המשפחות הראשונות נתפסו כמאיימות על הקולקטיב הקיבוצי

אמבטיית שמש בחצר בית התינוקות בקיבוץ גת, 1946 (צילום: אוסף מטסון שירותי צילום באדיבות ספריית הקונגרס של ארה"ב, מתוך הספר "שי לילדינו")
אוסף מטסון שירותי צילום באדיבות ספריית הקונגרס של ארה"ב, מתוך הספר "שי לילדינו"
אמבטיית שמש בחצר בית התינוקות בקיבוץ גת, 1946

קולו של יעקב חזן מקיבוץ משמר-העמק, ממנהיגי הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר, נשמע ברקע הסרט "ארבע שעות ביום" שהוקרן השבוע בטלוויזיה, בערוץ כאן 11. חזן מצהיר שכל ילדי הקיבוץ בתקופה החלוצית היו בעיניו כמו ילדיו שלו. דיבורים על הורות קיבוצית קולקטיבית נשמעו כבר בדגניה "אם הקבוצות", בשנים שקדמו למנהיגותו הכריזמטית של חזן.

מרים ברץ, הראשונה בין הנשים מייסדות דגניה שהייתה לאם, הסכימה שגדעון תינוקה הוא "נכס הציבור, רשות הכלל", וחיותה בוסל, גם היא מהמייסדות, האמינה שאהבתה לבן-זוגה היא קולקטיבית, מקיפה את האנושות כולה.

מרים ברץ, הראשונה בין הנשים מייסדות דגניה שהייתה לאם, הסכימה שגדעון תינוקה הוא "נכס הציבור, רשות הכלל", וחיותה בוסל, גם היא מהמייסדות, האמינה שאהבתה לבן-זוגה היא קולקטיבית

אבל האמהות המופיעות בסרט, כולן קיבוצניקיות קשישות, מדברות כזכור על תחושה של החמצת אימהותן שנגרמה להן בגלל שיטת הלינה המשותפת של הילדים בבתי-הילדים. אותה שיטה קיבוצית בוטלה סופית לפני 31 שנים, בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, שבמהלכה הילדים כולם עשו את לילותיהם בבתי ההורים.

האמהות הוותיקות מדברות בסרט גם על רגשי אשמה. נבצר מהן, כדבריהן, להיות עם ילדיהן ברגעי מצוקה.

פערים בין אבות לאמהות

הסרט "ארבע שעות ביום" לא מתייחס לחלקם של האבות בתמונה. החלוצים, מייסדי הקיבוצים, דבקו באידיאולוגיה של שוויון המינים, אבל למעשה התקשו לממש את השוויון המוצהר.

הפער שבין גברים לנשים התבטא גם בהתייחסות ללינה המשותפת. על-כך מלמד, בין השאר, גם מחקר על חיי הנשואים של נשים בנות 60-80 ממייסדות הקיבוצים.

החוקרת, מירי שיפמן, ילידת קיבוץ גבת, חקרה את הנושא במסגרת עבודת גמר לתואר שני בעבודה סוציאלית. מחקרה פורסם ב-1986. במרכזו: ראיונות עומק עם עשרים נשים קשישות. כולן עלו לישראל מגולת אירופה, נישאו בהיותן צעירות מאוד, ובעת קיום הראיונות איתן הן חיו בקיבוץ עם הבעל הראשון. החוקרת מירי שיפמן נוכחה, לדבריה, שעדויות הנשים דומות מאוד. ולפיכך נראה היה לה שאין צורך להגדיל את מספר הנשים המרואיינות.

הסרט "ארבע שעות ביום" לא מתייחס לחלקם של האבות בתמונה. החלוצים, מייסדי הקיבוצים, דבקו באידיאולוגיה של שוויון המינים, אבל למעשה התקשו לממש את השוויון המוצהר

לפי התמונה המצטיירת ממחקרה, הפער שבין הנשים לבעליהן התחיל לבלוט ונחשף אחרי שנולדו הילדים הראשונים. עד אז החלוצות הצעירות השלימו עם קשיי החיים בקיבוץ באורח כמעט פטליסטי. הבינו שעליהן לקבל את דין התנועה, כי זהו מחיר ההתמסרות לרעיון החלוצי. הן ניתקו מבית אבא-אמא בגולה בהיותן נערות רכות, ורובן נכנסו ל"חדר המשפחה" שלהן מתוך געגועים הביתה וכמיהה לקצת תמיכה וחמימות. המשפחות הצעירות התגוררו אז באוהל, בצריף שקירותיו דקים או בחדר, בלי מקלחת ושירותים. ומכאן נגזר המושג הקיבוצי "חדר משפחה".

"לא ציפיתי לשום דבר מחיי הנישואים, אלא רק שלא אהיה לבד ושהוא יהיה איתי", אמרה אחת הנשים המרואיינות. אבל יום העבודה הארוך בשדה או ברפת והעייפות הכבדה הרחיקו את בני הזוג זה מזאת. גם מצוקת הדיור הקשתה.

הילדים שנולדו היו למרכז עולמן של האמהות. ואילו רוב האבות המשיכו למקד את חייהם במשק או בתנועה הקיבוצית. תפקידם של ההורים לא היה ברור.

מטפלות היו מפלות בין המינים ואסרו על אבות להיכנס לבית-הילדים. הם הורשו להציץ בתינוקם רק דרך החלון.

לא קראו להורים "אבא" ו"אמא"

בקיבוצים רבים הוחלט, באסיפת הקיבוץ, שילד לא יפנה אל הוריו במילים אבא-אמא אלא יקרא להם בשמותיהם הפרטיים. אחת האמהות המרואיינות מרדה בנוהל הזה. "איך אני אעבור את החיים בלי שאיקרא "אמא"? אמרה-שאלה אותה אישה.

בקיבוצים רבים הוחלט, באסיפת הקיבוץ, שילד לא יפנה אל הוריו באבא-אמא אלא יקרא בשמותיהם הפרטיים. אחת האמהות מרדה בנוהל הזה. "איך אעבור את החיים בלי שאיקרא "אמא"?

היא עשתה את הצעד הנועז בלי להידבר תחילה עם בעלה. ממילא גידול הילדים היה בעיקר נחלתן של הנשים. אבות רבים נעדרו מהבית אחר-הצהריים, ב"שעות הילדים".

אותן "ארבע שעות ביום", שהיו באמת זמן איכות לפי העגה העכשווית, הוקדשו אך ורק לילדים. גם על כך מדובר בסרט הנידון. רבים מהאבות היו עסוקים בענייני הציבור והמשק או פעילים במוסדות התנועה בעיר והפכו בהדרגה לשותפים פסיביים בגידול ילדיהם.

הנשים הזדהו עקרונית עם החינוך המשותף הקיבוצי. "קיבלנו אותו כמו תורה מסיני" אמרו מרואיינות למירי שיפמן. אבל נשים התקשו להשלים עם נהלים קשוחים ונוקשים שנגזרו מהשיטה השיתופית. האבות היו נוקשים מנשותיהם בשמירה על נהלים שנגזרו מחוקי הקיבוץ. על-כך אמרה מרואיינת, אכולת רגשי אשם:

"בתי עד היום לא מבינה איך זה נכנעתי לחוקים הנוקשים ונהגתי כלפיה כפי שנהגתי. ואני מוכרחה לחזור ולהסביר לה את האילוצים שהיו פעם, ולנסות להצדיק את עצמי".

רוב הנשים המרואיינות הדחיקו את כעסן על הקיבוץ. הלוא הן קיבלו עליהן את דין התנועה. הן זוכרות שיבושים בתקשורת עם בעליהן על רקע הפער בהתייחסותם ל"חינוך המשותף". זה שמה של שיטת החינוך שגובשה והתפתחה בקיבוצים.

אותו נוהג מוזר וקצת מנוכר של פנייה לאבא-אימא בשמותיהם הפרטיים התבסס על אידיאולוגיה של קולקטיביזם קיבוצי וגם שיקף קשיי הסתגלות למוסד המשפחה.

הקיבוצים, בימיהם הראשונים, היו כמעט אנטי משפחתיים. המייסדים החלוצים שהשאירו מעבר לים את בית הוריהם ניסו להתנער מכל מה שנראה להם כפטריארכליות זעיר בורגנית. להיות מעין אנטי-תזה למשפחה המסורתית.

הקיבוצים בראשיתם היו כמעט אנטי משפחתיים. המייסדים שהשאירו מעבר לים את בית הוריהם ניסו להתנער ממה שנראה להם כפטריארכליות זעיר בורגנית, להיות אנטי-תזה למשפחה המסורתית

הם אמנם לא יצרו אידיאולוגיה אנטי משפחתית, כפי שעשו במהלך ההיסטוריה כמה תנועות שיתופיות אוטופיות, אבל המשפחות הראשונות שקמו בקיבוץ נראו למייסדים כמתחרות בקולקטיב ומאיימות על ליכודו.

"קירבת הנפש", "שיתוף הנשמות"

חבורות המייסדים הקטנות והאחידות בגילן שאפו להיות משפחה גדולה המבוססת על קירבת הנפש. ביומנים שנשמרו ובשיחות שתועדו דובר אז על חלום "הקבוצה האינטימית", על "שיתוף הנשמות" ועל היותנו "אחים לעדה".

שאלת השתייכותו הבסיסית של הילד להוריו או לקולקטיב – מופיעה בווריאציות שונות ומשונות בקובץ המרתק וגם צבעוני ומשעשע – "כאן על-פני האדמה" –שיצא לאור ב-1981, במלאות שבעים שנה לקבוצות הראשונות. עורכי הקובץ היו שלושה קיבוצניקים, אז בני ארבעים פלוס-מינוס: מוקי צור, תאיר זבולון וחנינא פורת. הקטעים שהם ליקטו תוך חיפושים מתמשכים בארכיונים מדלגים במתכוון על האותיות הגדולות של ההיסטוריה, על הפוליטיקה, הביטחון וכ"ו.

הקובץ מספר על האנשים בקיבוץ בשלושים שנותיו הראשונות, מתקופת העלייה השנייה ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939. פסיפס היומנים, הזיכרונות, הקוריוזים, השיחות ,הצילומים, מתרכז בפכים הקטנים בחייהם של הראשונים כבני-אדם. מה קרה במפגש היומיומי בין האנשים לבין האתגרים הכבדים שהם הטילו על עצמם.

לקט הקטעים הכלולים בספר ממחיש בין השאר את מאבקי הכוח ומשחקי האיזון שבין הקולקטיב הקיבוצי-למשפחה. הנה, למשל, הסיפור של חיותה בוסל, מוותיקות דגניה "אם הקבוצות". גם חיותה בוסל ובן-זוגה חיפשו את נוסחת הפלא, בדומה לזוגות אחרים: איך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה? איך לבנות משפחה כשאין שום חיץ בינה לבין הקבוצה?

לקט הקטעים בספר ממחיש את מאבקי הכוח ומשחקי האיזון שבין הקולקטיב הקיבוצי-למשפחה. גם חיותה בוסל ובן-זוגה חיפשו את נוסחת הפלא: איך לבנות משפחה כשאין שום חיץ בינה לבין הקבוצה?

בוסל כתבה ביומנה:

"שנינו האמנו בתמימותנו הרבה שאין זה הוגן לחשוב על קשרי אהבה בין צעיר לצעירה. שהאהבה האמיתית צריכה להקיף את האנושות כולה. נוסחה מקורית נמצאה לנו: אין אנו אוהבים אחד בשני צעיר או צעירה, אלא את הצעיר והצעירה בהא הידיעה אשר רעיון אחד, לאומי-אנושי מאחד אותם: קירבת לבבות".

ומרים ברץ, האימא של הילד הראשון בדגניה, הכירה כאמור בכך ש"הילד שלי הוא נכס הציבור, רשות הכלל". מי שחפץ, כדבריה, הביא אותו לחדר-האוכל אפילו בשעה עשר בערב, והיא לא התנגדה לכך. "לא פעם ישבו כל שלושים וחמשת אנשי דגניה מסביב לשולחנות בערבי החורף ונהנו מהילד בן שבעת החודשים".

אותו ילד ראשון בקבוצה הראשונה – "גדעון של דגניה"- נתפס כבן של כל הארץ. "הבנים הראשונים, סיפר יצחק טבנקין מנהיג הקיבוץ-המאוחד, היו ידועים לכל הארץ. תארו לכם: פועל בא ארצה, אין לו מקום עבודה קבוע, אין ביטחון, אין שום עתיד. אבל יש משפחה, ילד!". הילדים הראשונים נתפסו כהוכחה שיש עתיד לקבוצה, שאפשר לבנות בה בית ממשי, ואין היא מעשה טירוף של קומץ צעירים.

"ההיפים של העליות הראשונות"

חבורות המייסדים האחידות בגילן והומוגניות בהרכבן, כונו על-ידי סוציולוגים "עדות ברית". וכאשר העדה הפכה בהדרגה לקהילה ובה משפחות, קבוצות מישנה ובני גילאים שונים, פחתה היריבות והתחרות הסמויה בין המשפחה למסגרת הקולקטיבית הקיבוץ הכיר במשפחה אבל שחרר אותה מתפקידיה הכלכליים.. ברבות השנים התברר ש….המשפחה ניצחה את הקיבוץ. תהליכים כמו ההפרטה וביטול הלינה המשותפת הגבירו את ההתבצרות בחוג המשפחה. בקיבוץ הנוכחי מתקיימת משפחתיות שמרנית ובתוכו אין כמעט מקום למשפחות לא נורמטיביות וליחידים לא נשואים. אבל זהו נושא לעיון ולדיון נפרד.

מי שחפץ, כדברי מרים ברץ, הביא את בנה לחדר-האוכל אפילו בשעה עשר בערב, והיא לא התנגדה. "לא פעם ישבו כל 35 אנשי דגניה מסביב לשולחנות בערבי החורף ונהנו מהילד בן שבעת החודשים"

לימים הודבק לראשונים הכינוי "ההיפים של העליות הראשונות". הנה עוד סיפור על מרים ברץ, ראשונת האמהות בדגניה. לידת הילדים עוררה את שאלת עבודתה של האם – בחקלאות או במטבח השיתופי? לאחר שברץ החלימה ממחלה קשה חבריה סברו שמעתה עליה להקדיש את כל זמנה לטיפול בבנה הרך. אבל היא התקוממה, כפמיניסטית אדוקה, ועשתה מעין "שביתת ילד":

"כי ידעתי שבדרך המוצעת לי אפרוש מהציבור ומכל המתרחש בקבוצה. אמרתי: אעמיס על עצמי עול נוסף. אולי אוותר על משהו, גם על חשבון הילד ועל רגשות אם לילדה. לקחתי את ילדי לרפת, השכבתי אותו באבוס, הפרות ליקקו אותו, הזבובים והיתושים עקצו אותו, ואני הינקתי אותו ברפת".

היה זה דווקא יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ-המאוחד, שגילה הבנה למצוקת האמהות, הראשונות מסוגן בעולם. בלשונו:

"כי אם שאמה אינה אתה בזמן הלידה, איפה זה נשמע בעולם? התחילה מבוכה – מה עושים עם הילד? איך מגדלים ילד? היינו כמו האדם הראשון. פה התעורר מחדש המבחן: קומונות או משפחות? אומנם האם לא ידעה לטפל בילד יותר טוב מחברת קיבוץ אחרת, אבל בכל-זאת יש משהו בכך שהיא אם. היא ידעה לאהוב, ידעה מסירות, ידעה פחד, חרדה ודאגה".

ואילו יוסף בוסל בירך על "שביתת הילד" שקיימה מרים ברץ. הוא ראה בה "צעד בשחרור הילד משלטון הוריו". אבל המציאות הוכיחה שגם ילד בדגניה הוא קודם כל בן להוריו. מחלה מידבקת שפרצה במקום אילצה את חברי הקבוצה למנות מטפלת ולכונן מסגרת נפרדת לילדים. ב-1919 הוקם בדגניה גן-הילדים הראשון ובו ארבעה ילדים. ומי הייתה הגננת הראשונה? דווקא חיותה בוסל, האם המהפכנית-מרדנית.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
אני כילד חוויתי את הדבר הזה. הטראומה נוטרה עד היום. מילד קטן שמחייך הרבה כפי שהעידה איתי ז"ל הפכתי למבוגר כועס על כל העולם. כל כך קשה היה למרוד בעיקר שאת תקוע שם עד שיכולתי לעזוב פיזית ... המשך קריאה

אני כילד חוויתי את הדבר הזה. הטראומה נוטרה עד היום. מילד קטן שמחייך הרבה כפי שהעידה איתי ז"ל הפכתי למבוגר כועס על כל העולם. כל כך קשה היה למרוד בעיקר שאת תקוע שם עד שיכולתי לעזוב פיזית ורגשית.

עוד 1,494 מילים ו-1 תגובות
סגירה