטרדות מיניות ומניעת התעמרות בעבודה (צילום: ינאי יחיאל)
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם