לאורך כל חיי הבוגרים אימצתי או דחיתי תיאולוגיות ופילוסופיות רבות אחרי שהעמדתי אותן במבחן האולטימטיבי – האם היו שורדות את אושוויץ? לפעמים הן עברו, כמעט תמיד עם הערת אזהרה כלשהי, ולפעמים לא. כעת אושוויץ מציב עבורי מבחן חדש, הרבה יותר קרוב ללבי.
השאלה מי הסגיר את אנה פרנק ומשפחתה התפוצצה החודש בכלי התקשורת. על פי ספר חדש שפורסם והוצג בתוכנית הטלוויזיה האמריקאית "60 דקות", משפחת פרנק הוסגרה על־ידי ארנולד ואן דה ברך, חבר היודנראט, המועצה היהודית של הולנד. ואן דה ברך הוא נצר למשפחה יהודית־הולנדית שרשמה פטנט על מרגרינה ועזרה לייסד את תאגיד יוניליוור.
הוא גם היה דודני.
אנה פרנק ואביה אוטו היו פליטים יהודים מגרמניה שהסתתרו במחבוא באמסטרדם במהלך השואה. אחרי שנתיים, ב־1944, התגלו ונשלחו למחנות ריכוז. אנה פרנק ואחותה מתו, כפי הנראה מטיפוס, בברגן־בלזן, לשם נשלח גם סבי. גם הוא חלה בטיפוס אך שרד. מבני משפחת פרנק שרד רק אוטו.
אבי הוא בנו של הנרי (סבא) ואווה (סבתא) ואן ליוון. סבא היה הבעלים של מפעל אריזה בהולנד. סבתא הייתה בתם של נתן ורוזטה ואן סוואננברג (שם נעוריה היה ואן דן ברך). רוזטה הייתה בת־דוד ראשונה של ארנולד ואן דן ברך. ההאשמות נגד ארנולד, לעומת סיפורו של סבי, הם מסכת ניגודים מאלפת.
בעינינו, צאצאיו, סבא הוא גיבור. אחרי שנכשל להשיג אשרה ולהצטרף אל אשתו וילדיו שיצאו בספינה האחרונה שיצאה מהולנד לפני הפלישה הנאצית, הוא פרץ למבשלת הבירה של היינקן והתחבא שם בזמן שהנאצים מחקו את רוטרדם.
הוא הצליח לארגן לעצמו זהות בדויה, התחזה לכומר פרוטסטנטי והעביר פתקים בין חברי מחתרת ההתנגדות ההולנדית הכלואים לאלה החופשיים. הוא נאסר ונשלח לווסטרבורק (מחנה מעבר שנבנה, למרבה האירוניה, כמקום מקלט לפליטים יהודים מגרמניה לפני הפלישה), ואחר כך לברגן־בלזן, שם הצליח לשרוד בנס. הוא נפטר כשהייתי בן שמונה.
סבא הצליח לארגן לעצמו זהות בדויה, התחזה לכומר פרוטסטנטי והעביר פתקים בין חברי ההתנגדות ההולנדית. הוא נאסר ונשלח לברגן־בלזן, שם הצליח לשרוד בנס
סבא, בניגוד לרוב העולם, האמין שהיטלר רציני בכוונותיו כבר בשלב מוקדם. לפני המלחמה הוא פרסם ביטאון קטן שהיה מיועד ליהודים. בשנות ה־30 עזר לשכנע עשרות יהודים גרמנים לעזוב את גרמניה כל עוד זה היה אפשרי.
הוא הקים בהולנד את החברה ליישוב יהודים (בעזרת תרומות נדיבות ממחותניו) והלך לוועידת אוויאן הידועה לשמצה, שם הצליח לשכנע קומץ צירים לסייע לו ביישוב מחדש של פליטים יהודים.
הוא גם סיכן את חייו כששומר בברגן־בלזן מצא ספר תנ"ך שהיה שייך לילד מהצריף שלו. סבא שיקר ואמר שהספר שייך לו. משום מה הקצין פתח את התנ"ך, הקריא את הפסוק הראשון בעברית מושלמת, החזיר לו אותו והלך משם.
דודנו של סבא, ארנולד, שרד בדרך אחרת. כנדבן מרכזי, הוא היה בין החברים המקוריים ביודנראט, שאותו כינסו כוחות הכיבוש הנאציים וממשלת הבובות שלהם. מטרת היודנראט הייתה להודיע וליישם את כל החוקים והצווים שהוטלו על הקהילה היהודית.
כמו מועצות דומות שהוקמו בכל רחבי אירופה, היודנראט ההולנדי הניח שייטב יותר לציבור היהודי אם הם ייענו לצווים ולא יתנגדו להם. הם הצליחו לקבל היתר "להעסקת" אלפי בני אדם, מה שסייע בהתחלה למנוע את גירושם, אך היה עליהם לממש את פקודות הגירוש על אחרים.
במקרים מסוימים היה עליהם לקבוע אילו יהודים יגורשו ואילו יורשו להישאר. האסטרטגיה שנקטו התבררה כטעות טרגית עוצמה. כ־75% מיהודי הולנד, ביניהם גם כמה פליטים מגרמניה, נרצחו בסופו של דבר בכל מקרה.
הראיה נגד ואן דן ברך, מתברר, היא מכתב אנונימי שנשלח ב־1945 לאוטו פרנק, אביה של אנה, ובו נאמר כי ואן דן ברך חשף את מקום מחבואה של המשפחה לסוכנות המרכזית להגירת יהודים באמסטרדם, שנוהלה בידי הנאצים. ואן דן ברך נמלט מהגירוש והצליח להתחבא עד אחרי המלחמה.
בקרב יהודי הולנד, נושא היודנראט עדיין מעורר רגשות עזים. כולם חכמים לאחר מעשה כמובן, אך אייכמן עצמו שיבח את היעילות המרשימה שבה חוסלו יהודי הולנד. אנשים רבים יצאו להגנתם של המועצה היהודית וואן דן ברך. רבים אומרים שאי אפשר לשפוט את הבחירות האנוסות שעשו היהודים והלא־יהודים בתנאים ההם.
הקונפליקט הפנימי הזה היה בעבר משהו מופשט עבורי, אבל עכשיו זה כבר מאוד אישי.
לגבי דודני ארנולד, הדיון ברשתות החברתיות ובין חוקרי שואה היה נוקב. יש שאומרים שהסיקור בספר מונע מהרצון להטיל יותר מהאשמה על היהודים עצמם ופחות על הנאצים ועוזריהם הלא־יהודים. חוקרים יהודים הולנדים כינו את המחקר הזה "שטויות" ו"השמצה".
אחרים אומרים שהמחקר אמין למדי. בית אנה פרנק, המוזיאון ששוכן בבניין שהיה פעם בבעלותו של אוטו פרנק ובו הסתתרה המשפחה, נקט דרך ביניים – הוא שיבח את החוקרים על שמצאו ראיות חדשות וקרא לחקירה נוספת.
אחרי שהקדשתי שעות רבות למחקר משלי, והודות לדף הגנאלוגיה היהודית בפייסבוק שסיפק שפע של תיעוד, הגעתי למסקנה אחת – אין מסקנה
אחרי שהקדשתי שעות רבות למחקר משלי, והודות לדף הגנאלוגיה היהודית בפייסבוק שסיפק שפע של תיעוד, הגעתי למסקנה אחת – אין מסקנה.
אני בטוח הרבה פחות מהחוקרים שאכן יש אקדח מעשן. אין לי ראיות שואן דן ברך הצליח לסחור במידע כדי להרחיק מעליו את גזירת הגירוש, למעשה, רבים במשפחתו המורחבת נרצחו בידי הנאצים, וכמותם גם רוב חברי המועצה. הוא אולי הצליח לשחד כמה אנשי מפתח כדי להיכנס למסתור בלי להסגיר אף אחד.
עם זאת, ליודנראט אכן היה מידע על כתובות שבהן התחבאו יהודים משום שהיו מעבירים להם מכתבים. סביר שואן דן ברך ידע על כמה מהם. כמו כן, לפחות שני חברים במועצה לא נשלחו לאושוויץ אלא דווקא למקומות כמו טרזינשטט וברגן־בלזן, שלא היו מחנות השמדה (נחמה פורתא).
החוקרים מעריכים שלא זו בלבד שואן דן ברך לא גורש, אלא שגם חי "בגלוי" באמסטרדם – אם כי לא מצאתי דבר שיאשש זאת. וישנו גם, כמובן, אותו מכתב אנונימי. תמיד ניסיתי להעמיד מולי כמופת את סבי, מגייס הכספים, הדיפלומט והלוחם שגילם את אמרתו של הלל הזקן: "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".
אני למד שבני משפחה אחרים שלי בחרו בנתיב שונה – נתיב של הסתגלות, לא של התרסה. בין אם הסגיר את משפחת פרנק ובין אם לא, ואן דן ברך השתייך למועצה שעזרה לנאצים לשלוט ביהודים
אולם כעת אני למד שבני משפחה אחרים שלי בחרו בנתיב שונה – נתיב של הסתגלות, לא של התרסה. בין אם הסגיר את משפחת פרנק ובין אם לא, ואן דן ברך השתייך למועצה שעזרה לנאצים לשלוט ביהודים. האם הצטרף אליה כדי להציל יהודים או רק את עצמו? הנאצים בוודאי ידעו שהם מציבים בפני מנהיגי היהודים בחירה בלתי אפשרית.
אומנם אני לא נמצא במקום שממנו אני יכול לשפוט אותם על התנהגותם, אך אני נותר עם התהייה: מה אני הייתי עושה? האם הייתי כמו סבא או כמו דודני ארנולד? האמת, כל עוד אדם לא עבר בעצמו את כור המצרף של השואה, הוא לא יכול לדעת.
אני זוכר שסבא אמר לי פעם – היחידים במחנות שיכולנו לבטוח בהם היו הפושעים והגנבים הפשוטים. ברור לי שעובדתית זה לא נכון, משום שכולם במחנות בטחו גם בסבא. וכך גם אני.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם