אני רוצה לכתוב על גליה עוז. אני רוצה לכתוב על הסיפור של משפחת עוז. אני לא רוצה לכתוב מי צודק ומי טועה. אני מאמין בכל לבי לסיפור שגליה מספרת. אני מבקש לכתוב על הסיבות לכך שאני מאמין לסיפור של גליה. אני לא מתכוון לראיות שמבהירות שהיא צודקת ושאחותה ואחיה טועים. אני מתכוון לאופן שבו האמונה שלי לדבריה ובדבריה של גליה עוז מחוללת בחיים שלי תחושה של אמת.
אני רוצה לכתוב על גליה עוז. על הסיפור של משפחת עוז. אני לא רוצה לכתוב מי צודק ומי טועה. אני מאמין בכל לבי לסיפור שגליה מספרת. אני מבקש לכתוב על הסיבות לכך שאני מאמין לסיפור שלה
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
אני מתכוון לאופן שבו האמת הזו נראית לי יציבה ומוחשית באופן שאיננו משפטי מצד אחד אבל הוא גם איננו ספקולטיבי מצד שני. אני רוצה לחשוב על הדרך שבה הסיפור של גליה עוז והאופנים בהם היא מספרת אותו משקפים מציאות שאיננה נייטרלית אבל גם איננה אידיוסינקרטית.
לב הסיפור של גליה (אשתמש בשמה הפרטי מעתה) הוא התנועה וההתפתחות שלו. היא כותבת על אביה ועל אופיו, על הפער בין האופן שבו חווה אותו הציבור ובין האופן שחוותה אותו היא. יש אפילו כמה אירועים מטרידים של אלימות, כולל סיפור על ריב בו סטר לאמה. אבל התנועה בסיפור היא התנועה של גליה עצמה.
זו התנועה שנדרשת ממנה כדי שתהיה בכלל מסוגלת להכיר באופן שבו היא חווה את אביה. זו התנועה הנדרשת כדי שבכלל אפשר יהיה להצמיד מלים לחוויות שלה, להכיר בהן כדבר בעולם.
התחושה המכוננת שהיא מתארת שוב ושוב היא תחושה של קיפאון. כשהיא סופגת את נחת לשונו של אביה (ובמרבית המקרים זו נחת לשונו) היא נשתלת. גם כשהיא אישה מבוגרת, היא מתארת תחושה של השהייה. בכל מצב כזה היא עומדת מול המבט המצמית שלו כשרק הוא והיא קיימים בעולם.
כשהיא קפואה שם, אי אפשר לתאר את החוויה שלה במלים. אבא שלה לוקח לעצמו את המלים. בעזרתן הוא מקפיא אותה. יש לו אינספור מלים בסיפור שהיא מספרת, אבל כשהיא מולו לה אין מלים כלל. הוא זה שקורא לדברים בשם, מעניק קיום ראשוני לחוויה של שניהם.
לגליה, בסיפור שהיא מספרת, אין יכולת בכלל להבין שהיא מרגישה משהו פרט למה שאבא שלה מתאר. היא נאבקת לנוע כי היא יודעת שרק כשתנוע, כשתחלץ מן המבט, תהיינה לה מלים כדי לחיות באופן מלא את החיים היחידים שיש לה.
כשהיא קפואה שם, אי אפשר לתאר את החוויה שלה במלים. אבא שלה לוקח לעצמו את המלים. בעזרתן הוא מקפיא אותה. יש לו אינספור מלים בסיפור שהיא מספרת, אבל כשהיא מולו לה אין מלים כלל
יש משהו קפוא וחד משמעי באמת הצרופה, המדעית והמשפטית. מגיעים אליה רק אחרי תהליך ארוך של איסוף מידע ומציאת הוכחות. אבל כשמגיעים אליה היא זוהרת כזוהר הרקיע. כזו היא גם האמת המשפטית. במדע, האמת מקבלת אישוש מכללים מוסכמים ונייטרליים. במשפט, האמת מקבלת אישוש מן הכח של המדינה שאוכפת את החוקים.
בשני המקרים כאשר האמת מוכרזת כאמת, היא מוצבת על פסגה גבוהה ומשקיפה ממנה על כל התיאוריות וההשערות והגרסאות הסותרות.
מי שירצה להפריך את האמת שעל הפסגה יודע תמיד את הכיוון שבו הוא צריך לנוע. יש רק כיוון אחד – למעלה. אם האמת שעל הפסגה מופרכת היא מתרסקת מיד אל תוך התהום שלרגליה. אין לה תקומה.
זו לא התוצאה שגליה מבקשת. האמת שלה לא מחפשת את הפסגה. מי שנפגע, כמוה, מאלימות במשפחה "מתעקש להציף פרטים שאף אחד לא רוצה לשמוע ומאתגר את החלוקה הבטוחה של העולם לטובים ולרעים… הנפגע רוצה שיזדהו עם הכאב שלו. יותר מזה, הוא מבקש שיזכרו ולא ישכיחו את העבר…" (מתוך "דבר שמתחפש לאהבה", גליה עוז).
מראש וממילא לא מדובר כאן על אמת שמבקשת לדבר מלמעלה אל כ-ו-ל-ם. זאת האמת שגליה מספרת. הדחיפות שלה היא קודם כל של גליה, לא של מורשתו של עמוס עוז או של קהל קוראיו ואפילו לא של אחיה.
אין לאמת הזו מטרה ברורה, אבל יש לה קיום דרך הרצון שגלום בה. זה הרצון לקרוא בשם הנכון, בשם שישחרר מקיפאון, לדברים שהתרחשו בעבר. השם הזה מאפשר לגליה לקבל אחריות על חייה.
אין לאמת הזו מטרה ברורה, אבל יש לה קיום דרך הרצון שגלום בה. זה הרצון לקרוא בשם הנכון, בשם שישחרר מקיפאון, לדברים שהתרחשו בעבר. השם הזה מאפשר לגליה לקבל אחריות על חייה
הרצון שמתגלם באמת הזאת הוא לא רק רצון בנכונות. הוא גם רצון בהזדהות. גליה לא צריכה את הפסגה ואת הזוהר הקפוא שלה. גליה צריכה להאמין לעצמה והיא תשמח אם אנשים אחרים יאמינו לה. אבל כדי להאמין לעצמה היא צריכה להיות גליה, לחיות כגליה, לנוע. כדי שאנשים אחרים יאמינו לה היא צריכה שגם הם יהיו הם. אין אמונה בלי מאמינים.
אנסה דימוי אחר; דמיינו שמש קטנה שזורחת בגובה רב, שמש שאפשר לקלוט ולמקד את החום והאור שלה בעזרת מראות ופאנלים סולאריים ודודים. מצד שני, דמיינו מי שלא יכול להסיט את עיניו מן השמש, מי שיודע שככל שיסתכל יותר יתעוור יותר אבל אינו מסוגל להפסיק להביט. במעט הפעמים שאותו אדם מסתכל על עצמו, הוא רואה רק צל, ומהו הצל מול החיוניות והכוח של השמש? אם יפסיק להסתכל יישאר, במקרה הטוב, רק צל. כל עוד הוא מחובר ישירות לאור עוד יש לו הזדמנות להיות גם הוא חיוני וחזק.
אבל השמש בודדה. היא זורחת לבד מכוחה שלה. היא לא קשורה לאנשים שעליהם היא זורחת. יש רבים שלא מעוניינים בקשר כזה. הם זקוקים לאור ולחום של השמש לצרכיהם. הם שמחים שהיא שם, שמחים להעניק לה את עליונותה ולקחת ממנה, מרחוק, את מה שאפשר כדי לשפר את חייהם. ובכל זאת, יש כאלו שלא יכולים להתיק ממנה את מבטם. את הסימביוזה הזו עם השמש הם יכולים לקיים רק אם הם מקבלים על עצמם את הבדידות של השמש. הם לא יכולים, האנשים האלו, להיות מושקעים לגמרי בשמש בלי שיהיו, כמו השמש, מחוץ לחיים ולעולם.
כך קראתי את הספר של גליה. אלה היו חייה, צל של השמש שהיה אבא שלה. אישה של מלים שלא יכולה להתנתק ממבוע המלים של אביה, גם מן המלים האישיות וגם מן המלים הספרותיות. מצד שני, היא מתארת את ההבנה ההולכת וגוברת שהקשר ביניהם מונע ממנה את האפשרות לחיות.
הסיבה העיקרית היא לא עוצמת האכזריות של אביה. אם הוא היה מדבר יפה יותר זה לא היה משנה הרבה. הסיבה העיקרית היא שהוא שמש והיא לא רוצה יותר להיות צל. בשלב ראשון, אין לה אמת בלי הרצון הזה להסיט מבט. בשלב שני, אין לה חיים בלי הרצון לספר אמת שאיננה שמש.
הסיבה העיקרית היא שהוא שמש והיא לא רוצה יותר להיות צל. בשלב ראשון, אין לה אמת בלי הרצון הזה להסיט מבט. בשלב שני, אין לה חיים בלי הרצון לספר אמת שאיננה שמש
האמת הזו פוגעת ומערערת, אבל היא נעה. האמת הזו לא מתקיימת בחלל ריק או על פסגה, אלא רק בתווך כשאחרים יכולים להביט בה ולגשת אליה וגם להתנגד לה חריפות. "… אנשים מבוגרים יודעים לחיות בעולם מורכב. אחרי ההלם, אפשר לחיות עם השניות והכפילות", היא כותבת. לשמש אין שניות וכפילות.
זו אמת שמאתגרת עמוקות לא רק את מה שחושבים על עמוס עוז, אלא את מה שחושבים על אמת. זו לא אמת שאפשר "לדעת". זו אמת שצריך להאמין לה.
ראשונת המאמינים היא גליה עוז בעצמה. עד כדי כך האמת הזו חמקמקה מול הזוהר הבלתי נלאה של השמש, מול הקיפאון על הפסגה. גם גליה, שאלו הם חייה, צריכה קפיצה של אמונה כדי להתחיל להפשיר, כדי להשתכנע שהיא יכולה להיות משהו שאיננו צל. אני חושב שעוצמת הרגשות שהסיפור שלה מעורר ממש לא קשורה רק (ואפילו לא בעיקר) לעמוס עוז ולזהותו הציבורית.
אני חושב שהסיפור שלה מוציא ממגוון גדול של אנשים סערה כזו בגלל שהאמת שהיא מספרת היא אמת שכולם מכירים, גם אם לא באופנים זהים. חברת הידע שבה אנחנו חיים מלמדת אותנו להתייחס לאמת של השמש והפסגה כאל משאב. הכמיהה לאמת שאיננה משאב, הכמיהה להאמין בעצמנו ושיאמינו בנו, אלו מאיימות לערער את היחסים התכליתיים שיש לנו עם האמת שאין עליה עוררין.
רק מישהי כמו גליה עוז, מישהי שחייה ממש תלויים בערעור הכבוד לשמש והמרחק ממנה, מישהי שכדי לקבל את עצמה חייבת קרוב ולא שלם, רק היא יכולה להנכיח את האמת הזו.
זו אמת שמאתגרת לא רק את מה שחושבים על עמוס עוז, אלא את מה שחושבים על אמת. זו לא אמת שאפשר "לדעת". צריך להאמין לה. ראשונת המאמינים היא גליה עוז עצמה. עד כדי כך האמת הזו חמקמקה
לצד אור השמש הבלתי מתפשר והזוהר הקפוא, חשוב לזכור את מה שהאמת של גליה אומרת גם על האיש שעמד מולה, אבא שלה, עמוס עוז. הוא לא רק זרח והקפיא מעצם היותו. הוא נאבק בכל כוחו באפשרות של גליה לנוע, באפשרות שלה להאמין בעצמה. האור שבקע ממנו הצמית לא מעצם היותו, אלא כדי שגליה תישאר קפואה.
הוא לא היה כזה עבור קוראיו וכנראה שגם עבור שאר בני משפחתו. אני מאמין לגליה שהוא ניצל את כל המלים הנכונות שהיו לה כדי לטוות סביבה סורגים של אור וחושך. האמת של גליה היא לא אמת יחסית. היא פשוט לא אמת של שמש.
דוקטור אורי גולדברג הוא מומחה לחקר איראן המודרנית ותנועות מהפכניות באסלאם השיעי. הוא כותב וחושב על אמונה, פוליטיקה, בייסבול ועוד לא מעט דברים, ומשוכנע שהכל קשור להכל. הוא מלמד בביה״ס לממשל באוניברסיטת רייכמן בקורסים שקשורים לאסלאם רדיקלי, לזהויות וליחסים בין דת ואלימות. אוהב לקרוא ולצלם תמונות של שמש מציצה ומשתקפת ולבלות עם ילדיו. רוב הזמן הוא בטוויטר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
"הוא נאבק בכל כוחו באפשרות של גליה לנוע, באפשרות שלה להאמין בעצמה". אני מזדהה, אצלי זו אמא שטווה סביבי סורגים של אור וחושך.
תודה לך על הניתוח היפה הזה. כתבת מילים יקרות וחשובות. בשביל נפגעים אחרים ובשביל גליה. ובתוך הסערה העכורה של ההכחשה, הרשימה הזאת זוהרת בכנותה.
תודה