מערכת החינוך הישראלית שמה דגש מרכזי על חינוך למעורבות אזרחית פעילה. סעיף 9 בחוק החינוך הממלכתי (תשי"ג-1953) מציב כמטרה חינוכית:

"לטפח מעורבות בחיי החברה הישראלית, נכונות לקבל תפקידים ולמלאם מתוך מסירות ואחריות, רצון לעזרה הדדית, תרומה לקהילה, התנדבות וחתירה לצדק חברתי במדינת ישראל".

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

חינוך אזרחי שם דגש על פעולות הפרט ומעמיד את העשייה הקהילתית ככלי מרכזי להובלת שינוי חברתי ול"תיקון עולם".

מערכת החינוך הישראלית מדגישה בחוק החינוך מעורבות אזרחית פעילה: "לטפח מעורבות בחיי החברה הישראלית, נכונות לקבל תפקידים ולמלאם במסירות….התנדבות וחתירה לצדק חברתי בישראל"

מרד הסטודנטים של שנת 1968 אשר התחולל בצרפת, הוביל לפיזור הפרלמנט ולבחירות חדשות. המרד, תחת הנהגתו של דני כהן־בנדיט, אשר כונה "דני האדום", הוביל להתפטרותו של שארל דה־גול וחולל מהפך עמוק ברפובליקה הצרפתית. צעירי אירופה נוכחו לדעת כי יש בכוחם להביא לידי שינוי חברתי ופוליטי ולעצב לעצמם מציאות חדשה טובה יותר.

Mar 22 1968 – Daniel Cohn-Bendit ("Danny The Red") and 7 other students occupy the administrative offices of the University of Nanterre. pic.twitter.com/mPAVFgQNy4

— DailyRadical History (@radicaldaily) March 22, 2021

כבר שבועיים שהתקשורת הישראלית לא נרגעת מהתחקיר העיתונאי של תומר גנון מ"כלכליסט"' אשר חשף (לכאורה) כי תוכנת הסייבר ההתקפית פגסוס של חברת NSO, שימשה בידי המשטרה ככלי לאיסוף מודיעין על אזרחים. נדמה היה כי חשיפת הפגיעה בזכויות יסוד של האזרחים על ידי הגורמים האמונים על אכיפת החוק, תעורר את הציבור למחאה אזרחית.

להזכירכם, רגע לפני הפרסום בכלכליסט צפינו במנחה "הצינור" גיא לרר מנופף בשקית פסטה זולה במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 13, וקורא לציבור לצאת למרד צרכנים. בעקבות הלחץ הציבורי/תקשורתי שנוצר הודיעו יצרני ויבואני המזון הגדולים במשק על הקפאת העלאת המחירים המתוכננת. אפיזודה זו מדגימה בבירור כיצד יש בכוחו של לחץ תקשורתי וציבורי להשפיע על חברות ענק ולחייב אותן להישמע לרחשי הציבור.

לפני הפרסום בכלכליסט צפינו במנחה "הצינור" מנופף בשקית פסטה זולה במהדורת ערוץ 13, וקורא לציבור לצאת למרד צרכנים. בעקבות הלחץ הציבורי/תקשורתי הקפיאו יצרני ויבואני המזון הגדולים את ההעלאה

אולם, כפי שאנו עדים, התחקיר אודות המעקב (לכאורה) אחר אזרחים, לא עורר מחאה נרחבת. תלמידי ובוגרי מערכת החינוך הישראלית של השנים האחרונות הם ילידים מובהקים של העולם הדיגיטלי. צעירים אלה שולטים במיומנויות הפעלת המדיות, ומעורים עמוק ברשתות החברתיות. נראה היה כי חשיפה עיתונאית המתארת את הקלות הבלתי נסבלת של פגיעה שילטונית בזכויות האזרחים תעורר הד ציבורי משמעותי ותניע אותם לפעולה. הפלטפורמות הוירטואליות והרשתות החברתיות בהן הם פועלים מאפשרות התארגנויות אזרחיות מהירות ויעילות, דוגמת זו שהפעיל מנחה הצינור. פלטפורמות אלו והמשתמשים בהן בעלי יכולת ליצירת התארגנות אזרחית מהירה ואפקטיבית.

אולם בסוגיית המעקב אחר האזרחים קולם של צעירי ישראל לא נשמע. עניין זה תמוה ומעורר שאלות עמוקות. הגילוי כי מערכות אכיפת החוק עושות שימוש (לכאורה) בשיטות פעולה הלקוחות ממשטרים אפלים, ופוגעות בזכות לפרטיות אמורה הייתה לעורר זעקה ומחאה נרחבת. למה אסון מירון לא הוציא את הצעירים לרחובות? למה מחאת האתיופים על אלימות שוטרים ואכיפה בררנית כלפי בני הקהילה נותרה כמעט כולה מחאה של אתיופים בלבד? מדוע מחאת הנכים התנהלה בעיקר על ידי הנכים?

היכן הסולידריות הישראלית? מדוע קולם של תלמידי ובוגרי התיכונים, תלמידי המכינות הקדם צבאיות, החיילים המשוחררים, הסטודנטים והזוגות הצעירים לא נשמע? היכן נמצא דני האדום שלנו ומדוע הוא מסתתר?

הפגנה של יוצאי אתיופיה במחאה על ירי שוטרים ביוסף סלמסה, 2016 (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)

למערכת החינוך בישראל יש את הכלים ואת היכולת לעצב ולהניע את בני הדור הצעיר למעורבות חברתית ולפעולה אזרחית. עדות לכך הם שיעורי הגיוס הגבוהים לצה"ל ולשירות לאומי־אזרחי. לעתים נדמה, כי המקום בו מערכת החינוך בישראל נכשלת הוא בחינוך לתחושת שייכות קולקטיבית. כאשר הפרט מרגיש שייך ומאמין כי הוא בעל יכולת השפעה על הציבור הרחב, הוא מתעורר לפעולה וחש כי יש ביכולתו לשנות, לעצב ולהשפיע על המציאות.

לעתים נדמה, כי המקום בו מערכת החינוך בישראל נכשלת הוא בחינוך לתחושת שייכות קולקטיבית. כשהפרט מרגיש שייך ומאמין שהוא בעל יכולת השפעה על הציבור הרחב, הוא מתעורר לפעולה

אני סבור כי החלוקה האזורית המתקיימת במערכת החינוך היא היא "החטא הקדמון", המהווה את התשתית עליה מתגבשת האדישות האזרחית. מדיניות חינוכית זו יוצרת מציאות בה תלמידי ישראל נפגשים ומקיימים קשרים אך ורק עם אלו הדומים להם. הם פוגשים רק את אלו החיים בשכנות להם המשתייכים למעמד סוציואקונומי הדומה לשלהם.

מדובר בחלק מהותי משיטת ניהול החינוך בישראל. נבדלות זו אינה מעוררת לפעולה רחבה, החוצה מגזרים ומעמדות. ללא תחושת השתייכות קולקטיבית לא מתקיימת סולידריות אמיתית.

אדישות אזרחית של בני הדור הצעיר נוכח עוולות שלטוניות מהווה סכנה של ממש לקיום הקולקטיב הישראלי. האדישות הבאה לידי ביטוי בפרשת NSO מתקיימת באותו צורה ביחס ליוקר המחייה החונק את צעירי ישראל וגם בסוגיה זו קולם אינו נשמע.

האשמה מוטלת על כתפינו, המבוגרים ומחנכי הדורות הבאים. אנו, כהורים, ממשיכים לשלוח את ילדינו לבתי ספר המבססים על חלוקה אזורית ומתירים את צמצום חירותנו בקביעת דרך חינוך ילדינו. יתר על כן, השיח הציבורי כיום נעדר סובלנות, והמסרים המרכיבים אותו עמוסים באמירות חד־צדדיות המונעות שיח משתף ודיון כן המביא לידי הקשבה ושינוי עמדות.

כל מגזר נלחם על "פרוסת הלחם שלו", תוך שהוא מנסה לחטוף את פרוסת זולתו. רבים מאתנו המבוגרים חשים ייאוש עמוק ואיננו מאמינים עוד באפשרות ממשית של שינוי המציאות. הרגשה זו "עוברת בירושה" לילדינו. תחושת הייאוש מובילה למעין הרמת ידיים והשלמה עם פגיעות בלתי פוסקות בחירותנו ובזכויותינו.

נראה כי הציבור הישראלי נואש מניסיון לדו שיח שיוביל לרצון של ה"שבטים הישראליים השונים" להיטיב עם הדומים להם והשונים מהם. הייאוש מוביל לאדישות ולהתבצרות בעמדות נוקשות וחסרות גמישות.

חלק מהותי משיטת ניהול החינוך בישראל. נבדלות זו אינה מעוררת לפעולה רחבה, החוצה מגזרים ומעמדות. ללא תחושת השתייכות קולקטיבית לא מתקיימת סולידריות אמיתית

דומני כי על מנת שנצליח להביא לשינוי בתפישותיהם של התלמידים ולחזק את אמונתם כי למעשיהם במרחב המשותף יש משמעות והשפעה, עלינו לייצור מגוון אפשרויות חינוכיות. עלינו להפגיש בין מגזרים שונים, עלינו להרחיב את אפשרות הבחירה ההורית ולעודד עיצוב ופיתוח מודלים חינוכיים מגוונים המאפשרים בניין קהילות חינוכיות מגוונות. עלינו לעודד פיתוח מודלים חינוכיים אינקלוסיבים. עלינו ליצור בבתי הספר תנאים בטוחים המאפשרים שיח מכבד, אותנטי, מוגן ומאפשר. חובה עלינו להציף סוגיות ערכיות גם כשהן שנויות במחלוקת ולזכור שקונפליקט, מחאה, מתח ועיסוק במחלוקת הם כלים הכרחיים עבור כל מי שמנסה למצוא נתיבים לשיח ולחיים משותפים בהסכמה.

עלינו לכבד כל תלמיד, כל דעה וכל מגזר ולהדגים במעשינו עשייה חברתית ואזרחית השואפת ליצירת חברה טובה וערכית יותר. מסגרות חינוכיות פלורליסטיות המצליחות לחנך את התלמידים לתחושת מסוגלות, מוגנות, ולתחושת ערך אישית הן שיאפשרו הלכה למעשה את מימוש האחריות החינוכית החשובה ביותר המוטלת עלינו — שהיא חינוך התלמידים ללקיחת אחריות ולמעורבות אזרחית פעילה. כל זאת זאת למען יצירת חברה צודקת יותר, הוגנת יותר ובטוחה יותר לכולנו.

נשוי ואב לחמישה. איש חינוך – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנחה קבוצות, מנהל קמפוס בקבוצת החינוך אנקורי.