רבים ברחבי העולם ודאי היו מוכנים להפוך לזבוב על הקיר בלשכתו של ולדימיר פוטין כדי לדעת כיצד הוא מחשב את צעדיו מול המערב בכלל ואוקראינה בפרט. המשבר המאיים שיצר בחודשים האחרונים בריכוז כוחות צבא גדולים סביב אוקראינה הביאו את אירופה למצב מסוכן שלא הכירה כמוהו מאז סיום מלחמת העולם השנייה.
אמנם בריה"מ הפעילה מאז את כוחה המזויין פעמיים – בהונגריה ב-1956 וצ'כוסלובקיה ב-1968 – אבל בשני המקרים זה היה לתכלית שימור השלטון הקומוניסטי שעמד בפני סכנת קריסה כפי שהבינו זאת במוסקבה.
בימים אלה המצב שונה בתכלית: פוטין דורש מאוקראינה הריבונית, שלא נקטה בשום פרובוקציה כלפי רוסיה, להתיישר לפי רצונותיו, ולא – תרגיש את נחת זרועו. בלשון יחיד – זו הפרסוניפיקציה של רוסיה בצלמו ובדמותו, שהוא לב לבו של המשבר הנוכחי, המתמקד בשאלה, מה בעצם רוצה פוטין?
פוטין דורש מאוקראינה הריבונית, שלא נקטה שום פרובוקציה כלפי רוסיה, להתיישר לפי רצונותיו, ולא – תרגיש את נחת זרועו. בלשון יחיד – זו הפרסוניפיקציה של רוסיה בצלמו
על פניו הדברים ברורים: הוא דורש שאוקראינה תתחייב לא להצטרף לנאט"ו ושכוחות הברית הזו לא ימצאו בסמוך לגבולות רוסיה. הוא גם מצפה כי הנוכחות הצבאית האמריקאית באירופה תצומצם, בנימוק של איום קבוע על רוסיה.
אלא שזהו קצף על פני המים; כל מי שעיניו בראשו תוהה איזו סכנה נשקפת לרוסיה מצבאות זרים הנמצאים על גבולותיה המערביים, כאשר מרחביה האינסופיים אינם ניתנים כלל לכיבוש קונוונציונלי? נפוליאון והיטלר למדו זאת בדרך הקשה ביותר. האם פוטין אי-פעם התלונן על גייסות הצבא הסיני החונים על גבולותיה של רוסיה במזרח הרחוק?
אלו שאלות רטוריות שהתשובה עליהן ברורה: בעיניו, רוסיה ואוקראינה הן "אומה אחת". שהיותה של אוקראינה מדינה ריבונית היא לא טבעית וזה קרה בגלל קריסתה של בריה"מ ב-1991, שגרמה ל"פירוקה של רוסיה ההיסטורית".
כך, בלא אומר, פוטין מביע בעצם געגועים למדינה הקומוניסטית הרודנית, המדכאת והמאיימת. ואמנם, זהו המשטר בקוויו הכלליים שהוא מנהיג ברוסיה בשני העשורים האחרונים, גם בלא לקיים ולהפעיל בה מערך עצום של מחנות גולאג, מאסרים המוניים והוצאות להורג. הרעיון נשאר, רק השיטות השתנו.
הנשק שהמערב מציג מולו במשבר זה הן סנקציות שיוטלו עליו אם יתקוף, תוך הדגשת העמדה המאוחדת התקיפה של מדינות מערב כלפיו. בהקשר זה היו מי שאזכרו את הפייסנות בוועידת מינכן, נובמבר 1938, בה נכנעו מנהיגי בריטניה וצרפת לדרישותיו התוקפניות של היטלר כלפי צ'כוסלובקיה, כניעה שהפכה בתולדות העמים למילה נרדפת להתנהגות מבישה של מעצמות גדולות שהפקירו לגורלה בעלת ברית קטנה.
אלא שלהשוואה זו יש בכל זאת מכנה משותף: האחדות הנוכחית היא הצהרתית, כי אין איש במערב המציע שליחת כוחות להילחם ברוסים. אמנם סיוע מסיבי באמצעי מלחמה ותמיכה בזירה המדינית הם חיוניים וחשובים לאוקראינים, אבל הם אלה שיקריבו קרבנות בנפש בזירות הקרב. אז היום אמנם אין פייסנות, אבל אין גם כח מזויין של המערב שיתייצב מול התוקפן.
פוטין מביע בעצם געגועים למדינה הקומוניסטית הרודנית, המדכאת והמאיימת. ואמנם, זהו המשטר שהוא מנהיג ברוסיה בעשורים האחרונים, גם בלא מחנות גולאג, מאסרים המוניים והוצאות להורג
מאידך גיסא, במידה שקיים דמיון כלשהו בין מינכן לאוקראינה הוא מתמקד ברמה האישית, של הפיל שבחדר. אם מסיבות של פוליטיקלי-קורקט או בחוסר רצון למתוח את החבל יתר על המידה, איש לא מעלה על שפתיו את הדמיון בין התנהגותו של פוטין לזו של היטלר בשלהי שנות ה-30 במאה הקודמת:
כמו אוקראינה כיום גם אוסטריה דאז הייתה "חלק מעם אחד", נימוק של היטלר לספח אותה ללא אומר ודברים לגרמניה; חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה שהיה מאוכלס ברובו בגרמנים היה העילה לדרישתו לספח אותו לגרמניה כשלב לפני כיבושה של המדינה כולה. לאחר שכבש אותה ללא קרב וסגר על פולין מדרום, הוא העלה את סוגיית הרוב הגרמני בעיר החופשית דנציג בפולין כעילה לתביעותיו התוקפניות כלפיה, אותן יישם במטח הראשון שנורה לעיר ופתח את מלחמת העולם השנייה.
כיום, חבל דונבאס בדרום מזרח אוקראינה מאוכלס ברוסים שכבר מרדו בשלטון המרכזי בקייב ורואים בפוטין את מושיעם; וכמו שפולין הוקפה מכל צדדיה בטרם תקיפתה ב-1939 כך אוקראינה, כשבצפונה בלארוס בעלת בריתו של פוטין, חצי-האי קרים בדרום ורוסיה במזרח.
כבלי העבר
פן אחר באישיותו של פוטין, שפחות מוכר ופחות מסוקר, יכול לתרום להבנת התנהלותו במשבר הנוכחי: בעוד מנהיגים בעולם עסוקים רובם ככולם בסוגיות ההווה והעתיד, גם פוטין רוצה מן הסתם להביא הווה ועתיד טובים לרוסיה, אבל הוא היחידי כנראה שרותם לשם כך גם את ההיסטוריה.
זה הצידוק שנתן להשתלטות העוינת על חצי-האי קרים ב-2014: בנוסף לנימוק הנדוש של קיום רוב רוסי בקרב האוכלוסייה המבקש את חסותו, פוטין טען כי קרים הועברה מרוסיה לאוקראינה ב-1954 על ידי מנהיג בריה"מ דאז ניקיטה חרושצ'וב כמחווה אישית וכי הוא תיקן עוול היסטורי.
אם מסיבות של פוליטיקלי-קורקט או חוסר רצון למתוח את החבל, איש לא מעלה על שפתיו את הדמיון בין התנהגותו של פוטין לזו של היטלר בשלהי שנות ה-30 במאה הקודמת
אלא שפוטין מרחיק לכת; אם אוקראינה היא מדינת אחות שהוא שואף להחזיר לחיקו, פולין היא יריבה, ואפילו אויבת, היסטורית. כשפוטין טוען נגד נוכחות כוחות נאט"ו על גבולות רוסיה הוא מכוון בראש וראשונה כלפיה.
היחסים בין שתי המדינות התקררו מאד בשנים האחרונות כאשר התברר לפולנים כי פוטין עוסק באינטנסיביות בניסיונות לשכתב את ההיסטוריה הנוגעת בהם.
בעוד שבמערב ועידת מינכן נחשבת לחרפה, אצל פוטין היא סיבה להצדיק חרפה אחרת: לדידו, ועידת מינכן הייתה הסיבה האמתית לפרוץ מלחמת העולם השנייה בגלל כניעת המערב להיטלר, ולא כפי שלמדנו, חוזה מולוטוב-ריבנטרופ, מאוגוסט 1939, על-פיו בריה"מ וגרמניה פלשו לפולין וחילקו אותה ביניהן.
הפשעים הראשונים של הנאצים התחילו בתקופה שהחוזה היה בתוקפו, אבל בספרי ההיסטוריה של רוסיה מלחמת העולם התחילה רק ביוני 1941, כשגרמניה הפרה את ההסכם ופלשה לבריה"מ, והיא מכונה שם המלחמה הפטריוטית הגדולה, שנמשכה עד הניצחון שלה במאי 1945. כדי להדגיש זאת, הרוסים מציינים את סוף המלחמה ב-9 במאי ולא ביום הקודם כנהוג במערב.
ומדוע חשוב להזכיר כאן פרק היסטורי זה? כי זה מתקשר גם אלינו, ישראל: כאשר נפתלי בנט נבחר לראשות הממשלה בירך אותו גם פוטין. כעבור זמן מה יזם בנט שיחה טלפונית ביניהם. הקרמלין פרסם את עיקריה כולל פסקה שאצלנו הודחקה: בין הברכות והאיחולים לשיתוף פעולה, שוחחו שני האישים גם בצורך לשמר את האמת ההיסטורית הקשורה במלחמת העולם השנייה, את המאבק בניסיונות לבחון מחדש את תוצאותיה, המאבק בהאדרת הנאציזם, הכחשת השואה ו"תרומתו המכרעת של הצבא האדום לניצחון".
Bennett and Putin agree to meet during first phone call https://t.co/9xpfZX2be9
— James F. Wallace (@J39wallace) July 5, 2021
כאמור, נושא זה לא זכה אצלנו לתשומת לב ולא ידוע מה בנט אמר או לא אמר לפוטין בהקשר זה. מותר להניח כי הנושא עשוי להעלות ביניהם שוב בעתיד.
פוטין מרחיק לכת; אם אוקראינה היא מדינת אחות שהוא שואף להחזיר לחיקו, פולין היא יריבה, ואפילו אויבת, היסטורית. כשפוטין טוען נגד נוכחות כוחות נאט"ו על גבולות רוסיה הוא מכוון בראש וראשונה כלפיה
לעניינינו כאן חשוב להדגיש את המשקל הרב שפוטין מעניק לאמת ההיסטורית שלו – ולאו דווקא זו המוכרת והמקובלת אצלנו – ממנה נגזרות פעולותיו בזירה המדינית והצבאית. צריך לקוות כי ישראל לא תידרש לבחור צד במשבר זה וגם לא בנרטיב ההיסטורי של פוטין. בשני המקרים זה לא ישרת את האינטרסים שלנו.
בצלאל לביא הוא בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש גם באירועים היסטוריים כדי לדון ולנתח אירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
המשטר בישראל רודני, לא פחות מרוסיה. האקרים בשירות המשטרה מאזינים לאזרחים ואם נמצא משהו – מבקשים בדיעבד צווים ומקבלים מבית המשפט. חקירה בנושא מושתקת על ידי המשטרה הפרקליטות והממשלה, בגיבוי בית המשפט.
מי שלא מתיישר – מוציאים נגדו תביעה מהארכיון, או מוקיעים אותו כאויב המדינה