ילדים יהודים מפולין מגיעים ללונדון בפברואר 1939 (צילום: Bundesarchiv Bild)
Bundesarchiv Bild
ילדים יהודים מפולין מגיעים ללונדון בפברואר 1939

המבצע להצלת סיפורי המשפחות המאמצות

זמן קצר אחרי זוועות ליל הבדולח, שינתה הממשלה הבריטית את עמדתה והסכימה לקלוט אלפי ילדים שנמלטו מהשלטון הנאצי ● ההתגייסות האזרחית הייתה מרשימה, אך לא תועדה מעולם ● כעת החל ההיסטוריון מייק לוי לאסוף עדויות - חלקן חושפות תופעות של ניצול ילדים, אבל רובן מתארות קשר עמוק שנרקם בין המשפחות לילדים המאומצים ● "זאת הייתה עבורנו זכות אדירה"

אביה של אן צ'דוויק זוכר ששמע את סוזן ספיצר מתייפחת חרישית בחדר השינה שלה, קוראת "מוטר, מוטר" ("אימא, אימא").

הילדה בת החמש הגיעה למשפחת צ'דוויק בקיימברידג' בקינדר־טרנספורט מצ'כוסלובקיה. היא הייתה אחת מ־10 אלף הפליטים, ילדים וילדות יהודים, שנמלטו מהנאצים ונאספו על ידי הבריטים ערב מלחמת העולם השנייה.

סוזי, שלא חזרה לראות את הוריה מאז שהעלו אותה לרכבת בתחנה המרכזית בפראג, לא דיברה אנגלית. בני משפחת צ'דוויק – אן בת השנתיים והוריה ויניפרד ואוברי – לא דיברו גרמנית. אבל אן הצליחה לקלוט במהירות קצת גרמנית. "אני זוכרת את סוזי אומרת, 'איך ווייס נישט' – 'אני לא מבינה' – אז קצת גדלתי עם צלילי השפה באוזניי", היא מספרת בריאיון לזמן ישראל.

זיכרונותיה של צ'דוויק מ־11 השנים שבילתה סוזי עם משפחתה, הם חלק מפרויקט חדש של ההיסטוריון ומרצה השואה מייק לוי. במסגרת הפרויקט, שממומן על ידי מוזיאון וקרן ארצות הברית לזכר השואה, הוא מראיין משפחות בריטיות שאימצו את ילדי הקינדר־טרנספורט.

בני משפחת צ'דוויק, אן משמאל וסוזן ספיצר מימין (צילום: באדיבות אן צ'דוויק)
בני משפחת צ'דוויק, אן משמאל וסוזן ספיצר מימין (צילום: באדיבות אן צ'דוויק)

החוויות שלהם, אומר לוי, "הוזנחו עד כה בהיסטוריוגרפיה של הקינדר־טרנספורט ובצדק – אנשים היו כל כך להוטים לתעד כמה שיותר זיכרונות מהילדים עצמם", הוא אומר. יחד עם זאת, העדויות של משפחות האומנה הבריטיות לא תועדו.

אף שככל הנראה כבר מאוחר מדי לדבר עם רוב ההורים המאמצים, לוי מתכוון לראיין את אחיהם, כמו צ'דוויק. בעקבות פנייה שפורסמה בעיתון הסאנדיי טיימס בדצמבר האחרון, קיבל צ'דוויק כ־200 תגובות, מתוכן נקבעו כבר ראיונות לכ־20 אחי אומנה.

לוי, שספרו החדש “Get The Children Out: Unsung Heroes of the Kindertransport” (בתרגום חופשי: "הוציאו את הילדים: הגיבורים הלא מוכרים של הקינדר־טרנספורט") פורסם לאחרונה, מתאר איך הבריטים התגייסו לסייע לאלפי הילדים היהודים הפליטים.

רוב ילדי הקינדר־טרנספורט הושמו לאומנה עם משפחות. חלקם מצאו את עצמם בהוסטלים או פנימיות. מבין אלה שחיו עם משפחות – כ־25% גרו עם יהודים־בריטים, בעיקר בערים הגדולות כמו לונדון, גלזגו ומנצ'סטר.

אולם, עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, החלו פינויים המוניים של ילדים מהאזורים העירוניים, שם התרכזו רוב התקיפות האוויריות הגרמניות. כמו הילדים הבריטים, כותב לוי, "פליטים צעירים, דוברי גרמנית, הוצמדו למשפחות בחבל ויילס, באזורים הצפוניים, בסקוטלנד, במחוז דבון ובחוף הים המסולע של קורנוול".

עד שפרצה המלחמה הוקמו לפחות 200 ועדות מקומיות לפליטים ברחבי בריטניה. "במעט מאוד אזורים לא היו פליטים יהודים", הוא אומר.

פליטות צעירות מגיעות להרוויץ', עיר נמל באסקס, 2 בדצמבר, 1938 (צילום: Bundesarchiv_Bild_183-1987-0928-501 Wikimedia Commons)
פליטות צעירות מגיעות להרוויץ', עיר נמל באסקס, 2 בדצמבר, 1938 (צילום: Bundesarchiv_Bild_183-1987-0928-501 Wikimedia Commons)

ההתגייסות הציבורית עמדה בניגוד מובהק לעמדת הממשלה. במהלך התקופה שבין המלחמות, בריטניה אימצה מדיניות של דלת סגורה כלפי מהגרים ופליטים – גם כשמצב היהודים בגרמניה החמיר. למעשה, התגובה של ממשלת בריטניה לסיפוח אוסטריה במרץ 1938 הייתה להדק את המגבלות על הוויזות לאלה שניסו להגר אליה.

יחד עם זאת, ברקע הזעזוע הציבורי בעקבות ליל הבדולח, הממשלה הסכימה לקבל – באופן זמני – ילדים יהודים בני פחות מ־17, בתנאי שמאמצי ההצלה לא יהיו על חשבון הקופה הציבורית.

צ'דוויק מאמינה כי הוריה – שניהם היו אז מורים בשנות ה־20 לחייהם – החליטו לפתוח את ביתם בעקבות תשדיר רדיו של ראש הממשלה השמרני סטנלי בולדווין בתחילת 1939.

להוריה לא היה מושג מה זה ידרוש מהם. צ'דוויק מציינת שהעירבון שהתבקשו לשלם, בגובה 50 פאונד, היה סכום עתק בהתחשב בכך ששכר אביה עמד על 4 פאונד לשבוע

"אמא שלי, אני בטוחה, יזמה את זה", אומרת צ'דוויק. "היא הייתה מסוג האנשים שהיו מייד אומרים, 'ובכן, למה לא?'". יחד עם זאת, היא חושבת שלהוריה לא היה מושג מה זה ידרוש מהם. צ'דוויק מציינת שהעירבון שהתבקשו לשלם, בגובה 50 פאונד, היה סכום עתק בהתחשב בכך ששכר אביה עמד על ארבעה פאונד לשבוע.

אילוסטרציה: פליטים יהודים מבריטניה מקבלים מבט ראשון על צפון אמריקה עם הגעתם לנמל הליפקס, נובה סקוטיה, קנדה, 19 ביוני 1940. הם היו בדרכם להתחיל חיים חדשים בעיר ניו יורק (צילום: AP)
אילוסטרציה: פליטים יהודים מבריטניה עם הגעתם לנמל הליפקס, נובה סקוטיה, קנדה, 19 ביוני 1940 (צילום: AP)

"הממשלה הבריטית עדיין מחזיקה בעירבון", היא צוחקת. משפחות האומנה הבריטיות היו מגוונות באופיין, אומר לוי. חלקן היו מאוד אמידות. הרוזן טרפרין – שדודו, ראש הממשלה לשעבר ארתור בלפור, הבטיח שבריטניה תתמוך במדינה יהודית בפלשתינה כבר ב־1917 – הציע את אחוזתו הגדולה מחוץ לאדינבורו כבית ספר חקלאי ל־160 מילדי הקינדר־טרנספורט.

בלונדון, אלן סיינסבורי – בעל רשת מרכולים מוכרת עד היום – שכר בית ליד ווימבלדון בו שוכנו לפחות 22 ילדים וילדות יהודים.

עם זאת, משפחות רבות הגיעו ממעמד הפועלים והיו בעלי משאבים מוגבלים. הצורך בהקצאת חדר שינה נוסף פירושו, מאמין לוי, שרובם היו מהמעמד הבינוני הנמוך, כלומר – מורים, פקידים, עובדי רשויות מקומיות, דוורים ונגרים. מתחילת 1940, משפחות האומנה יכלו לקבל סיוע ממשלתי קטן כחלק מהמאמץ הרחב יותר להגן על הילדים שנמלטו.

ההיסטוריון והמחנך מייק לוי (צילום: באדיבות המצולם)
ההיסטוריון והמחנך מייק לוי (צילום: באדיבות המצולם)

אף שהאחים המאמצים לא תמיד יודעים להסביר למה בחרו הוריהם לפתוח את ביתם בפני הילדים הפליטים, הרישומים הקיימים מספקים מספר תובנות, מסביר לוי. הקמפיין הציבורי ברדיו, בקולנוע ובעיתונות היה, במונחים של היום, הצלחה. אחרי ליל הבדולח "הייתה תחושה שההיטלריזם כל כך נורא שאנחנו צריכים לעשות את חלקנו כדי להקל על הסבל", הוא מציין.

הקווייקרים, והגורמים האחרים המעורבים בפוליטיקה השמאלנית והאנטי פאשיסטית, שיחקו תפקיד חשוב במציאת בתים לפליטים. היה להם ניסיון קודם עם פינוי בקנה מידה קטן יותר של 4,000 ילדים בסקים במהלך מלחמת האזרחים בספרד. כמו כן, אומר לוי, חלק גדול מהאוכלוסייה הונע על ידי "אלטרואיזם א־פוליטי".

כמובן, היו גם כאלה שרצו לעזור ממניעים מפוקפקים. למשל, מיסיונרים נוצרים ניסו לנצל את ההזדמנות כדי להמיר את דת הילדים. כמו כן, נאסר לנצל את הילדים כפועלים ללא תשלום, והמשפחות נדרשו לספק להם השכלה.

אין ספק שכמה משפחות מהמעמד הבינוני־גבוה התייחסו לאימוץ נער או נערה יהודיים כהזדמנות זולה לזכות במשרת או משרתת, תפקידים שהיה קשה למלא

אולם, אין ספק שכמה משפחות מהמעמד הבינוני־גבוה התייחסו לאימוץ נער או נערה יהודיים כהזדמנות זולה לזכות במשרת או משרתת, תפקידים שהיה קשה למלא באותה תקופה.

המהירות שבה יושמו מאמצי הקינדר־טרנספורט, והעובדה שרבים מהמעורבים בוועידות הפליטים המקומיים היו מתנדבים, עלולים היו לפגוע בתהליך המיון והגיוס של משפחות האומנה. יתרה מזאת, אומר לוי, ככל שילד הושם בבית רחוק יותר מוועדת הפליטים, כך היה פחות משטור ופיקוח, וגבר הסיכון לניצול.

זמן קצר לאחר השחרור בברגן-בלזן, גרמניה (צילום: רשות הציבור)
זמן קצר לאחר שחרור ברגן־בלזן, גרמניה (צילום: רשות הציבור)

המשפחה שאימצה את לור מישל, למשל, הכריחה אותה לעבוד שעות ארוכות כמשרתת ללא תשלום ולא שלחה אותה לבית הספר. בסופו של דבר התמזל מזלה – אחיה, סטודנט באוניברסיטת קיימברידג', הצליח לגרום לסיביל האטון – חברה בוועדת הפליטים של העיר – לבחון את המקרה.

בסופו של דבר עברה מישל לגור עם האטון ובעלה האקדמאי. מאוחר יותר סיפרה כי בני הזוג היו "תחליף טוב לב, נדיב ונפלא להוריי שנתפסו בהולנד בדרכם לארצות הברית, ולמרבה הצער נשלחו לברגן־בלזן".

כאמור, לא כל האומנות היו מוצלחות או האריכו ימים. חלק ממשפחות האומנה כעסו על הילדים הפליטים שבעיניהן היו "כפויי טובה" או "לא מחונכים" (לוי מציין שזה יכול להיות בגלל דבר טריוויאלי, כמו התחצפות). ילדים לפעמים נשלחו לבתים אחרים בעקבות שינוי במצבה של המשפחה המאמצת, כמו לידת תינוק, קשיים פיננסים, או – אחרי תחילת המלחמה – מותו של האב בלחימה.

"על פי הרישומים הקיימים, רוב הילדים חיו בסביבה טובה עם הורי אומנה שעשו כמיטב יכולתם בנסיבות המאתגרות"

אבל על אף שקשה לאמוד את המספרים בצורה מדויקת, אומר לוי, "על פי הרישומים הקיימים, רוב הילדים חיו בסביבה טובה עם הורי אומנה שעשו כמיטב יכולתם בנסיבות המאתגרות".

פסל לכבוד ילדי הקינדר־טרנספורט מחוץ לתחנת הרכבת ברחוב ליברפול, לונדון (צילום: John Chase, 2006)
פסל לכבוד ילדי הקינדר־טרנספורט מחוץ לתחנת הרכבת ברחוב ליברפול, לונדון (צילום: John Chase, 2006)

זה בהחלט היה המקרה של סוזי ספיצר. צ'דוויק זוכרת שהיא וסוזי היו הבנות היחידות של הוריהן, "לא הייתי רגילה לנוכחות של ילדה אחרת בסביבה". הוריה מיהרו למצוא דרכים להקל על הסיטואציה. "אני זוכרת שבהתחלה הייתי מתעצבנת על סוזי שגנבה לי את הבובות. אבל ההורים שלי מיד הפסיקו את זה.

"יש לנו תמונות שצולמו שישה חודשים אחרי שסוזי הגיעה, ויש שתי עגלות בובה ושני שולחנות קטנים בגינה עם כיסאות קטנים. אבא מהר מאוד ארגן חפצים שהיו זהים לשלי, שיהיה גם לסוזי. שניהם עשו כמיטב יכולתם לוודא שהקנאה לא תתגנב לביתנו".

כשהגיעו לגיל בית ספר, "רבנו כמו נמרות", מספרת צ'דוויק. "לסוזי היה שיער כהה, יפה ומתולתל, ולי היה שיער חלק. שניהם התאימו היטב למשיכה", היא צוחקת. "אבל היינו גם חברות מאוד טובות".

הוריה של צ'דוויק שמרו על קשר עם הוריה של סוזי, האנזי וליאו, והחליפו ביניהם מכתבים. באחד מהם כתב ליאו לבתו: "אני מאושר שאת לומדת אנגלית אבל אל תשכחי את הגרמנית שלך. אחרת, כשניפגש, לא אבין מה את אומרת".

האנזי, ליאו וסוזן ספיצר לפני מלחמת העולם השנייה (צילום: באדיבות אן צ'דוויק)
האנזי, ליאו וסוזן ספיצר לפני מלחמת העולם השנייה (צילום: באדיבות אן צ'דוויק)

המלחמה הקשתה על רצף ההתכתבות. לפי מחקר שערכה צ'דוויק, האנזי הייתה עדיין בחיים ביולי 1942, אבל לאחר מכן נעלמו עקבותיה. ליאו, שלחם למען צרפת החופשית, נכלא במחנה דראנסי, מחנה ריכוז שרוב אסיריו נשלחו לאושוויץ לפני שחרור פריז באוגוסט 1944.

אחרי המלחמה בחרה סוזי לנסוע לדודה ודודתה בארגנטינה, למגינת לבם של בני הזוג צ'דוויק, שלא הייתה להם שום חזקה משפטית עליה. הנסיעה הזאת לא הייתה חיובית עבור סוזי בת ה־16. צ'דוויק מחזיקה במכתבים הממוענים ל"אמי היקרה" ובהם כתבה שהייתה רוצה לחזור הביתה "רק לסוף שבוע".

במכתב ששלח אביה המאמץ של סוזי נכתב: "תמיד יהיה פה בית בשבילך". הודות לכסף שגויס מוועדת הפליטים המקומית בבריטניה, סוזי – שסירבה לאפשר לדודה ולדודתה לאמץ אותה – הצליחה לחזור לבריטניה ב־1953.

"ההבדלים בינינו אף פעם לא נבעו מכך שסוזי הגיעה ממשפחה אחרת", היא נזכרת. "היא תמיד הייתה חלק מהמשפחה. אני מתגעגעת אליה נורא, גם היום"

צ'דוויק אומרת שהיא וסוזי, שמתה ב־1973, הפכו ל"חברות טובות בצורה יוצאת מהכלל". הן יצאו יחד לחופשות ותקופה מסוימת, כשעבדו באותו בית חולים, אף חלקו דירה. "ההבדלים בינינו אף פעם לא נבעו מכך שסוזי הגיעה ממשפחה אחרת", היא נזכרת. "היא תמיד הייתה חלק מהמשפחה. אני מתגעגעת אליה נורא, גם היום".

מחנה אושוויץ-בירקנאו, 27 בינואר 2006 (צילום: Czarek Sokolowski, AP)
מחנה אושוויץ־בירקנאו, 27 בינואר 2006 (צילום: Czarek Sokolowski, AP)

לוי מציין כי אף שהוא נמצא בשלבי המחקר המוקדמים, הוא כבר מופתע מההשפעה העמוקה שהייתה לחוויית הקינדר־טרנספורט על משפחות האומנה הבריטיות. "או שזאת הייתה חברות לכל החיים, או, כמו שאחת מאחיות האומנה תיארה את זה, 'היא הפכה לאחותי'".

גם במקרים שבהם לא נשמר הקשר עם הילדים הפליטים – אולי כי עברו לארצות הברית או לישראל אחרי המלחמה – מערכות היחסים לא הסתיימו באופן שלילי. אחים ניסו למצוא זה את זה והתחברו מחדש אחרי עשורים של נתק.

"למרות שבמובנים מסוימים זאת הייתה מערכת יחסים קצרה למדי – אולי רק לכמה חודשים – נדמה שהייתה לה השפעה ארוכת טווח על המשפחה. זה פשוט היה עניין מאוד אמוציונאלי פה", אומר לוי. צ'דוויק מסכימה. היא פרסמה ספר על סוזי בו היא מתארת איך הגעתה של ילדה יהודייה לביתה לפני שמונה עשורים שינתה את חייה.

אן צ'דוויק, שמשפחתה אימצה ילדה מהקינדר־טרנספורט (צילום: באדיבות המצולמת)
אן צ'דוויק, שמשפחתה אימצה ילדה מהקינדר־טרנספורט (צילום: באדיבות המצולמת)

"זאת הייתה זכות אדירה שקיבלנו אותה". צ'דוויק אומרת שהמחקר שערכה בעקבות מותה של סוזי "קירב אותי לעולם היהודי" ולהוראת השואה. "זה הוסיף לחוויית חיי ואני אסירת תודה על כך", היא אומרת.

צ'דוויק מרצה בבתי ספר על הקינדר־טרנספורט ומעורבת בהקמת פרויקט חדש בנמל הרוויץ', אליו הגיעו הספינות הראשונות של ילדים הפליטים. היא מאמינה שעבודתה משקפת את המחויבות שלה לזוג ההורים שמעולם לא פגשה, שבתם הפכה לאחותה.

"אני מרגישה אחריות כלפי הוריה של סוזי, לגלות מה אני יכולה לתרום לא רק מהחוויה שלי, אלא גם לספר את הסיפור שלהם", היא אומרת. "זה כל מה שאני יכולה לעשות עכשיו למענם".

אם המשפחה שלכם או משפחה המוכרת לכם אימצה ילד מהקינדר־טרנספורט, אנא צרו קשר עם מייק לוי בכתובת האימייל: kindertransport4@gmail.com

עוד 1,597 מילים
סגירה