קואליציית בנט–לפיד נכנסת בימים אלה לחודש התשיעי שלה. כנגד הסיכויים, היא מצליחה לשמור בינתיים על המשך קיומה. אבל האם היא מצליחה להבטיח גם את יציבותה השלטונית? התשובה מוטלת בספק כל עוד היא נמנעת – או דוחה – החלטות שיכולות להצית בתוכה מחלוקות.
ב־13 ביוני 2021 קואליציית "השינוי" בראשות נפתלי בנט, שמורכבת משמונה מפלגות הנעות מהימין האידיאולוגי ועד לשמאל (וכוללת לראשונה גם מפלגה ערבית), הוקמה על בסיס הסכמה לשמר את ה"סטטוס קוו" בכל הנושאים שאין עליהם קונצנזוס.
המהלך נועד לאותת כי החלטות בעניינים רגישים הקשורים בעיקר (אבל לא רק) בשלום וביטחון יושהו לעת עתה – או, כמו שהודיע ראש הממשלה בעת כינונה: הממשלה הזאת לא תעסוק בסיפוח ולא תיתן יד להקמת מדינה פלסטינית.
ההיגיון מאחורי הצעד הזה ברור אך באותה מידה שגוי מיסודו. הקואליציה המגוונת שנתפרה כדי לסלק את בנימין נתניהו חלקה עם הקמתה רק דבר משותף אחד: לפטור את המדינה משלטונו הפופוליסטי והסמכותני של המואשם בפרשות שחיתות שונות.
השותפים בקואליציה האמינו כי אם יתמודדו עם הבעיות הנובעות מקלקולי השחיתות – ועם מגפת הקורונה והשלכותיה החברתיות והכלכליות – ניתן יהיה להשיב את האמון בשלטון ולהעלות את ישראל על מסלול חדש.
אבל הם בחרו להתעלם מעובדה בסיסית אחת: שום דבר איננו סטטי בסביבה המורכבת והמשתנה תמידית של המדינה. האינטרסים השונים, ולעיתים אף המנוגדים בתכלית, של החלקים המרכיבים את הקואליציה החדשה – גם כשנעשים מאמצים אדירים להגיע להסכמות – לא יכולים להישאר תלויים באוויר.
דרכה התובענית של המציאות היא להרים את ראשה, גם כשהממשלה נמנעת לקבל החלטות הרות גורל. אי אפשר להמשיך במדיניות של כיבוי שריפות כשהמדינה בוערת
יתרה מזאת, ככל שהחיים נמשכים, אתגרים חדשים עולים ללא הרף, גם מבחוץ – בתוך סדר בינלאומי משתנה – וגם בתוך הבית פנימה. דרכה התובענית של המציאות היא להרים את ראשה, גם כשהממשלה נמנעת לקבל החלטות הרות גורל. אי אפשר להמשיך במדיניות של כיבוי שריפות כשהמדינה בוערת.
בשבועות האחרונים, מוקד הבערה המרכזי הוא שכונת שייח' ג'ראח בירושלים. סילוקן של כמה משפחות פלסטיניות מהאזור על ידי גורמי ימין מיליטנטים, והאיום על מהלך דומה נגד משפחת סאלם המתגוררת במקום מאז 1951, העלתה שוב את רף האלימות המתפשטת גם לחלקים אחרים בעיר ואף הרבה מעבר לתחומיה.
אין מחלוקת על כך שהעימות בשייח' ג'ראח הפך מזמן לסמל לחוסר השוויון המובנה בין יהודים ופלסטינים. הוא עורר לא מעט התנגשויות בעבר – בין היתר לאלה שהובילו למהומות במאי 2021, שהתפשטו לגדה המערבית ולעזה ואז עמוק אל לב ישראל.
לא קשה היה להניח שההתגוששויות החדשות עלולות להוביל שוב להסלמה מסוכנת, אלא אם הממשלה תנקוט בצעדי מניעה חד־משמעיים. אבל היא התמהמהה הרבה יותר מדי זמן מחשש להתנגשות ישירה עם השוליים הימניים שלה – שנרתעים להתעמת עם חבר הכנסת הגזען המוצהר איתמר בן גביר.
בד בבד, הממשלה חוששת להתעמת עם מרכיביה השמאליים, שמתנגדים עקרונית למדיניות הבלתי שוויונית כלפי הפלסטינים בירושלים במגוון תחומים, כמו גם בנושא הדיור הנפיץ במיוחד, ומודעים היטב להשלכותיו ההרסניות על מרקם החיים בעיר.
כמו כן, הממשלה חוששת להתעמת עם בעלי בריתה המסורתיים בעולם הדמוקרטי שמזהירים מפני כל הסלמה נוספת. רק בדקה האחרונה ממש, בית משפט השלום בירושלים הוציא (לפחות זמנית) את הערמונים מהאש על־ידי דחיית הפינוי המתוכנן עד לסיום הערעור.
אבל ספק שנלמד הלקח כי היעדר פעולה, במקרה זה כמו באחרים, הוא מרשם לפיצוץ בלתי נמנע. הדבר נכון גם בנוגע לעתידם השנוי במחלוקת של המאחזים הבלתי חוקיים אביתר וחומש, שטרם פונו למרות הוראת צווי בתי המשפט.
הכרים הללו לאלימות נגד פלסטינים גרמו נזק בל יתואר בחודשים האחרונים, אבל פירוקם לצמיתות מהווה חבית נפץ המרתיעה את הממשלה. התוצאה היא אלימות גואה, שמהווה בעצמה, על פי הדרגים הבכירים ביותר במערכת הביטחון, איום ביטחוני גובר.
אם מוסיפים למוקדים הנפיצים הללו את המשך הרחבת ההתנחלויות ובניית התשתיות בשטחים הכבושים, את חוסר היכולת להגן על התושבים המקומיים מפני אלימות מתנחלים, את חוסר השקט ברצועת עזה וסביבתה – שמתודלק על ידי פוליטיקאים שנוכחותם התקשורתית עולה באלפי מונים על פעילותם הפרלמנטרית – אזי הזיית הסטטוס קוו הופכת למגוחכת אף יותר.
לא ניתן עוד לטאטא את הסוגיה הפלסטינית–ישראלית מתחת לשטיח כאילו הייתה מטרד זמני שניתן לשלוט בו בקלות ללא השלכות כלשהן
לא ניתן עוד לטאטא את הסוגיה הפלסטינית–ישראלית מתחת לשטיח כאילו הייתה מטרד זמני שניתן לשלוט בו בקלות ללא השלכות כלשהן. ההתכתשויות הללו גולשות באופן תדיר לחלקים נרחבים בישראל בתוך תחומי הקו הירוק, לאחרונה סביב מבצע נטיעת העצים של קק"ל באזורים מיושבים על ידי אזרחים בדואים בנגב.
מופעי האלימות הגואה בחברה הערבית ובכלל, ההתנגשויות המתמשכות בין הניצים והיונים – שברבות מהן מעורבים גופי אכיפת חוק – הגיעו לערים המרכזיות. חידוש החקיקה האוסרת על איחוד משפחות (חוק האזרחות), המפלה אזרחים פלסטינים בישראל, רק מחריף את הבעיה.
כל האמור לעיל מערער עוד יותר את המצב הפנימי הרעוע ממילא, המאופיין באי־ודאות כלכלית, בחוסר ביטחון אישי וחברתי, במאבקים דתיים מתמשכים ובמרירות עדתית גואה.
באופן בלתי נמנע, החיכוכים האלה משפיעים גם על יכולתה של ישראל להתמודד עם ענייני חוץ בוערים. קרוב לבית, יכולת ההרתעה מול חזבאללה פינתה מקום לקיפאון במצב, שמעלה שאלות קשות לגבי יעילותה של "המערכה בין המלחמות" שמנהלת ישראל כבר כמה שנים.
הדבר נכון גם בנוגע לחופש הפעולה האווירי בשטח סוריה תחת חסותה של רוסיה. למרות המאמצים הרבים לחיזוק היחסים עם המדינות הסוניות המתונות – בעיקר במפרץ – אפילו הבריתות ההדוקות מתגלות כנזילות בנסיבות הקיימות.
במרחב האזורי הרחב יותר, עדיין לא ברור כיצד ישראל תגיב להסכם מתוקן עם איראן לאחר שניסתה למנוע את חידושו משום שלא נעשו בו שינויים משמעותיים שייתנו מענה לחששות הקשורים לא רק לתוכנית הגרעין, אלא גם להיבטים אחרים של הנוכחות האיראנית במזרח התיכון.
כל זה פוגע עכשיו גם בגיבוש עמדה ישראלית ביחס למשבר באוקראינה. ישראל מנסה לתמוך במאמציהן של ארצות הברית ומדינות מערב אירופה כדי לחזק את הברית האסטרטגית שלה עם וושינגטון, בלי להרחיק את רוסיה של ולדימיר פוטין – שבה היא תלויה לצורך תמרוניה בחזית הצפונית.
עד לרגע האחרון ממש היא נמנעה מלנקוט עמדה וכשבסוף, באין ברירה, עשתה זאת, העבירה הודעה כל כך רפה, בלי להתייחס ולו במילה למקור הבעיה (רוסיה של פוטין). כמה זמן עוד תוכל הממשלה הזאת לתמרן בין שני הצדדים ללא שום השלכות? מיצוב כזה הוא בלתי אחראי ולא מוסרי גם יחד.
השפעות החוסר החלטיות המכוון הזה ניכרות כעת יותר מתמיד. השבריריות הטבועה בממשלה הנוכחית, למרות הצהרותיה, הולכת ומחמירה – כפי שבא לידי ביטויי בקיפאון הקואליציוני בשבוע האחרון בכנסת.
החברה הישראלית מפוצלת חברתית ופוליטית עוד יותר מבעבר (אם הדבר אפשרי), והקיטוב הבלתי שוויוני מוטמע עמוק בכל היבט בחיי היומיום. הביטחון האישי והכללי מתערערים ועכשיו גם המצב הכלכלי מתדרדר.
כשקבוצות יריבות מתחרות זו בזו דרך קבע בכל פורום אפשרי על עליונות ושליטה, המוסדות הרשמיים מאבדים מכוחם – ראו, למשל, את חילופי הדברים בין חבר הכנסת דוד אמסלם לנשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות.
האינטרס הציבורי מוקרב על מזבח דרישות חולפות של חוגים צרים. כשתהליך ההתמוטטות המוסדית מתקדם במהירות, אין פלא שאמון האזרחים הגיע לשפל חדש
האינטרס הציבורי מוקרב על מזבח דרישות חולפות של חוגים צרים, ויכולת המשילות נפגעת אנושות. כשתהליך ההתמוטטות המוסדית מתקדם במהירות, אין פלא שאמון האזרחים במוסדות המדינה הגיע לשפל חדש.
קו ישיר מחבר בין הממשלה הזאת לקודמתה. הדפוס שהיא יצרה מתבסס על מגמות שהתפתחו במהלך עידן נתניהו ומעמיק אותן, תוך הדגשת השחיקה המתמשכת של שלטון החוק ופרימתן של נורמות מחייבות, תהליכים שהפכו לסימן ההיכר של העשור האחרון.
בתפנית אירונית ללא ספק – אבל כלל לא מפתיעה – שעתוק ההססנות הפרגמטית מחריף את קריסתה של הזירה הציבורית המשותפת. אפשר וחובה לשנות את התמונה הזאת. אבל הדבר מצריך ארבעה צעדים השלובים זה בזה.
ראשית, במישור המיידי, יש להתגבר על החשש מקבלת החלטות קשות, לא רק ביחס לאזור (איראן, לבנון, סוריה) ולענייני העולם (אוקראינה), אלא גם בקשר לסוגיית היחסים הנפיצים בין ישראל לפלסטינים ולענייני פנים, כגון שכר מינימום וחוק הגיוס.
שנית, על הממשלה לחזק את יסודות מוסדותיה הבסיסיים ביותר שנשחקו כמעט ללא היכר, דבר שכרוך הן בהגברת האחריותיות והן בהבטחת תפקודם של איזונים ובלמים אנכיים ואופקיים, יחד עם קידום עקביות במדיניות ויישומה על בסיס שוויוני ומכליל.
שלישית, חיזוק המשילות לא יושג ללא ביצור היסודות של עוצמת המדינה – בייחוד המונופול המתפוגג על אמצעי לחימה והתוויית גבולות מדיניים קבועים.
לבסוף, כל זה מוביל חזרה לצורך להתמודד עם הבעיה השורשית – מציאת נוסחה בת קיימא, שוויונית וצודקת, שתאפשר ליהודים ולפלסטינים לחלוק את הארץ הזאת בדרכי שלום.
אי אפשר לבצע את כל הצעדים הללו בו־זמנית, בייחוד לא בזמן כהונת קואליציה שבורחת מסיכונים. אולם, אם ברצונה להמשיך ולשלוט, עליה להתחיל בתהליך. בסופו של דבר, זאת משמעותה של משילות בחלק הזה של העולם, בייחוד בעשור השלישי של המאה ה־21.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
שמאלני שלא מסוגל לקרוא את המפה.
הפלסטינים לא מעוניינים בחלוקת המדינה בדרכי שלום. הם רוצים מדינה פלסטינית אחת גדולה. ואם חייבים לעשות זאת בשלבים שיהיה כך.
קודם מדינה פלסטינית שאין זכות לשום יהודי לגור בה ולצידה מדינה יהודית עם הרבה "פליטים" ומשפחות מאוחדות וכך לאט לאט אבל בטוח לכבוש גם את החלק השני.
אדרבה, אם לשלום פניהם נשמח מאוד לתתת להם חלקים מהארץ ובאותה מידה שיהודים יפונו משם יפונו הם מכל הערים המעורבות. ולחליפין שיהיו בשני הצדדים ערים מעורבות. אבל שנפנה אנחנו שטחים מיהודים ויחד עם זה נאפשר להם לגור בכל מקום ולהביא גם "בני-זוג" מנישואין פיקטיביים זה לא חלוקה הוגנת וצודקת..
מלבד זאת כולנו יודעים מה בדיוק קרה ברגע שתכנית הפינוי יצא לפועל. כמה מחבלים השתלטו על האזור. וזה בדיוק מה שיקרה בפינוי הבא.