אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
הַלֵּבַנְטִינִי 122

חמש הערות על המצב, עם מותו של יואל מרקוס

1

יואל מרקוס מת השבוע בשיבה טובה. במשך עשורים הוא היה בעל הטור הנחשב ביותר בעמוד המאמרים הנחשב ביותר, בתקופה שבה בעלי טורים היו קאסטה מורמת מעם ונחשבת ביותר.

ההידרדרות ואיבוד הרלוונטיות של המוסד החברתי ההיסטורי "עמוד המאמרים" לא פסחו על עמוד המאמרים של "הארץ", שבו התפרסמו הטורים של מרקוס במשך חמישים שנה.

הסיבות ידועות: עליית הטלוויזיה המסחרית והרדיו האזורי, תקציבי הפרסום שנדדו ממחלקת המודעות של העיתונים לגוגל ולפייסבוק, הדמוקרטיזציה של הבעת הדעות ברשתות החברתיות, והעובדה שגם כותבי המאמרים המקצועיים, אלה מהם שעדיין מקוששים פרנסה ממשלח היד הגווע הזה, חייבים להילחם על תשומת לב בתוך מהומת הפוסטים, הטוקבקים והציוצים ברשת.

2

מכריו, עורכיו ועמיתיו לשעבר של מרקוס נזכרו השבוע בתחנות חשובות בקריירה שלו: המאמר "פוקר הדמים" מ-1982, שבו חזה את מהלכיה הצפויים של מלחמת לבנון הראשונה, שלושה שבועות לפני שפרצה; הטור שבו חשף ב-1983 את העובדה שראש הממשלה מנחם בגין מסתגר בביתו ובעצם פרש מהחיים הפוליטיים; וכמובן הסקופ המהדהד מ-2004, שבו נחשפה תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון.

מאחר שלמרקוס שמור מקום בדברי הימים של העיתונות העברית – בהנחה הבלתי מבוססת שאלה בכלל יעניינו מישהו בעתיד – אני מבקש להתעכב לרגע לא על הישגיו המקצועיים, אלא על כמה עניינים לכאורה שוליים וצדדיים, שראויים לתשומת לב.

יואל מרקוס היה אחד האחרונים שגילם בנוכחותו הפיזית בעולם את "העיתונאי המכובד". כשהוא נכנס לחדר, אי אפשר היה להתעלם ממנו. העיניים התמגנטו אליו. גובהו, רעמת השיער הלבן והמזג המאופק והצונן, העניקו לו כריזמה גברית שקטה, עירונית, עם ארומה לא מכאן.

יואל מרקוס היה אחד האחרונים שגילם בנוכחותו הפיזית בעולם את "העיתונאי המכובד". כשהוא נכנס לחדר, אי אפשר היה להתעלם ממנו. העיניים התמגנטו אליו

המאמר "פוקר הדמים" של יואל מרקוס, שפורסם כשלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת לבנון הראשונה
המאמר "פוקר הדמים" של יואל מרקוס, שפורסם כשלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת לבנון הראשונה

כשהוא ישב בשולחן הקבוע שלו במסעדת "פרונטו" או "מנטה ריי" והסתודד עם אחד ממקורותיו המתחלפים, אנשים מסביב הצביעו עליו ולחשו "אתה יודע מי זה? לא, לא הרמטכ"ל… זה עם השיער הלבן שיושב איתו. זה יואל מרקוס. העיתונאי".

למתבונן מהצד הוא נראה לפעמים כהתגלמות האופציה הלבנטינית, ששולמית הראבן תיארה יפה במסה "אני לבנטינית":

"במיטבו הלבנטיני הוא טיפוס של שגריר בגמלאות, עתיר ניסיון, בעל פטינה תרבותית שאין דומה לה, שתמיד יעדיף ניסיון חיים על כל תיאוריה, ויצדק. הוא האיש שתמיד יעריך במדויק את כוחם ואת חולשתם של אנשים, מעבר לכל מה שהם אומרים…

"ביופיו, הוא אדם נינוח, היודע שלחץ וחופזה הן צורות של חוסר נימוס… במירעו הלבנטיני הוא אדם בלתי עקבי, בלתי נאמן לעיקרון כלשהו, ציני – אם כי תמיד בהומור. במיטבו, הוא אדם שאינו מאמין ב'איזמים', בהיררכיות, במנגנונים, בארגונים, ויחסו לכל הצהרה אירוני מלכתחילה, אם כי הוא מנומס מכדי לומר זאת…

"לבנטיניות במיטבה היא ההבדל בין בגרות לבין סתם תחכום בוטה. היא אורך־הרוח הגדול. היא הידיעה הלא־נאמרת, שעמים שונים חיים למעשה בגילים שונים, וגיל הוא תרבות, ויש גם עמים שמצויים עדיין בגיל ההתבגרות, ובתוכם, לא פעם, ישראל".

העיתונאי יואל מרקוס ב-1962 (צילום: ארכיון בוריס כרמי, הספרייה הלאומית)
העיתונאי יואל מרקוס ב-1962 (צילום: ארכיון בוריס כרמי, הספרייה הלאומית)

3

שולמית הראבן כתבה את הדברים היפים האלה ב-1987, כשיואל מרקוס היה בשיאו המקצועי. לא בטוח שהיא חשבה דווקא עליו, כשתיארה את הלבנטיני האידיאלי. אבל ממרחק השנים שחלפו, הטקסט שלה נקרא כמו תיאור נהדר של אותה איכות חמקמקה, שאפיינה פעם גברים כמו מרקוס. איכות, שאחד ממרכיביה המרכזיים היה מסתורין, תבלין פסיכולוגי שנעלם כמעט לחלוטין מעולמנו החשוף יתר על המידה.

מרקוס לא היה אדם נגיש. הוא שמר מרחק מאולפני הטלוויזיה והרדיו. אי אפשר למצוא אותו ביוטיוב. הוא לא התקוטט ברשתות, לא הצטווח במושבי הלצים של תוכניות הבוקר ולא התלהם באולפנים הנפוחים מחשיבות עצמית של תוכניות הערב. ממשיכי דרכו עושים את זה כל הזמן. בדרך לאולפן הם מעלים סטורי, ולפני השידור הם מצלמים סלפי, ובין לבין הם "מגיבים ברשתות".

מרקוס לא היה אדם נגיש. הוא שמר מרחק מהאולפנים. אי אפשר למצוא אותו ביוטיוב. הוא לא התקוטט ברשתות, לא הצטווח במושבי הלצים של תוכניות הבוקר ולא התלהם באולפנים הנפוחים של תוכניות הערב

אולי אין ברירה וזו הדרך היחידה לשרוד. אף אחד כבר לא משלם כמו ליואל מרקוס, שנחשב בימיו הטובים לעיתונאי שמרוויח הכי הרבה פר-מילה בעיתונות העברית. עיתונאים צעירים נשאו אליו עיניים וחלמו שיום אחד גם הם יחיו כמוהו. חשבון הוצאות פתוח. פגישות במסעדות טובות. 600 מילה פעמיים בשבוע. זה כבר לא יקרה יותר.

זוכי פרס סוקולוב ל-2017: רונן ברגמן, יואל מרקוס, איתי אנגל, ערן וולקובסקי ונדב אייל (צילום: Eddie Gerald / Alamy)
זוכי פרס סוקולוב ל-2017: רונן ברגמן, יואל מרקוס, איתי אנגל, ערן וולקובסקי ונדב אייל (צילום: Eddie Gerald / Alamy)

4

בדרך היו גם נפילות. עניין בלתי נמנע בקריירה כה ארוכה. המאמר מ-2005 שנשא את הכותרת "השחיתות יכולה לחכות", וקרא להניח לחקירות השחיתות נגד שרון עד שתושלם ההתנתקות מרצועת עזה, ימשיך לצוף מעת לעת כדי להוכיח את "צביעות השמאל".

במאמר נשכח יותר, "החי המת" מ-1976, טען מרקוס שאין כל סיכוי שהליכוד יעלה בקרוב לשלטון. הוא סיים אותו במילים:

"תנוח דעתה של מפלגת העבודה. אפילו תישרף גם החמישייה הנוכחית של השלטון, ומחלקי התה של רחוב הירקון יהיו צוות המנהיגות הבא, אין לה ממה לחשוש. היא תוסיף להישאר בשלטון כל עוד הגוף החי הזה הקרוי אופוזיציה יהיה במצב מת כפי שהוא היום".

איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

עורך "הארץ" אלוף בן הזכיר במאמר ההספד שלו השבוע את מודל העיתונות על פי מרקוס: "אם כתבת ביום שלישי נגד רבין (או פרס, או שמיר, מנהיגי המדינה אז), תכתוב בעדו ביום שישי. כך תחזיק אותם במתח".

יואל מרקוס מראיין את הרמטכ"ל דאז יצחק רבין, 1967 (צילום: "במחנה")
יואל מרקוס מראיין את הרמטכ"ל דאז יצחק רבין, 1967 (צילום: "במחנה")

ממשיכי דרכו של מרקוס ירשו ממנו בעיקר את הגישה הצינית הזו, לפיה העיתונות היא מן משחק שצריך לשחק היטב. הם רק עושים את זה עם הרבה יותר רעש וצלצולים והרבה פחות חן וסטייל.

5

יואל מרקוס ידע לתמצת. 600 מילה, לא יותר. הטור הזה, הוא היה אומר, ארוך יותר מדי.

עוד 799 מילים
סגירה