איגרת מניו יורק משהו השתבש בארצות הברית

יונה מתה כמשל מסויים (צילום: דן פרי)
דן פרי
יונה מתה כמשל מסויים

הייתי פעם סוג של "אמריקאי מכוער". גדלתי בארצות הברית והתחנכתי שם וכשעזבתי לפני כ-30 שנה הפגנתי נטייה ברורה לזלזל בשאר העולם.

למי שהיה מוכן להקשיב הסברתי שאמריקה הינה הדבר האמיתי; אירופה היא מוזיאון יפהפה אך עבש, ולמעט מספר מובלעות של קדמה (יפן, אוסטרליה, ישראל בדוחק) – רוב השאר זה בושה וחרפה, וכדאי שישבו בשקט וילמדו מאתנו איך בונים חברה וכלכלה.

לתקופה קצרה, לאחר קריסת ברית המועצות ב-1991, הייתה אמריקה מעצמת העל היחידה: נראה היה שהדמוקרטיה והקפיטליזם ניצחו, ואלה יוחסו בראש ובראשונה לאמריקה.

מולדובים, דומיניקנים וישראלים – נאלצו להקשיב לי כשאני מסביר, שלמרות שכל המדינות פועלות בהתאם לאינטרסים – רק אמריקה דורשת שהפעולה תהיה גם הדבר הנכון לעשותו

בעיני המיוחדות של אמריקה התבססה גם על מוסר, לא פחות. מולדובים, דומיניקנים וישראלים נאלצו להקשיב לי כשאני מסביר, שלמרות שכל המדינות פועלות בהתאם לאינטרסים – רק אמריקה דורשת שהפעולה תהיה גם הדבר הנכון לעשותו.

במבט לאחור אינני יכול להסביר מדוע חשבתי דברים כאלה על מקום שבו יש פוליטיזציה (ובחירה ישירה) של שופטים ושוטרים בכירים, שמאפשר ארגון מחדש של מחוזות בחירה ודיכוי השתתפות מיעוטים בבחירות – כדי לשמור על שלטון המיעוט, שמוביל את העולם המפותח באחוזי כליאה ובאי-שוויון, ושאיכשהו קושר שירותי בריאות בסיסיים בתעסוקה – כאשר ההחזרים לאזרח תלויים כמעט לחלוטין בחברות ביטוח, שהמודל העסקי שלהן מבוסס על התחמקות מתשלום.

אבל הדבר המגוחך ביותר הוא טירוף הנשק האישי.

ביום בו הגעתי לביקור בשבוע שעבר, שני יורים, שלפחות אחד מהם כיוון בבירור למיעוטים, הרגו 22 אנשים בעיר הטקסנית אל פאסו על גבול מקסיקו ותשעה בדייטון שבמדינת אוהיו. מאז לא שומעים כמעט על משהו אחר, ושוב סוער הויכוח על רפורמה בנושאי נשק.

יש תחושה מייאשת של חוסר תוחלת כל פעם מחדש: הרי ברור שהרפובליקנים יחסמו כל רפורמה, שלא לדבר על שינוי ממשי. הם מתנגדים אפילו לבדיקות רקע ולמיגבלות על מכירת רובי סער. כן: הם מאמינים שיש סיבה שאזרחים יוכלו לרכוש נשק אוטומטי המיועד לצרכים צבאים. כך נהרגים עשרות אנשים בשניות.

הרפובליקנים מתנגדים אפילו לבדיקות רקע ולמגבלות על מכירת רובי סער. כן: הם מאמינים שיש סיבה שאזרחים יוכלו לרכוש נשק אוטומטי המיועד לצרכים צבאים

הרפובליקנים מתעקשים על כך למרות שהרוב רוצה רפורמה. הסיבה לכף היא קיומו של מיעוט, שעבורו הזכות לנשק היא נושא ההצבעה הקובע. באמריקה, שבה כמעט מחצית מהאזרחים אינם מצביעים, ואי אפשר לדעת מה יקרה בקלפי, יש השפעה גדולה למיעוט כל כך מחוייב לעניינו, שתמיד מתייצב ביום הבוחר.

לכן השאלה הקריטית היא האם יגיע היום, שהרוב שדורש רפורמה יהיה מחוייב לעניין באותה מידה, או לפחות במידה מספקת, ואז יעניש את הרפובליקנים.

בניסיון למנוע זאת, שדולת הנשק ממנפת את נאמנותם המרשימה של האמריקנים לחוקת ארה"ב, כולל התיקון השני הבעייתי למדי. תיקון זה קיים בכמה גרסאות מבלבלות וסובל מעיוותי לשון ותחביר מוזרים.

נראה שהוא מבטיח לא "לפגוע" בזכות "להחזיק ולשאת נשק" – אך גם אומר שזה תקף ל"מיליציה מוסדרת היטב" – צירוף מילים שלא בדיוק מתאים לתוקפים המטורללים מהימים האחרונים. הוויכוח על למה התכוונו "המייסדים" הנערצים לא ייפתר לעולם. בינתיים אנשים נהרגים וילדים עוברים הכשרה על איך להסתתר בכיתות לימוד.

נראה שהתיקון השני מבטיח לא "לפגוע" בזכות "להחזיק ולשאת נשק" – אך גם אומר שזה תקף ל"מיליציה מוסדרת היטב" – צירוף שלא בדיוק מתאים לתוקפים המטורללים מהימים האחרונים

יתכן שאנחנו בנקודת מפנה. האירועים האחרונים הגיעו בעונת בחירות לנשיאות, והדמוקרטים, שרואים בנשיאותו של דונלד טראמפ מצב חירום בינלאומי, מנצלים את עניין הנשק בחדות מחשבה לא אופיינית.

זכרו: זו המפלגה שנכנעה כשהרפובליקנים במשך כמעט שנה סירבו אפילו לדון במינוי מועמדו של הנשיא אובמה לבית המשפט העליון, מריק גרלנד – מהלך מהמם שלא היה עולה על הדעת בימים כתיקונם.

ואובמה עצמו, מעשה נעבעך אמיתי, ויתר על האפשרות למנות אותו ללא דיונים בפגרה, בימיו האחרונים כנשיא. לרוב הם משחקים רמי מול יריבים עם רצח בעיניים וסכין בין השיניים (קצת כמו מקביליהם מהמרכז-שמאל הישראלי).

לכן זה מעניין שהמועמדים הדמוקרטים השבוע הורידו את הכפפות, ויתרו על האדיבות המיותרת, והחלו להאשים ישירות את הנשיא טראמפ באחריות, בגלל האמירות הגזעניות והמתסיסות שלו נגד מהגרים בלתי חוקיים.

אליזבת' וורן מאיימת לעקוף את הקונגרס בענייני הנשק במטרה להוריד את הקטל הנורא ב-80% תוך שנה. בין אם זה מציאותי או לא – כל הכבוד לה.

טראמפ, בור אך בעל חושים חדים, מבחין במעשה עצמו. עכשיו הוא ממלמל משהו על בדיקות רקע קלות. לעג לרש, אבל שיפור. בהופעותיו הראשונות השבוע הוא דבק בנרטיב שגורס כי הקטל, שאין לא אח ורע בעולם המפותח, הוא לא קשור לנשק אלא לנושאי בריאות הנפש. ההיקש הוא שאמריקאים הם האנשים הכי משוגעים בעולם.

אולי יש הסבר פשוט יותר: באמריקה יש כ -120 אקדחים ל -100 איש לעומת פחות משלושה בבריטניה. פי 40 יותר (לישראל, אגב, יש בערך 7). שיעור מקרי המוות השנתיים באמריקה הוא מעל 12 לכל 100,000 תושבים – פי 50 יותר מאשר בבריטניה. שני העמים נראים משוגעים באותה מידה – אבל אחד מהם חמוש עד צואר.

איך הכל נהיה כל כך מופרך?

לדעתי רוס פרו (שנפטר לאחרונה) נושא באחריות רבה. המיליארדר המוקיון פיצל את ההצבעה השמרנית בבחירות 1992 וגזל מג'ורג 'בוש האב קדנציה שניה.  ביל קלינטון היה נשיא מוצלח אך הרפובליקנים לא יכלו להתמודד עם העוול ודי ירדו מהפסים. עד היום תאוות השלטון שלהם מצדיקה בעיניהם כל תעלול (גם כאן, בדומה למקביליהם הישראלים).

בתור בונוס, הם גם הגוף המוביל בעולם להכחשת ההתחממות הגלובלית, מתסיסים נגד כל פעולת נגד, ומתעקשים שקיים דיון מדעי בעניין – על אף שאין.

יש גם השקפה אחרת, כמובן.

יש לי חבר בקהיר, שם ביליתי חלק ניכר מהעשור האחרון, והוא תומך בטראמפ. הוא איש מקצוע רציני ממערב התיכון האמריקאי, שמסתובב בעיר המפוייחת בחליפה מהודרת עם מטפחת מקופלת מציצה מהכיס. הוא משדר הדר ונימוס עד שהנושא עובר לפוליטיקה. או אז הבחור נשמע כמו טראמפ על סטרואידים – שנים לפני עלייתו של נוכל הנדל"ן.

הוא אומר שאמריקה הפכה למקום בינוני בו גשרים מתמוטטים, כבישים מתפוררים ותלמידים לא יודעים קרוא וכתוב כי היא התנתקה מהמצויינות, והחליפה מריטוקרטיה ברדיפת צדק חברתי מזווית התקינות הפוליטית (למשל, דיון ציבורי אובססיבי בעניין שרותים לטרנס-ג'נדר).

אפשר להתווכח ועשיתי זאת: הוא חושב שמדינת רווחה בארה"ב מעודדת עצלות, ואילו אני חושב שאי-השוויון הגיע למימדים מבחילים ומסוכנים. אנו מאבחנים באופן שונה – אבל רואים סימפטומים דומים.

בביקור בניו יורק השבוע אני רואה את הסימפטומים  מסביב. פנו אלי יותר קבצנים ברחובות וראיתי יותר הומלסים ישנים על סמרטוטים בשבוע אחד מאשר בכל שאר שנת 2019 בתל אביב.

בביקור בניו יורק השבוע אני רואה את הסימפטומים  מסביב. פנו אלי יותר קבצנים ברחובות וראיתי יותר הומלסים ישנים על סמרטוטים בשבוע אחד מאשר בכל שאר שנת 2019 בתל אביב

ניו יורק ממורמרת. בעוד שכמעט כל מי שאני פוגש כאן מביע יאוש וכעס על טראמפ, הם מתעלמים מסיבה חשובה למה שקרה: אמריקה, למרות שהיא המציאה את אפל וגוגל ומתהדרת בהרווארד וסטנפורד, נראית לחלק ניכר מאזרחיה כמדינה בנסיגה (בעוד שחלק מהנתונים הכלכליים נראים בסדר, כמעט מחצית מהאמריקאים לא יכולים ללקט 400 דולר בשעת חירום).

זה מכעיס אנשים, ואנשים זועמים עושים דברים מטופשים. זה הקדים את טראמפ, וזה הוליד את נשיאותו הקטסטרופלית.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,052 מילים
סגירה