זירת הבלוגים

על אונס ואמנות - מחשבות לט"ו באב

גישה רומנטית למיתולוגיות היא תירוץ מושלם לציורי עירום מתובלים באלימות, והופכת את האונס ללגיטימי ואפילו נחשק

16/08/2019 13:41
האונס של בנות לוסיפוס. צייר: פול רובנס

שתי שאלות חוזרות בשיח או בקשקשת המתלהמת הנלווית תדיר לפרשיות אונס. האחת היא השאלה מה מבדיל אלימות מינית מאלימות סתם, ולמה היא גרועה יותר במנעד של השיח הציבורי.

השאלה השניה היא, מהי ההתלהבות מההקשרים הלאומיים המתלווה לדיון באונס? למה ככל שעסקינן באונס – נושא השייכות והלאומיות חשוב כל כך ומעורר יצרים? האם זה משנה מיהו האונס?

אין זה פשע כנגד נשים: זו כמעט דרך לגיטימית לכיבוש; זו פגיעה בבעלה של האישה, שעל ידי אינוסה מוטל ספק באבהותו, וכך האויב לוכד את נפשו

שתי השאלות הללו, ולא רק הן, עשויות לספק סיבה טובה לשוב ולהתבונן באמנות וללמוד גם ממנה על מקורותיה של תרבות האונס.

יש המון, המון ייצוגים לאונס בתולדות האמנות המערבית (ולא רק בה, כמובן: גם  באמנות היפנית ובאחרות, אבל על כך בפעם אחרת). כמעט שאין צורך לשוב ולומר שעד לפני כמה רגעים היסטוריים, כל הציורים והפסלים נוצרו מנקודת מבטם של גברים  (על עפעוף הרגע הפמיניסטי – ברשימה אחרת).

ברשימת התֶמות של אונס באמנות – אונס/חטיפת אירופה, חטיפת/אונס הנשים הסביניות, אונס הנשים מהרצגובינה, האונס במיתולוגיה היוונית, וגם הרבה לאחר מכן, הוא בעצם כיבוש, חטיפה, מעשה מלחמה, והוא מסופר כהיסטוריה של מלחמות.

אין זה פשע כנגד נשים: זו כמעט דרך לגיטימית לכיבוש; זו פגיעה בבעלה של האישה, שעל ידי אינוסה מוטל ספק באבהותו, וכך האויב לוכד את נפשו.

אירופה פותתה על ידי זאוס שלבש דמות פר, ואחרי שהנערה חובבת הפרות ליטפה אותו ושיחקה איתו, חטף אותה על גבו לכרתים והפך אותה למלכתו.

בציורי הכדים היוונים המתעדים את הסיפור – ואפילו בציורו של רמברנדט – הנערה אכן רוכבת בבִטחה על גב השור; אבל במשך הזמן משמש הנושא הזה לציורי עירום, גופה פרוש לראווה על גב הפר, שגם הוא מושא נחשק לציור, והציורים נעשים אלימים והרואיים.

גישה רומנטית כזו מתארת עלילות גבורה ואהבה, ומהווה תירוץ מושלם לציורי עירום מתובלים באלימות. ככל שהם מבוצעים טוב יותר, כך נדמה שהאונס הוא לגיטימי, רומנטי ואפילו נחשק

בעוד שבתקופה הקדומה ציורי הכדים היו תיאורים עובדתיים למדי, שבצד התיאורים המילוליים של אובידיוס, ובדומה להיסטוריה כתובה ציירו מאורעות היסטוריים, קרבות, אסונות וכיוצא באלה – הרי בתקופת הרנסנס והבארוק, החיבה הגדולה של ציירים ופַסָלים נוצרים לתֶמות המיתולוגיה היוונית והרומית מתאפיינת בגישה רומנטית.

גישה רומנטית כזו מתארת עלילות גבורה ואהבה, ומהווה תירוץ מושלם לציורי עירום מתובלים באלימות. ככל שהם מבוצעים טוב יותר, כך נדמה שהאונס הוא לגיטימי, רומנטי ואפילו נחשק.

הבעת הסבל על פני הנשים הנאנסות עשויה להיתפס גם כצווחות עונג. לעתים קרובות מאוד – בהתעלמות מהסיפור המיתולוגי – מצוייר האונס כסצינת פיתוי. כך למשל כיבושיו הרבים של זאוס/יופיטר בתחפושותיו – בדמות ענן שחור הוא מפתה את אִיוֹ, שבציור של קורג'יו כבר אין זכר לאלימות.

אין בנמצא כמעט ציורים המתארים אונס "סתם". האונס באמנות הוא נשגב ורומנטי, ומגיע לשיאים ביצירות נהדרות כמו הפסל "אונס הנשים הסביניות" של  ג'יאמבולונה. הנשים הסביניות נחטפו על ידי הרומאים משכניהם, כי מייסדי העיר רומא היו רק גברים, ונזקקו לנשים.

במלחמה שפרצה בתגובה לחטיפת הנשים היתה ידם של הרומאים על העליונה. והנשים התייתמו מאבותיהן ואחיהן הסביניים. במקרה הפוך הנשים היו  מתאלמנות, ולכן הנשים הן אלה שביקשו להשכין שלום.

התערבות הנשים – מעשה היסטורי מיתולוגי לא פחות מרתק, לא זכה להיות אייקון אמנותי כמו חטיפתן, שצויירה בידי  פרנץ האלס, ניקולא פוסין,  טיציאן, רובנס,  פיקאסו, ואחרים, ומגיעה לשיא של פיסול בארוקי בפסל של  ג'יאמבולונה.

שפע מעשי אונס הרואיים מתוארים באמנות. הציור הידוע מכולם, אולי, הוא חטיפתן של בנות לוסיפוס. כמו אבא זאוס, גם בניהם התאומים של זאוס והֶרה חוטפים לעצמם נשים, ופיטר פול רובנס, הצייר הכי פופולרי באירופה, צייר כנראה לפי הזמנה לחגיגת נישואין כפולה של זוגות אריסטוקרטים.

אולי יש בציור אפילו איזו ביקורת מעודנת על נישואים פוליטיים או נישואים כפויים, אבל בלי ספק הרי יש לנו הזדמנות פז לציור מלא תנועה של חוטפים שריריים ואלוהיים, ובייחוד נשים שופעות בעירום ואברים פרושים לראווה.

הנה לפנינו ציור כל כך פופולרי, שאפשר להזמין אותו במחיר שווה לכל נפש על חולצה או ספל, ומי שהדבר לא יגרום לה לנדודי שינה, אפילו על שמיכה רכה ומפנקת.

אולי יש בציור איזו ביקורת מעודנת על נישואים פוליטיים או כפויים, אבל בלי ספק יש הזדמנות פז לציור מלא תנועה של חוטפים שריריים ואלוהיים, נשים שופעות בעירום ואברים פרושים לראווה

גם במקורות העבריים המילה אונס אינה ייחודית לאונס מיני, כשם שהיא מתַפקדת  בשפה העכשווית המדוברת, אלא לכל מעשה כפיה, ולמרבית הזוועה, אחת הדרכים האפשריות לקידושין. ההלכה מבטלת נישואים אם נכפו על הגבר, אבל לא אם נכפו על האשה.

רק בתקופה מאוחרת נטו חז"ל לבטל נישואים שנכפו על האשה, מתוך רחמים, לא משום שנפל פגם בעסקה עצמה. יש גם נסיונות אונס – כמו אפולו הרודף אחרי דפני, שניצלת בכך שהפכה לעץ, וגם הסיוט הכפול הזה – גם אונס וגם להפוך לעץ נראה בפסל פשוט נפלא.

גם לאונס של לוקרציה מעמד היסטורי ופוליטי חשוב,  לוקרציה, אשת אזרח רומי, נאנסה על ידי הקיסר, וזעם העם נגד העריצות התעורר. בעקבות האונס היתה מהפיכה שלטונית: לא עוד מלכים וקיסרים, ונוצרה הרפובליקה של רומא. לכן כמובן לוקרציה זכתה גם להיות גיבורה ספרותית ומושא ליצירת אמנות רבות.

מהמאה ה15 ובעצם עד היום – באירופה כולה –  פטרוני אמנות אצילים יותר ופחות רכשו ציורי אונס, והאמנים סיפקו את הסחורה. המפורסמים שבהם נמכרים ברשת בהדפסים רבים ומגוונים.

הציור היחיד שאני מכירה שצוייר על ידי גבר ומתאר אונס באופן ביקורתי הוא "שלושה גברים לבנים ונערה שחורה" של כריסטיאן גיליץ ואן קוורברג מדלפט, שאינו הרואי בכלל, ופני הנערה השחורה מביעים אימה ופלצות

הציור היחיד שאני מכירה שצוייר על ידי גבר ומתאר אונס באופן ביקורתי הוא "שלושה גברים לבנים ונערה שחורה" של כריסטיאן גיליץ ואן קוורברג מדלפט, ציור שאינו הרואי בכלל, ופניה של הנערה השחורה מביעים אימה ופלצות. ציור מאוד "ביתי" –  הווי יומיומי, ומאוד יוצא דופן.

המבט הגברי אינו אטום לחלוטין – אפשר פה ושם לראות ציורים כמו "לוקרציה" של רמברנדט – שבו  לוקרציה עומדת לשים קץ לחייה; אבל מבט ממשי על הקורבן או מנקודת מבטו, ללא אירוטיקה גלויה או מרומזת במעשה האונס, קיים בציורי נשים. ההיסטוריה היתה צריכה לחכות למשל  לקתה קולביץ

אז מה המסקנה מכל זה? שיש לטפח יותר ויותר אמנות נשית, כפיצוי על הסאגה המתמשכת של אמנות גברית?  לא ברור, ולא שייך, כנראה לעניין. הבה נחוג את ט"ו באב בסערה ובשמחה, אבל באין אונס.