כמו מהגרים רבים שהגיעו ממזרח אירופה לארה"ב בתחילת המאה ה־20, פולי אדלר רצתה לבנות את עצמה. אף שסיפורה נשכח בימינו, היא באמת הצליחה בתקופתה – בתור המאדאם המובילה של עידן הג'אז.
כל המי ומי בשנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת הגיע, בשלב מסוים, לבית הבושת של אדלר במנהטן. בית הבושת הפך למקום המפגש היוקרתי ביותר, בו ניתן היה לשוחח ולשתות אלכוהול מוברח בתקופת היובש. זה היה הסלון המרכזי שבו בדרנים, כותבים, אנשי עסקים, פוליטיקאים, ספורטאים מקצועיים ומאפיונרים ישבו זה לצד זה, החליפו רעיונות ועשו עסקאות.
בין הדמויות המוכרות שביקרו בבורדל ופיזרו את כספם על אלכוהול לא חוקי ונשים מהממות אפשר למנות את העיתונאי ושחקן הקולנוע רוברט בנצ'לי; השחקן והיוצר דסי ארנז; שחקן הבייסבול ג'ו דימאג'יו; הקומיקאי מילטון ברל; המאפיונר לאקי לוצ'יאנו והעיתונאי וולטר וינצ'ל.
בין המבקרים אפשר היה למצוא גם נשים רבות, ביניהן הכותבת דורותי פארקר. המלחין והפסנתרן דיוק אלינגטון היה קופץ מדי פעם עם חברי להקתו כדי לנגן סט או שניים.
נוסף על כך, אדלר שלחה את הנשים שהעסיקה להעניק שירות ללקוחות גם מחוץ לבורדל. קיימות ראיות נסיבתיות לכך שאחד מהלקוחות האלה היה פרנקלין דלאנו רוזוולט, שהפך בהמשך לנשיא האמריקאי שהוציא את ארה"ב מהשפל הגדול וממלחמת העולם השנייה.
ההיסטוריונית זוכת פרס הפוליצר דבי אפלגייט מחזירה אותנו לבאר הלא חוקית של אדלר, בביוגרפיה החדשה שכתבה עליה.
הספר "Madam: The Biography of Polly Adler, Icon of the Jazz Age" (בתרגום חופשי: "מאדאם: הביוגרפיה של פולי אדלר, אייקון של עידן הג'אז") מביא לקדמת הבמה את סיפורה של אדלר והתקופה בה פעלה.
אפלגייט מספקת תיאורים חיים על האופן שבו פעל העולם התחתון בידיעת פוליטיקאים מושחתים ושוטרים שלא עשו דבר (כחלק מההוצאות השוטפות שלה, אדלר שיחדה את שוטרי מחלקת המוסר באלפי דולרים מדי חודש).
"היא הייתה חלון, עדשה, בעזרתה ניתן לפתוח צוהר להיסטוריה הגדולה בהרבה של התקופה", אומרת אפלגייט בריאיון לזמן ישראל מביתה בניו הייבן, קונטיקט.
"תקופת היובש הייתה תקופה משונה. הפכו את הפעולה המאוד יומיומית הזאת [של שתיית אלכוהול] לבלתי חוקית וזה שינה את המוסריות של הדברים. אם רצית כוס בירה היית צריכה לקנות אותה מעבריין. התחילה זליגה בין מה שמקובל לבין מה שלא מקובל.
"זה הפך את עולם החטאים, העולם התחתון, למשהו שיקי ונוצץ במקום מפוקפק ומסוכן. לשם הגיעו האנשים המעניינים. פולי רכבה על השינוי התרבותי הזה. פתאום הפרוצות הן כמו מבריחות אלכוהול, היא החליקה פנימה", אומרת אפלגייט.
אדלר נולדה בערך ב־1900 וגדלה ביישוב מרוחק בבלארוס, בכפר ינוב שליד פינסק. אדלר קיוותה ללמוד בתיכון בפינסק הסמוכה, אבל הוריה החליטו להגר לארצות הברית ושפולי (שנודעה אז כפרל) תהיה הראשונה שתיסע.
היא הגיעה בגפה לאמריקה בגיל 13 וגרה תחילה אצל משפחה מינוב שהתיישבה במסצ'וסטס. מאוחר יותר עברה לקרובי משפחה בברוקלין. התוכנית של שאר בני המשפחה להגר לארה"ב נעצרה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בֺ־1914. אף שהוריה ואחיה הצעירים ממנה הצליחו בסופו של דבר להגיע לצד השני של האוקיינוס, אדלר נתקעה ונאלצה להיות עצמאית מהרגע שעזבה את ביתה.
היא למדה להכיר מהר מאוד את הצד המכוער והאכזרי של החיים כשנאנסה על ידי מנהל מפעל, עברה הפלה בלתי חוקית ונזרקה מבית קרובי משפחתה
אדלר, נערה שאפתנית וחכמה, הבינה מהר מאוד שהעבודות שהיא מצליחה להשיג במפעלים הקטנים ובסדנאות היזע של ניו יורק לא יקדמו אותה לשום מקום. היא למדה להכיר מהר מאוד את הצד המכוער והאכזרי של החיים כשנאנסה על ידי מנהל מפעל, עברה הפלה בלתי חוקית ונזרקה מבית קרובי משפחתה.
אחרי שלא נותר לה לאן ללכת, השתלבה אדלר במעגל הבוהמייני ובסופו של דבר חברה לנוכלים וגנגסטרים. "פולי והחברים שלה אפילו לא רצו להיות [אנשים] טובים. כשאת מרגישה כמו שפולי הרגישה, שהמשפחה שלך דחתה אותך ובודדה אותך, כשאת מרגישה שלאף אחד בעולם לא אכפת אם תחיי או תמותי, את מוצאת חברים בין הדחויים של העולם, שם את מרגישה רצויה.
"זה המקום שבו אנשים אומרים לעצמם, 'שילך העולם לעזאזל'", אומרת אפלגייט. לדברי המחברת, אין ראיות לכך שאדלר אי־פעם הודתה שמכרה את גופה. אך אפלגייט רומזת בספר שסביר שאדלר עשתה זאת ב־1919 כשרעבה ללחם.
"רוב המאדאמיות לעולם לא יודו שעבדו בזנות לפני שהפכו למאדאם, אבל לא סביר שהן דילגו ישר לעמדת הנהלה", אומרת אפלגייט.
ההיסטוריונית אפלגייט לא ידעה על קיומה של אדלר עד שנתקלה באוטוביוגרפיה רבת מכר מ־1953, "בית שאינו בית" בספריית ייל. הספר הדק שמכר כשני מיליון עותקים כשפורסם לראשונה סיקרן את אפלגייט. "עם הספר הזה הרגשתי שאני חושפת דברים מוסתרים ושאם לא אשתף אותם, הם לעולם לא ייחשפו", היא אומרת.
בזמן מחקרה, אפלגייט בת ה־53 הייתה בקשר עם קרובי משפחתה של אדלר בישראל ובארה"ב. על ידי כך גילתה כי בני הדורות המבוגרים לא ששים לדבר על אדלר ועל הביוגרפיה שלה. "בתחילת שנות ה־50 פולי הייתה סופרת והרגישה די מכובדת. היא יצאה לסיבוב הופעות באירופה והגיעה לישראל כדי לבקר את המשפחה שלה, שאליה שלחה כסף.
"היא חשבה שהיא תתקבל כמו גיבורה אך הם סירבו לדבר איתה על הספר. הם היו כל כך נבוכים ומבוישים. כנראה שהיא עזבה בזעם", מספרת אפלגייט. אדלר תמכה בהוריה ובאחיה אחרי שהגיעו לארצות הברית, אבל לא ברור אם הבינו מאיפה מגיע הכסף.
כשביקרה את הוריה, אדלר הפרידה בין חייה המקצועיים והאישיים. אולם, לדברי אפלגייט, אביה של אדלר ידע על עיסוקה, במיוחד משום שקנתה בשמו מניות ונכסים אחרים וביקשה ממנו שיחתום עליהם. רק בתקופה מאוחרת יותר, כששמה של אדלר נקשר בפרסומים אודות חקירות סיבורי שעסקו בשחיתות המוניציפלית בשנות ה־30 – אמה וקרובי משפחתה התחילו להבין את עשייתה המקצועית.
"המשפחה שלה נסעה בעקבותיה לקליפורניה אחרי שפרשה, הם שמחו מאוד לקחת ממנה את כספה. אבל אימא שלה סירבה לארח אותה לליל הסדר. זה הפריע לפולי מאוד"
"המשפחה שלה נסעה בעקבותיה לקליפורניה אחרי שפרשה, הם שמחו מאוד לקחת ממנה את כספה. אבל אימא שלה סירבה לארח אותה לליל הסדר. זה הפריע לפולי מאוד, עד מותה", אמרה אפלגייט.
על אף שאדלר התגאתה בחבריה המפורסמים, ועל אף הזוהר הנלווה לאירוח האנשים החשובים ביותר באחד ממועדוני הלילה הלוהטים ביותר בארה"ב עם הבנות היפות ביותר – חלקן הפכו לזמרות ולשחקניות מפורסמות בהוליווד ובברודווי – חייה כמאדאם היו מלחיצים מאוד.
הצלחתה נבעה מהדיסקרטיות שלה ומכישרונה העסקי הטבעי, אבל גם בשל יכולתה להישאר תמיד צעד אחד לפני החוק. היא ארזה והעבירה את הבורדל שלה למיקומים חדשים בהתראה של רגע, שיחה שוטרים כדי להימנע ממעצרים ולעיתים מצאה את עצמה בין כנופיות יריבות – כל זה גבה ממנה מחיר נפשי ופיזי גבוה מאוד.
אז למה היא המשיכה? למה לא פרשה אחרי שהיו לה מספיק בגדים יפים, תכשיטים, מעילי פרווה, מכונית ודירה? "אני חושבת שהיא התמכרה לכסף. היא אומרת בנקודה מסוימת, 'כמאדאם בפנסיה אני אהיה אישה מנודה, אבל כמאדאם פולי, שמנהלת את הבורדל היוקרתי ביותר בניו יורק, כל אנשי החברה יבואו אלי'", אומרת אפלגייט.
"היא אמרה שהיא לעולם לא תוכל להיות באמת מאושרת, משום שהיא יודעת יותר מדי על הטבע האנושי"
"קשה לנו לשים את עצמנו בנעליה היום, אבל כשמכל עבר את רואה איך כסף, סקס וגברים שמקבלים את מה שהם רוצים הולכים יחד, את אומרת לעצמך, 'אם רק הייתי יכולה לעגל פה פינה ולנצל את מה שאחרים ממילא לוקחים כל הזמן, אפילו לזמן קצר, זה כבר מתחיל להיראות מתקבל על הדעת", היא אומרת.
עד סוף מלחמת העולם השנייה, אדלר, שנותרה רווקה, החליטה לפרוש מהעסק לחיים שקטים בלוס אנג'לס. היא סיימה תיכון ולימודי תעודה. הלימודים, והספר שכתבה יחד עם סופר צללים, היו רגעי הגאווה הגדולים ביותר בחייה של אדלר אחרי שהזכות שלה לקבל השכלה נגזלה ממנה כשהייתה נערה צעירה.
אדלר, מעשנת כבדה, מתה מסרטן ב־1962 והיא בת 62. עד יומה האחרון מעולם לא פקפקה בגלוי במוסריות של מעשיה כמאדאם. "אבל היא כן אמרה שהיא לעולם לא תוכל להיות באמת מאושרת, משום שהיא יודעת יותר מדי על הטבע האנושי", מסכמת אפלגיי
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
סבתא שלי, אחת מבנות הדוד של פולי, סיפרה לי שהיא ואחותה טיילו איתה כשבאה לבקר בארץ. זה היה כבר לאחר שספרה תורגם לעברית, "מעון איננו בית" – כך שמו בעברית (ולא כמו שנכתב בכתבה) – ואריאציה על שם הספר באנגלית – A House is not a Home. סבתא ספרה לי בצחוק גדול שהן לא החליפו איתה רשמים על ספרה המפורסם. כאשר ליוו אותה לשדה התעופה, לחזרתה לביתה, היא שאלה אותן אם הן לא שמעו/קראו בספרה. הן הודו במבוכה שאכן קראו. "מדוע לא אמרתם על זה דבר?" שאלה פולי, והשתיים, מושבניקיות מכפר יחזקאל, ענו: "לא רצינו להביך אותך"…
כל זה קרה כאשר חיטטתי בארון הספרים של סבתא, לחפש ספר שטרם קראתי. ספרה של פולי היה מוסתר היטב אחרי ספרים אחרים. ביושבי על הרצפה התחלתי לקרוא בו, לא היה לי שמץ מידע על הסיפור לפני כן. לשאלתי "למה לא סיפרת לי קודם?", ענתה סבתא ש"זה לא היה כבוד כל כך גדול…" מאז, הפך הסיפור לשמחה משפחתית גדולה…