מתי "עם" מקבל מדינה? מהי הגדרתה, מה מידת עצמאותה, מהן סמכויותיה? שאלות אלה עולות וצפות שוב עת מצפה העולם בדריכות חסרת אונים במשבר שייצרה רוסיה בקשר לאוקראינה. יש לזה השלכות גם על ישראל.

הייתי שם, ברחובות של ערים כמו צ'רנוביץ, לבוב וקישינב, בימים הקרירים של סוף קיץ 1991, כאשר אוקראינה ומולדובה הכריזו על עצמאות. האופוריה הייתה כל כך מוחשית עד שלא נותר ספק שהאנשים שם רצו עד מאוד להיות עצמאים מברית המועצות.

הייתי שם, ברחובות ערים כמו צ'רנוביץ, לבוב וקישינב, בימים הקרירים של סוף קיץ 1991, כשאוקראינה ומולדובה הכריזו על עצמאות. האופוריה הייתה כה מוחשית עד שלא נותר ספק שהאנשים שם רצו עצמאות מבריה"מ

צעיר אחד שפגשנו התעקש לתת לי במתנה תקליט המנציח את הקונצרט האייקוני של פול מקרטני בברית המועצות כמה שנים לפני. זה היה הרכוש היקר ביותר שלו, אמר, ועיניו נצצו מדמעות כשהוא התעקש שאקח את הדבר המסורבל כמחווה להערכתו את המערב. פטיפון אין לי, אבל את התקליט הזה שמרתי כמזכרת מתקופה מיוחדת למדי.

זה היה רגע היסטורי שבו קרה משהו שנראה כל כך צודק, עד שזה בלבל את הבריות. רבים הסיקו שמדובר בעידן חדש שבו הצדק ייעשה כדבר שבשגרה. קץ ההיסטוריה, כמאמר ההיסטוריון פרנסיס פוקיאמה.

אבל שום קץ לא הגיע – רק עוד ועוד זוועות, מיוגוסלביה ודרפור דרך אפגניסטאן ועיראק ואפילו עד אמריקה שירדה מהפסים, וכך הגענו עד הלום.

רבים יאמרו שפוטין מקיף את אוקראינה בחיילים ומאיים (במרומז) בפלישה, כי רצונו הוא לשנות את הסדר העולמי. ייתכן (אם כי עד לפני כשנה ארצות הברית עצמה נלחמה בסדר העולמי שהיא עצמה ייסדה – ע"ע טראמפ). אבל הגיוני יותר שרוסיה רוצה לארגן מחדש את הסדר האזורי – העניין הראשון שעל הפרק.

כאן מדובר בעיקר בזכות ל"אזור השפעה" – דבר שמדי פעם מדינות דורשות. לפעמים זה מתקבל בהבנה, אם הדורש חזק דיו. כך היה עם פאקס אמריקנה של ארה"ב בחצי-כדור המערבי, ובעצם גם עם ברית המועצות. אבל זה יכול בקלות גם להוביל לצרות. כך קרה בין היתר עם הסרבים, בעלי האמביציות המוגזמות בבלקן.

רוסיה השלימה פחות או יותר עם אובדן אזור ההשפעה שלה לאחר קריסת ברית המועצות, אבל לא עוד. רבים שוללים מרוסיה את הזכות להחזיר לעצמה מן הגמוניה שכזו, אבל הרוסים, לא רק פוטין אלא רוסים רבים, מוכנים לריב על העניין.

רוסיה השלימה פחות או יותר עם אובדן אזור ההשפעה שלה לאחר קריסת בריה"מ, אך לא עוד. רבים שוללים את זכותה להחזיר לעצמה הגמוניה כזו, אבל הרוסים, לא רק פוטין, מוכנים לריב על זה

מה שמביא אותנו לנקודה השנייה: נאט"ו.

פוטין רוצה שהמערב יבין שצירוף אוקראינה לנאט"ו מגוחך לא פחות מצרוף מקסיקו לברית ורשה. אני לא כל כך בטוח שמדינות נאט"ו חשבו עד הסוף כאשר הציעו עקרונית חברות לאוקראינה (בפסגת בוקרשט של 2008).

אני לא בטוח שהאדם ברחוב ב-30 מדינות נאט"ו הקיימות מוכן לצאת למלחמה עבור אוקראינה, כפי שסעיף V של נאט"ו דורש כל אימת שחברה מותקפת. האם הבלגים מוכנים להילחם כדי לשמור על קדושת גבולות אוקראינה?

גבולות הם נושא מרכזי, כי יציבותן היא מעין עקרון של הסדר העולמי המדובר שלאחר מלחמת העולם השנייה. זה נשמע דבר נכון, אבל יש בעיה: רבים מהגבולות הפוסט-קולוניאליים באפריקה ובמקומות אחרים חסרי הגיון.

זה תקף גם בברית המועצות לשעבר. גבולות פנימיים תוכננו לפעמים כדי לערבב אוכלוסיות ולגרום לצרות. זה המצב לא רק במזרח אוקראינה, שבה בניגוד לרבים מהמקומות שבהם ביקרתי במערב ב-1991 יש רוב אתני רוסי.

זה נכון גם בכיוון הפוך: רצועת שטח מאוכלסת באוקראינים – טראנסניסטריה –  הודבקה למולדובה כדי להפוך אותה לפחות  רומנית, והתוצאה היא סכסוך עד עצם היום הזה.

בעולם של גבולות כל-כך לא יציבים, הרעיון שנאט"ו צריך להתרחב כל הזמן הוא בעייתי בהתחשב בהשלכות העמוקות על החברות. יתרה מכך, אם מטרת נאט"ו היא להכיל את רוסיה – המשך משימתה המייסדת להכיל את ברית המועצות – לא יכול להיות מפתיע שרוסיה תגיב.

אני לא בטוח שהאדם ברחוב ב-30 מדינות נאט"ו הקיימות מוכן לצאת למלחמה עבור אוקראינה, כפי שסעיף חמש של נאט"ו דורש כשחברה מותקפת. האם הבלגים מוכנים להילחם על קדושת גבולות אוקראינה?

אני מעריך שנדרש מוצא אלגנטי, ושכזה עשוי להיות כרוך בהצרחה, לפיה במקום חברות בנאט"ו תקבל אוקראינה חברות באיחוד האירופי. זה יחליף את נושא הביטחון בענייני שגשוג ודמוקרטיה, ויהיה קשה יותר לפוטין להשתמש בזה כעילה.

עם זאת צריך להיזהר מאוד מלהשאיר כל רושם שדיקטטור ניצח. זה יהיה נורא עבור העם הרוסי קודם כל: גם להם מגיע להשתחרר מפוטין, לא פחות מלאוקראינים. כנראה שבעתיד נראה סנקציות מוגברות על משטר פוטין.

*  *  *

הנושא השלישי כאן הוא כמעט פילוסופי. למי יש זכות למדינה? הגדרה עצמית היא עיקרון נפלא אבל הריאל-פוליטיק והגיאו-אסטרטגיה גוברים בדרך כלל. בטח, אוקראינה היא אומה שונה מרוסיה, כנראה בערך כמו שפורטוגל היא אומה שונה מספרד.

אבל לא לכל קבוצה של אנשים שמרגישים שהם אומה, אפילו כזו שמקרינה באופן משכנע שהיא אומה, יש מדינת לאום. לכורדים אין. לקטלונים אין. לויגורים אין. לצ'צ'נים אין – רוסיה רומסת אותם לחלוטין והעולם שם קצוץ על העניין. זה מסתכם בשאלה מי חזק יותר צבאית, דיפלומטית וכלכלית: הצד שדורש עצמאות, או הצד שמנסה למנוע.

במקרה של אוקראינה, נראה שהיא זכתה בהכרה רחבה בזכותה להיות מדינה. אך עדיין קיימת אי ודאות לגבי זכותה של רוסיה (הגדולה יותר) לבחוש בענייניה. וגבולותיה כנראה אינם קדושים, כפי שראינו כבר ב-2014 כאשר רוסיה השתלטה על חצי האי קרים והעולם נאלם דום.

פוטין: קרים עבורנו – כמו הר הבית עבור המוסלמים והיהודים http://t.co/bKFPddkJ0E pic.twitter.com/xy3HTI2QZ4

— Haaretz הארץ (@Haaretz) December 4, 2014

אני מעריך שנדרש מוצא אלגנטי, שעשוי להיות כרוך בהצרחה, לפיה במקום חברות בנאט"ו תקבל אוקראינה חברות באיחוד האירופי. זה יחליף את נושא הביטחון בענייני שגשוג ודמוקרטיה

השאלה עבור ישראל, כמובן, היא מה חושב העולם, בסופו של דבר, על זכותם למדינה של הפלסטינים. הדבר מטעה: אם יסתבר שלאף אחד כבר לא אכפת משום דבר, זה לא בהכרח טוב כל-כך  ליהודים.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com