גלי בהרב-מיארה בוודאי תכננה שאקורד הפתיחה של כהונתה כיועצת המשפטית לממשלה יהיה אחר. משהו יותר מתוכנן, יזום, איזו בשורה חדשה שהיא מביאה עמה במסגרת רוחות הרענון והשינוי המנשבות החל מאתמול (שלישי) בבניין המבוצר בצלאח א-דין.
אבל המציאות זימנה לה את פרשת פגסוס וההתמודדות עמה, עם הגילויים בדבר ההפרה השיטתית של זכויות הפרט על-ידי המשטרה ועם הטיפול הציבורי, החקירתי והפוליטי של הפרשה – זו ההתמודדות שתגדיר את הפרק הראשון של כהונתה.
פחות מיממה לאחר שהממשלה אישרה פה-אחד את מינויה של בהרב-מיארה לתפקיד, התקיים אתמול במרכז "שלווה" בירושלים טקס כניסתה לתפקיד היועמ"שית. בקול בוטח ובדיבור קולח, כמי שגינוני הכבוד אינם מרשימים אותה, פירטה בהרב-מיארה, לראשונה בזירה הציבורית, את ה"אני מאמין" שלה לתפקיד.
לגישתה, שני העקרונות המרכזיים של תפקיד היועצת הם שלטון החוק ואמון הציבור בשלטון החוק. עניין זה, של אמון הציבור, היא אמרה, יעמוד בראש סדר העדיפויות שלה כיועצת. את הביקורת על הירידה באמון הציבור במוסד היועץ המשפטי לממשלה, כיוונה בהרב-מיארה לא רק החוצה, כשהזכירה למשל את ההתקפות על מערכת המשפט, אלא גם פנימה. אפשר היה לשמוע בכך גם ביקורת על קודמה בתפקיד, אביחי מנדלבליט.
את הביקורת על הירידה באמון הציבור במוסד היועמ"ש, כיוונה בהרב-מיארה לא רק החוצה אלא גם פנימה. אפשר היה לשמוע בכך גם ביקורת על קודמה בתפקיד, אביחי מנדלבליט
"המצב מחייב חשיבה חדשה", היא אמרה. "חיוני להישיר מבט פנימה ולבחון את עצמנו מבלי לחשוש מביקורת ומעריכת השיפורים הנדרשים. אמון הציבור משמעו שהציבור יאמין כי אנחנו מסוגלים להתמודד באופן כן ואפקטיבי עם תקלות, לקחת אחריות על טעויות ולהפיק את הלקחים הנדרשים".
שני העקרונות האלה – הן אמון הציבור והן השלטת שלטון החוק עצמו – ייכנסו לפעולה מיידית, ולאורם ייבחן הטיפול שהיא תעניק לפרשת פגסוס.
לא מדובר כאן באירוע מעולם יחסי הציבור או קשיי הסברה. אמון הציבור איננו ישות ערטילאית המיטלטלת בנפרד מהאופן שבו מתנהלות רשויות הציבור שהאמון בהן מתרסק.
האופן שבו התמודדו עד עתה משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים ומשרד המשפטים עם הגילויים בפרשת השימוש הנרחב שעשתה משטרת ישראל ברוגלות נגד אזרחי ישראל, לרבות כאלה שאינם חשודים בדבר, ובלא הסמכה משפטית או צו שיפוטי – הוא מחפיר. אין פלא שהתגובה הציבורית מתאפיינת בחוסר אמון מוחלט.
האופן שבו התמודדו המשטרה, המשרד לביטחון פנים ומשרד המשפטים עם הגילויים בפרשת פגסוס הוא מחפיר. אין פלא שהתגובה הציבורית מתאפיינת בחוסר אמון מוחלט
בהרב-מיארה תצטרך לקבל כמה החלטות משמעותיות מייד בימים הראשונים בתפקיד, בטווח זמן אפס. הנה שלוש מרכזיות מתוכן:
1
גיבוש עמדת היועצת באשר למתכונת החקירה הנדרשת בעקבות הממצאים הנטענים
בהקשר הזה, צריך לציין כי המידע הפורמלי המונח בשלב הנוכחי על שולחנה מורכב כמעט כולו מפרסומים עיתונאיים של "כלכליסט". אין בנמצא כמעט כל מידע נוסף, למעט נתונים ראשוניים וחלקיים של המשטרה כפי שאלה נמסרו לצוות הבדיקה שמנדלבליט מינה בימיו האחרונים בתפקיד, בראשות המשנה ליועמ"ש לעניינים פליליים, עו"ד עמית מררי.
ההחלטה בדבר מהותו של הגוף החוקר היא בסופו של דבר החלטה שלטונית, מנהלית, שאמורה להיעשות על יסוד תשתית נתונים כלשהי, ותוך הפעלת שיקולים של סבירות ומידתיות. הבחירה בין ועדת חקירה ממלכתית, ועדת בדיקה ממשלתית, ועדה ציבורית או צוות מקצועי במתכונת אחרת, אינה יכולה להיעשות על פי תחושות בטן או זעקות ציבוריות בהתאם לגישה צמאת הדם השלטת ברשתות החברתיות.
בין שתי האפשרויות הראשונות – ועדת בדיקה ממשלתית נראית כאמצעי המתאים יותר לבירור העניין. זאת, בשל ההגדרות שאליהן כיוון המחוקק בעת שעיגן בחקיקה את שני סוגי הוועדות.
חוק ועדות חקירה, שמכוחו מוקמת ועדת חקירה ממלכתית, מדבר על הצורך לחקור "עניין שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית", בעוד שסעיף 8א לחוק הממשלה, שמסמיך את הממשלה להקים ועדת בדיקה ממשלתית, מדבר על "בדיקת נושא או אירוע מסוים" המצוי בתחום סמכותו של שר.
מכאן ההבחנה, שגם בג"ץ עמד עליה, בין נושא לאומי בעל משמעות רחבה, המצדיק הקמת ועדת חקירה ממלכתית, לבין נושא ממשלי נקודתי מוגבל בהיקפו – אם כי בעל חשיבות שאין חולקים עליה – שבעניינו ניתן להסתפק בהקמת ועדת בדיקה.
את פעולת צה"ל והממשלה במלחמת לבנון השנייה הייתה צריכה לחקור ועדת חקירה ממלכתית. התעקשותה של ממשלת אולמרט להקים ועדת בדיקה ממשלתית הייתה שגויה, ולמרות זאת בג"ץ אישר את הבחירה ברוב דחוק של ארבעה נגד שלושה.
שאלה נוספת שצריכה להישאל בהקשר זה, נוגעת אף היא להבדל מהותי בין שני סוגי הוועדות. בעוד שהממשלה היא זו הבוחרת וממנה את חבריה של ועדת בדיקה ממשלתית, בעניינה של ועדת חקירה ממלכתית מתמצה תפקידה של הממשלה בהחלטה על הקמתה וגיבוש הגדרת משימתה של הוועדה, ונשיאת בית המשפט העליון היא זו שממנה את חבריה.
מכאן שוועדה שברור שחלק מתפקידה יהיה לחקור את הדרג הממשלתי צריכה להיות ועדת חקירה ממלכתית, שכן אין לקבל מצב שבו הממשלה תמנה את חוקריה שלה.
האם הוועדה שתחקור את פרשת השימוש ברוגלות על ידי המשטרה תחקור בוודאות גם את הדרג הממשלתי? ממש לא. אין כל ודאות או אפילו אינדיקציה למעורבות בדרג מיניסטריאלי של הפרקטיקה שנהגה במשטרה בעניין זה. הטענות כי "השר בוודאי ידע", "ראש הממשלה בוודאי אישר" הן ספקולציות ותו לא. לכן, שאלת ניגוד העניינים היא בבחינת ביצה שטרם נולדה.
אין כל ודאות או אפילו אינדיקציה למעורבות בדרג מיניסטריאלי של הפרקטיקה שנהגה במשטרה בעניין זה. הטענות כי "השר בוודאי ידע", "ראש הממשלה בוודאי אישר" הן ספקולציות ותו לא
2
גיבוש הנחיות עבודה למשטרה בטווח הזמן המיידי, במקביל לחקירה
עבודתה של ועדת חקירה או ועדת בדיקה אורכת זמן רב, מטבע הדברים. אך למערכת אכיפת החוק אין זמן. עד שיגיע הדוח הסופי של הוועדה, ועמו מסקנותיו שאולי אף יחייבו פתיחת חקירה פלילית בהמשך נגד נושאי תפקידים שונים, נדרשת היועצת המשפטית לגבש הנחיות עבודה מיידיות למשטרה.
ההוראה שהוריד מנדלבליט להפסיק את השימוש ברוגלות בסמוך לתחילת עבודת הצוות בראשות מררי, אינה מספיקה. בהרב-מיארה חייבת לשבת כבר בימים הקרובים עם מפכ"ל המשטרה ואנשי הייעוץ המשפטי במשטרה, ולשרטט נהלים מחייבים באשר לאופן שבו המשטרה פועלת להוצאת צווים ופועלת בהתאם (לכאורה) לאותם צווים שעניינם התחקות דיגיטלית אחרי חשודים, מעורבים ויעדים מודיעיניים.
הממשק בין המשטרה לבין אותם חומרים דיגיטליים הוא נרחב מאוד, ומשתרע על כל הטווח שבין חיפוש בחומרי מחשב, האזנות סתר ושימוש ביכולות מתקדמות שרובן ככולן נסתרות מעין הציבור.
ככל שיתברר שהמשטרה רחוקה מאוד מלהקפיד שהשימוש במערכות המתקדמות הללו ייעשה אך ורק בסמכות (בהתאם לצווים שיפוטיים שהוצאו כדין, ולא תוך הטעיית בית המשפט או טשטוש הקו בין מותר לאסור) ובמידתיות (הימנעות מהשתלטות או התחקות אחר חומרים מעבר לנדרש), על היועצת לוודא עצירה מוחלטת של כל הפעילות הזו, ולהגדירה באופן חד-משמעי כבלתי חוקית. וזאת, מבלי לפגוע ביכולתה של המשטרה להמשיך ולאכוף את החוק, ולקיים פעולה אפקטיבית בתיקים פליליים המצויים בחקירה.
ככל שיתברר שהמשטרה רחוקה מאוד מלהקפיד שהשימוש במערכות המתקדמות הללו ייעשה אך ורק בסמכות ובמידתיות, על היועצת לוודא עצירה מוחלטת של כל הפעילות הזו, ולהגדירה חד-משמעית כבלתי חוקית
3
החלטה מה עולה בגורל הליכים פליליים שראיות בהם הושגו בדרכים לא-חוקיות
הקריאה הפוליטית מצד נאמניו של בנימין נתניהו להפסיק את משפטו נוכח הגילויים החדשים צריכה לקבל מענה במישור העקרוני והרוחבי. השאלה איננה אם למשוך את כתב האישום נגד נתניהו ויתר הנאשמים בתיקי האלפים, אלא האם למשוך את כלל כתבי האישום הפליליים שהוגשו במדינת ישראל, בהליכים משפטיים שעודם מתנהלים, ושהתבססו על ראיות שיש לגביהן טענות שהושגו באמצעים לא כשרים.
ההכרעה בעניין זה אינה מסורה אך ורק לבתי המשפט, הדנים בכל אחד מהתיקים הפליליים הללו בנפרד. ואגב, עוד לפני שהכנסת מאשרת את יוזמותיו של שר המשפטים גדעון סער לרפורמה בדיני הראיות (צעד וחצי לכיוון דוקטרינת "פרי העץ המורעל" וכן חוק יסוד זכויות במשפט הפלילי), יש בידי בתי המשפט כלים מתאימים להכריע בשאלה.
בהתאם לדין הנוהג, ראיה שהושגה תוך ביצוע עבירה אינה נפסלת אוטומטית ולבית המשפט מוענק שיקול דעת בעניין זה, בהתאם ל"הלכת יששכרוב". גם לתביעה הכללית יש תפקיד בסיפור הזה, הן בהיבט הפרטני – בכל אחד מהתיקים בנפרד, בהתאם לנסיבותיו והשלב שבו הוא מצוי – והן בהיבט העקרוני, המדיניותי.
היועמ"שית נדרשת להכריע כעת כיצד יפעלו הפרקליטות והתביעה המשטרתית בכל התיקים הפליליים הללו. סביר להניח שטענות על השגת ראיות באופן לא חוקי יעלו בעוד עשרות אם לא מאות תיקים פליליים נוספים. הטענות מצד הסנגורים בתיקי האלפים אינן חזקות יותר מאלה שיישמעו בכל התיקים האחרים. לכן נדרשת הכרעה רוחבית.
איך אמר אתמול פרקליט המדינה עמית איסמן, בטקס כניסתה לתפקיד של בהרב-מיארה, לאחר שסיים לשמש במשך שבוע ימים כממלא-מקום היועמ"ש? "הבחירה בדרך כלל היא בין שתי חלופות – האחת גרועה, והשנייה גרועה מאוד".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם