פונה לאלקטורט שלא עוקב אחרי ההתרחשויות

קמפיין כחול לבן בראשות בני גנץ, ספטמבר 2019 (צילום: AP Photo/Oded Balilty)
AP Photo/Oded Balilty
קמפיין כחול לבן בראשות בני גנץ, ספטמבר 2019

בשבוע האחרון נראה שהקואליציה עומדת בפני משבר, בשל ויכוח על מה שנקרא "הגדלת הרמטכ"ל" לפנסיות של משרתי הקבע. בקצרה, שר הביטחון בני גנץ מעוניין להסדיר ולקבע בחוק הגדלה בפנסיה, שניתנה לא כדין (כלומר ניתנה כמעט לכל משתחרר ולא רק במקרים חריגים) בצה"ל במשך עשרות שנים. זאת מכיוון שבג"ץ מאיים לבטל אותה אם לא תוסדר (ולאחר שגם היועמ"ש הקודם בעצמו הודיע שאינו יכול להגן על ההגדלה).

בשבוע האחרון נראה שהקואליציה עומדת בפני משבר, בשל וויכוח על מה שנקרא "הגדלת הרמטכ"ל" לפנסיות של משרתי הקבע. בקצרה, שר הביטחון בני גנץ מעוניין להסדיר ולקבע בחוק הגדלה בפנסיה, שניתנה לא כדין

נכון לכתיבת שורות אלה, גנץ מתעקש על העברת ההסדרה בכנסת (ההחלטה על התוספת כבר עברה בממשלה, עם התנגדות של שרי העבודה, מרצ וחלק מתקווה חדשה) למול התנגדות של מפלגות השמאל וסגן השר אביר קארה מימינה, ומוצעת פשרה שעיקרה הוא דחייה של המחלוקת לאחרי קריאה טרומית.

נראה שקשה למצוא עמדות שיש להן התנגדות נרחבת כל כך כמו ההסדרה של הגדלת הרמטכ"ל, בעיקר עכשיו על רקע עליית המחירים והקושי הכלכלי.

ההתנגדות הביאה להסכמה חריגה בין שמאלנים סוציאל-דמוקרטיים ובין ימנים ליברלים (בואכה ליברטריאנים), הן בכנסת (בין העבודה ומרצ ואביר קארה), והן בעיתונות וברשת, ואף כולל את בכירי משרד האוצר בעצמם שהתנגדו להגדלה בחוות הדעת שלהם.

לעומת זאת, הטיעונים בעד הסדרת הגדלת הפנסיות מגיעים ממספר קטן של ח"כים ועיתונאים, ורובם מתבררים כלא מדויקים (כולל סרטון שצה"ל עצמו הוציא בנושא) או שמסתכמים בטענה שמי שמתנגד להגדלה שונא את צה"ל ואת המדינה, טענה פשטנית ובעייתית בפני עצמה.

על רקע ההתנגדות כמעט מקיר לקיר, מאתגר להבין מה גורם לגנץ להחליט שזה המאבק שעליו הוא רוצה להתעקש ושיהיה מזוהה אתו ועם מפלגתו. אם לשפוט לפי התגובות, המאבק נתפס כעוזר לקבוצות החזקות ביותר בלבד ולמקושרים לגנץ הרמטכ"ל לשעבר, וכמנותק מהקשיים הכלכליים הנוכחיים והשכבות החלשות באופן כללי.

על רקע ההתנגדות כמעט מקיר לקיר, מאתגר להבין מה גורם לגנץ להחליט שזה המאבק שעליו הוא רוצה להתעקש ושיהיה מזוהה אתו ועם מפלגתו. אם לשפוט לפי התגובות, המאבק נתפס כעוזר לקבוצות החזקות ביותר בלבד

יתרה מזאת, הקהל, שברובו תומך בקואליציה ושנמצא לכאורה במחנה אליו גנץ פונה, בוהה בהשתאות ולא מבין מדוע סוגיה זו היא (בפראפרזה מאנגלית) הגבעה עליה בוחר גנץ להרוג את הקואליציה, ולמה הוא מסכן אותנו בבחירות או אפילו בחזרה לקואליציה תחת נתניהו. וכל זאת, רק בשביל להכשיר הגדלה של פנסיה דווקא למי שמקבלים את הפנסיות הגדולות במגזר הציבורי. האם הוא רוצה להיזכר כמי שפירק את הקואליציה על המאבק להסדיר הגדלה של הפנסיות התקציביות לאנשי הקבע?

יש מי שסבורים שהסיבה לכך נובעת מהאגו הפגוע של גנץ בשל מה שהוא תופס כירידה במעמדו מאז הממשלה הקודמת, ויש שמאמינים שהוא עדיין מחפש דרכים לפרק את הקואליציה ולחזור לחיקו של נתניהו (כותב שורות אלה כתב על כך לפני הבחירות ועדיין לא לגמרי סומך על גנץ).

יתכן גם שהסיבה לכך נובעת מחישוב פוליטי קר של גנץ של האופן שבו הוא רוצה למצב את עצמו כנאבק על זכויות אנשי הקבע. אך עובדה שנמצאת בבסיס כל הסברות האלה היא, שגנץ לא מושפע מהביקורת שלנו, כלומר של מחנה השמאל מרכז, בתקשורת וברשתות. נראה שלא משנה אילו תגובות נזעמות ואילו קיתונות של ביקורת ובוז הוא סופג בעיתונות וברשתות (בטוויטר למשל), הוא נשאר בשלו. ולמרבה התסכול, נראה שזה לא מופרך מצידו לעשות זאת.

הדבר דומה לתגובה לאופן שבו גנץ הפתיע את כולנו ונכנס לקואליציה תחת נתניהו. כזכור, עבור רבים ההחלטה נחוותה כתחושה של שבר ושל בגידה שאין עליה מחילה. גנץ זכה להעלבות רבות במשך חודשי החיים של הממשלה הקודמת ברחבי הרשת ובתקשורת, והוצג כחלש, בוגדני, ו/או מושחת.

גנץ לא מושפע מהביקורת שלנו, כלומר של מחנה השמאל מרכז, בתקשורת וברשתות. נראה שלא משנה אילו תגובות נזעמות וקיתונות ביקורת ובוז הוא סופג בעיתונות וברשתות, הוא נשאר בשלו

גם מבין אלו שתמכו בהקמת ממשלת החילופים בתחילת הדרך, תמהו על האופן הוותרני שבו גנץ התנהל כלפי נתניהו ופקפקו בהחלטה לשבת תחת נתניהו. כאשר הוכרזו הבחירות בדצמבר, הקונצנזוס לגבי סוף דרכו הפוליטית של גנץ היה כה גדול, עד שרבים הפצירו בו לפרוש, ניסו להסביר בדרכים שונות ומשונות את העובדה שהסקרים עדיין מראים שכחול לבן תקבל בממוצע 4.5 מנדטים, ופיקפקו באמינותם.

לבסוף מצאנו עצמנו שמוטי לסתות כאשר כחול לבן קיבלה שמונה מנדטים בתוצאות האמת. התוצאה הייתה אמנם ירידה אדירה מ-33 המנדטים של כחול לבן, אך בניכוי הפיצול מיש עתיד ויחסית לסקרים ולהספדים בתקשורת – מדובר היה בהצלחה מרשימה.

אם כן נראה, שבניגוד למנהיגים אחרים בקואליציה ובניגוד ליכולת של הרשתות והתקשורת להשפיע על סדר היום, באופן מעורר תסכול גנץ חסין לביקורת ולתדמית עליו במרחב שנע בין העיתונות הכתובה לפייסבוק ולטוויטר.

המסקנה שלי מסיבוב הבחירות הקודם ומהמאבק הנוכחי היא, שיש קבוצה לא מבוטלת באלקטורט הישראלי, שלא עוקבת אחרי החדשות, שלא נשמעת ברשת, ושדוגמת את החדשות בתדירות מספיק נמוכה כדי לא לשים לב להתפתחויות ולמשברים התכופים בפוליטיקה.

מסקנתי מסיבוב הבחירות הקודם ומהמאבק הנוכחי היא, שיש קבוצה לא מבוטלת באלקטורט הישראלי, שלא נשמעת ברשת, ושדוגמת את החדשות בתדירות מספיק נמוכה כדי לא לשים לב למתרחש בפוליטיקה

יותר מהכל, נראה שהחברים בקבוצה מתרשמים מרמטכ"ל לשעבר תכול עיניים (או יפה תואר, לפי רביב דרוקר) שמדבר בקול נמוך וסמכותי. התוכן של מה שהוא אומר לא ממש חשוב, כל עוד הוא מנגן את המנגינות המוכרות והמעורפלות של ליברליזם מתובל בשאיפה כללית לשלום עם טון ביטחוני.

מזווית הסתכלות זו, האסטרטגיה של גנץ לא נראית כל כך מופרכת. הוא זכה לזמן מסך רב ולתחושה שהוא מוביל את סדר היום, ללא פגיעה מהותית בקרב אלו שבכל מקרה היו מצביעים לו.

מקרה המבחן הזה יכול ללמד אותנו הרבה על הפוליטיקה הישראלית ועל המקום שבו אנחנו נמצאים. נראה שקיימת עדיין קבוצה גדולה שפועלת לפי הכללים הסטריאוטיפיים המסורתיים, שמחפשים מנהיגות או לפחות מה שמסמל אותה, למשל גנרל זכר הטרו-סקסואל ואשכנזי.

יתכן שדווקא מצביעים כאלה נמצאים מבחינה ערכית במרכז שמאל, ושלפחות על פניו מנחה אותם סדר יום ליברלי, אך במעקב הלא ממצה שלהם אחרי הפוליטיקה הישראלית, הרושם מספיק להם (כאילו זה מה שחשוב למנהיג ולא מעשים, למשל), מעבר לתכונות האחרות שהם מחפשים.

הקבוצה הזו מנכיחה את גודל האתגר שלפנינו במרכז שמאל. השפעה משמעותית על סדר היום בטוויטר או בעיתונות המיינסטרים לא תספיק כדי לשכנע חלקים גדולים אפילו במחנה המרכז שמאל, קל וחומר בקרב אנשי המרכז והימין. לעומת זאת, מה שנחוץ הוא מפלגה ומנהיגה (או מנהיג) שיידעו לספק את תחושת הסמכותיות וההובלה, גם בהיעדר הסממנים הקלאסיים שישראלים התרגלו לחפש.

אציין בקצרה שיש כאלה בשמאל שחושבים כי הדרך לעשות זאת היא להמשיך לשבור למרכז, ולנסות להיראות יותר גנץ מגנץ או יותר לפיד מלפיד. אישית, אני סבור שזו לא הדרך, ושמי שמעוניין בזה (וכיום יש הרבה כאלה) פשוט יפנה למקור.

ההתרשמות היא מרמטכ"ל לשעבר תכול עיניים, שמדבר בקול נמוך וסמכותי. תוכן דבריו פחות חשוב, כל עוד הוא מנגן את המנגינות המוכרות והמעורפלות של ליברליזם מתובל בשאיפה כללית לשלום, בטון ביטחוני

לשיטתי, יש לגבש תפיסת עולם שנוכל להיות בטוחים בה ולהציג אותה החוצה תוך הפגנת מנהיגות, ובמקביל להצמיח ולבחור דור של מנהיגים שיהיה לו את הביטחון העצמי לעשות זאת.

עמרי לביא הוא מנהל מוצר בסטארט-אפ בישראל, ובעל תואר שני במשפטים באוניברסיטת תל אביב. רס״ן במילואים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,055 מילים
סגירה