אכתוב על "השמן" אבל אני מתכוון לעצמי

משקל יתר. אילוסטרציה (צילום: iStock)
iStock
משקל יתר. אילוסטרציה

לכבוד הקיץ שהגיע (כן; הוא כבר עוד מעט קט פה. השקדיות פורחות, הדבורים מאבקות, הטמפרטורות מתחילות לעלות ולא תרדנה שוב), אני רוצה לכתוב על היבט משמעותי מאד של ההוויה שלי. אני שמן. אני איש רחב וגבוה וחזק. אני גם שמן. אכתוב על "השמן" אבל אני מתכוון לעצמי. בהחלט #לאכלהשמנים, אבל בכל זאת מבט על הקטגוריה החברתית הזו מעיניו של מי שמאכלס אותה.

אני רוצה לכתוב על היבט משמעותי בהוויה שלי. אני שמן. אני רחב וגבוה וחזק. וגם שמן. אכתוב על "השמן" אבל אני מתכוון לעצמי. בהחלט #לאכלהשמנים, אבל מבט על הקטגוריה הזו מעיני מי שמאכלס אותה

למה זה קשור לקיץ? כי בקיץ אין שמן שלא משתתף בדיאלוג המנומס הבא, דיאלוג שעולה כאשר מפטפטים עם מישהו שלא ממש מכירים בנסיבות חברתיות כפויות:

"איזם חום", אומר השמן.
"נורא. אתה בטח ממש סובל, נכון?" אומר הלא-שמן. ובמובן מסוים המשפט הזה כולל בתוכו את כל הרכיבים המשמעותיים של חוויית השמן. ספוילר אלרט – הם לא מתכנסים.

היותו של השמן שמן גלויה לעין כל. זה חלק מהעניין בלהיות שמן. הכרס גולשת, החולצה צמודה, חוסר הנוחות הפיזי גלוי לעין הלא-שמנים. המרחב הציבורי שייך לרזים. אין שמן שנראה טוב בחליפה, למשל. כשאתה שמן בציבור אתה בולט ומושך תשומת לב. שמן יתקשה להיות נחבא אל הכלים. יש משהו חריג וחורג בשומן, וזה משהו שמושך תגובה.

מה בעצם אומר המשפט הסימפטי: "אתה בטח ממש סובל"? ברמה המיידית אומר הלא-שמן: "לא יכולתי שלא לשים לב שאתה שמן; איזו באסה לך, נכון?"

רוצה לומר, להיות שמן מייצר עבורך מראש וממילא נוכחות ציבורית. אנשים שאינם שמנים מרגישים ששמנותך היא ענין שהם צריכים להתייחס אליו, ועוד לא נדרשתי ל"כמה רזית!" או ל"חבר שלי עשה דיאטה מדהימה" וגם ל"השמנת; לא יפה לך". אני מדבר רק על הסיטואציה הבסיסית שבה היותך שמן היא משהו שבן שיחך מרגיש צורך להגיב אליו בסימפטיה.

מה בעצם אומר המשפט הסימפטי: "אתה בטח ממש סובל"? ברמה המיידית אומר הלא-שמן: "לא יכולתי שלא לשים לב שאתה שמן; איזו באסה לך, נכון?" רוצה לומר, להיות שמן מייצר עבורך מראש וממילא נוכחות ציבורית

גם הסימפטיה היא חלק משמעותי מחוויית השמן. הסימפטיה נוצרת מכיוון שעבור הלא-שמן, עצם קיומו של השמן הוא מופע של חולשה. "שמן" היא לא תכונה גופנית כמו "נמוך". נולדים נמוכים, אבל שמן הוא מי שלא מצליח לגייס את המשמעת העצמית הנדרשת כדי להפסיק לאכול.

נכון, כולם כבר יודעים שיש יסודות גנטיים שמשפיעים על נטייה להשמנה, על משקל גוף ועל מגוון היבטים אחרים של הקיום כשמן. ובכל זאת הווייתו של שמן היא הוויה של חולשה בעיני הלא-שמנים. אני, כשמן, יודע שאימצתי את המבט הזה והבטתי כך בעצמי פעמים רבות במהלך חיי.

נשמור את הדיון בעוולה האסתטית שהיא השמן להמשך ונתמקד לרגע בבריאות הגוף. השמן מפקיר את עצמו, הלא כן? הוא יודע אלו נזקים הוא גורם לעצמו ובכל זאת הוא ממשיך לאכול באופן הרסני!

מי שמעשן התמכר בגיל צעיר. יש בהתמכרות חולשה, אבל כולם כבר יודעים שהיא מחלה. מי שלא מעשן מביט במי שמעשן בצער. מצבו של השמן אחר. כולנו אוכלים. איך זה, אומר לעצמו הלא-שמן, שאני יודע להפסיק לאכול ולשמור על עצמי והשמן נכשל בזה פעם אחר פעם? אין תשובה פרט לחולשה.

החולשה הזו מכבידה, לדעתי, על גברים שמנים באופן שונה מהכבדתה על נשים שמנות. "רכות" (שהיא שם מנומס לחולשה) היא תכונה שהתרבות הפטריארכלית מצפה לה מנשים.

החולשה הזו מכבידה, לדעתי, על גברים שמנים באופן שונה מהכבדתה על נשים שמנות. "רכות" (שהיא שם מנומס לחולשה) היא תכונה שהתרבות הפטריארכלית מצפה לה מנשים

אבל חולשה היא תכונה בעייתית מאד עבור אב-טיפוס של גבר פטריארכלי. לגבר יש משמעת עצמית; גבר יודע לקבוע לעצמו אתגרים ולעמוד בהם; גבר לא מתפתה להסחות דעת ויודע מה חשוב באמת בחיים. גבר עושה מה שגבר צריך לעשות.

שמן, בחולשתו, מעיד בעצם נוכחותו הפיזית על כך שהוא לא עושה מה שצריך לעשות. בעולם שבו הצלחה נתפסת כתוצאה של מיקוד ומאמץ, השמן מבוזר ונרפה. האכילה שלו לעולם איננה תכליתית אלא מיועדת להשביע עיניים גדולות, צורך ללא שובע ב"עוד". האכילה של השמן היא לעולם "על הדרך", חטיפות גם כשלא צריך לאכול, סטיות מכוונות מן הנתיב הישר והסדור. כי להיות שמן זה לא רק להיות חלש; זה גם להיות חריג.

השמן חורג. הוא חורג פיזית – החולצה שלו מתוחה על הכרס, הוא מתנשף ומאדים כשעולים במדרגות, הוא אוכל יותר מכולם בארוחה משותפת או מקערת החטיפים במפגש חברתי. יש הרבה ממנו. אם לא-שמן (וגם אם שמן; עוד מעט נגיע גם לשם) יושב באחד מזוג מושבים במטוס והוא רואה שמן מתקרב לעברו, הוא מייחל בשקט לכך שימשיך למושב אחר. השמן גולש, נוזל, זולג. הוא לא מכבד את הגבולות הקבועים בין בני תרבות.

מצד אחד, זו לא אשמתו של השמן. מצד שני, זו תוצאת החולשה שלו. רוצה לומר, השמן מתרשל באחריות כלפי עצמו כשהוא אוכל ומסכן את בריאותו, אבל הוא גם הופך מעמסה על אחרים. זה לא רק שהוא מעיק או תובע לעצמו מרחב פיזי כמו שהשמן בנוכחותו מהווה חריגה מתמדת מדרך הישר (השמן, תכלס, גם לא ישר. רזה זה ישר. השמן עגול).

בעולם שבו הצלחה נתפסת כתוצאת מיקוד ומאמץ, השמן מבוזר ונרפה. השמן חורג. הוא חורג פיזית. הוא גולש, נוזל, זולג. הוא לא מכבד את הגבולות הקבועים בין בני תרבות

כשלא-שמן מסתכל על שמן הוא מרגיש הרבה דברים – רחמים, רתיעה, לפעמים קצת קנאה במי שמרשה לעצמו, תחושה של צדקת דרך מול מי שמרשה לעצמו.

השמן, בחריגותו, מבלבל את מי שלא שמן. יש לי דוגמה מוחשית במיוחד. האם "רזית!" זו מחמאה לשמן? מצד אחד, בוודאי שכן. יותר טוב להיות רזה. ברור שכל אחד רוצה להיות רזה יותר. אם הצלחת במשימה וירדת במשקל, זה מצוין להחמיא לך על זה. מצד שני, אם שמת לב ששמן ירד במשקל, האם זה לא מבהיר שהסתכלת עליו קודם כ"שמן"? ובכלל, באיזה סרט אתה מרשה לעצמך להחמיא (ובכך גם להעיר למפרע) לאדם על מבנה וצורת גופו? האם מחמאה כזו לא גורמת לשמן להפוך מודע עוד יותר לעצמו?

וכאן הייתי רוצה לסיים את ההצצה הזו אל מוחי השמן. זהות מורכבת תמיד ממה שאתה חושב על עצמך וממה שאחרים חושבים עליך. יש מתח מתמיד בין שני הסיפורים הללו.

במקרים רבים הזהות עומדת על הגבול בין השניים, מאמצת בשמחה את המחשבות שלי ודוחה את מחשבות האחרים. אבל הגבולות של השמן, שלי, חדירים במיוחד. החריגות והחולשה לא מסייעות ביצירת הפרדה ביני לבין אחרים. אני יודע כמה פעמים בחיי הטמעתי את המבט הלא-שמן והפכתי אותו לאופן שבו אני מביט בעצמי.

האם "רזית!" זו מחמאה לשמן? מצד אחד, וודאי שכן. יותר טוב להיות רזה. אם הצלחת במשימה וירדת במשקל, מצוין להחמיא לך על זה. מצד שני, אם שמת לב ששמן ירד במשקל, האם לא הסתכלת עליו קודם כ"שמן"?

ההרגשה הבסיסית שלי בחדר של לא-שמנים היא הרגשה של רכות וחולשה, הרגשה שאני חשוף. אני נדרש למאבק עיקש בעצמי, במבט מבחוץ שהפכתי לשלי, כדי להרגיש חזק, ישר, ממוקד. הנוכחות שלי, גדולה וחזקה וכריזמטית ככל שתהיה, היא גם תמיד איום מבלבל של חריגה ושל חולשה.

דוקטור אורי גולדברג הוא מומחה לחקר איראן המודרנית ותנועות מהפכניות באסלאם השיעי. הוא כותב וחושב על אמונה, פוליטיקה, בייסבול ועוד לא מעט דברים, ומשוכנע שהכל קשור להכל. הוא מלמד בביה״ס לממשל באוניברסיטת רייכמן בקורסים שקשורים לאסלאם רדיקלי, לזהויות וליחסים בין דת ואלימות. אוהב לקרוא ולצלם תמונות של שמש מציצה ומשתקפת ולבלות עם ילדיו. רוב הזמן הוא בטוויטר.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,050 מילים
סגירה