ישראל נכנסה לאופסייד אסטרטגי בסיבוב הראשון של מלחמת-פוטין. היא בחרה לפסוח על שתי הסעיפים, לתעדף את השיקול הטקטי-אופרטיבי של "חופש פעולה" בשמי סוריה על פני האינטרסים האסטרטגיים שלה בהשתייכות מובהקת לגוש הדמוקרטי בהובלת ארה"ב והאיחוד האירופי.

ישראל בחרה לפסוח על שתי הסעיפים, לתעדף את השיקול הטקטי-אופרטיבי של "חופש פעולה" בשמי סוריה, על פני האינטרסים האסטרטגיים שלה בהשתייכות מובהקת לגוש הדמוקרטי בהובלת ארה"ב והאיחוד האירופי

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הנסיון לחצוב נישה של מדינה "נייטרלית" בסכסוך, ואפילו – למרבה הגיחוך – להציע את עצמה כמתווכת הוגנת, נדון לכישלון. מתבקש לדמיין את פניו של פוטין כשהוא שומע את בנט מציע עצמו כמתווך. הנשיא הרוסי רואה בישראל – ובצדק – מדינת-חסות אמריקאית, שום דבר שמתקרב לגורם נייטרלי.

הסיבה שהוא לא פורץ בצחוק צבאי קצר למשמע ההצעה הישראלית היא, כרגיל אצל פוטין, חישובים אנטי-אמריקאים. ככל שישראל "מתנדבת" לא להזדהות באופן מלא עם ארה"ב, פוטין יהיה מוכן לנפנף מולה בגזרים וירטואליים, ולחזק אותם ברמזים עבים כמו פטרולים משותפים עם חיל האוויר הסורי המשתקם, או גינוי ל"מדיניות תל אביב בגולן הסורי".

מדינת ישראל הביעה עמדה, רוסיה מגיבה: "לא מכירים בריבונות ישראל על רמת הגולן"#Ukraine @arik3000https://t.co/HOIyydXlEW

— ישראל היום – הדף הרשמי (@IsraelHayomHeb) February 24, 2022

בעומק הדברים, ישראל מפגרת מאוד בהבנת ההשתנות הגלובלית האדירה המתרחשת לנגד עיניה. אבי-אבות הנייטרליות, שוויצריה, שמאז 1815 שמרה באדיקות על המנח האסטרטגי הזה, נטשה אותו בן לילה והצטרפה לסנקציות של האיחוד האירופי.

הנסיון לחצוב נישה של מדינה "נייטרלית" בסכסוך, ואפילו – למרבה הגיחוך – להציע את עצמה כמתווכת הוגנת, נדון לכישלון. הנשיא הרוסי רואה בישראל – ובצדק – מדינת-חסות אמריקאית, שום דבר שמתקרב לגורם נייטרלי

האיחוד עצמו, שנאבק בתוך עצמו עשרות שנים על ניסוח מסמכי מדיניות בטחון וחוץ משותפת, ללא הצלחה, עבר מהפך מדהים ומיישם מדיניות חוץ ובטחון אגרסיבית נגד רוסיה, כולל משלוח מטוסי קרב (!), חצי מיליארד יורו בסיוע צבאי, סנקציות כלכליות ופיננסיות שמעולם לא נראו כמוהן, וסגירה של המרחב האווירי בפני רוסיה.

שבדיה ופינלנד, גם הן מן הבולטות שבמדינות הנייטרליות באירופה, בוחנות את אופציית ההצטרפות לברית נאט"ו. יפן, מדינה אולטרה-זהירה ושמרנית, מצטרפת במלוא הכוח לארה"ב והבלוק הדמוקרטי.

הלוחות הטקטוניים של הסדר העולמי זזים במהירות מטורפת, העולם נחלק לשניים, אבל ישראל מתעקשת לנסות להציב רגל פה ורגל שם.

ראש הממשלה והשרים פועלים כנראה תחת שתי השפעות חזקות בכיוון הלא נכון:

1

הראשונה היא הלובי הביטחוני-צבאי-מודיעיני, שכמו במצבים רבים בעבר אינו משכיל לראות את התמונה הגדולה, ממשיך להתבונן דרך כוונות ה-F-16 ולדרוש תיעדוף של הזווית הצרה הזו על פני אינטרסים גיאו-פוליטיים חשובים בהרבה.

וכמובן שלצה"ל יש כבר תכניות מגירה מעודכנות להגדלת תקציב הביטחון עקב התנאים החדשים שנוצרו, והר-הפנסיות של מיליארד וחצי שקלים להלבנת "תוספת הרמטכ"ל" הבלתי חוקית, יהפוך בקרוב לתלולית עפר ליד הדרישות הנוספות שיועלו, בסבר פנים חמור.

האיחוד האירופי עבר מהפך מדהים ומיישם מדיניות חוץ ובטחון אגרסיבית נגד רוסיה, כולל משלוח מטוסי קרב, חצי מיליארד יורו בסיוע צבאי, סנקציות כלכליות ופיננסיות חסרות תקדים, וסגירת המרחב האווירי בפני רוסיה

2

ההשפעה השלילית השנייה היא, עצוב לומר, מורשת נתניהו. סביב שולחן הקבינט יושבים כמעט רק יצירי-כפיו של נתניהו – בנט, ליברמן, שקד, סער, וגם גנץ משנותיו כרמטכ"ל. כולם חניכי האקדמיה של נתניהו למדיניות חוץ ובטחון, וכולם גם שותפים לתפיסותיו, וגם חוששים מנחת זרועו אם יחרגו מהן.

כך נולדת מדיניות שהיא קופי-פייסט של מדיניות נתניהו כמעט בכל תחום, כולל במשבר הזה. הביביסטים ברשתות זועקים ולועגים לממשלה, אבל אילו היה נתניהו בשלטון הוא היה מיישם אותה מדיניות בדיוק.

לא מגנה את פוטין, שומר על קשר עמו, מציע את שירותיו כמתווך – כפי שעשה בעבר – ומשלם מס שפתיים לארה"ב, אולי בצורת גינוי חד-פעמי מטעם שר-החוץ-בובה-תורנית שלו.

גם הוא היה דוחה את בקשתה המנומסת של ארה"ב להתייצב לצידה לקראת הדיון במועצת הביטחון, וגם הוא היה "מורה" ו"מנחה" את שגרירו באו"ם (אותו ארדן ממש) להצביע עם הגוש המערבי באו"ם, רק אחרי לחצים אמריקאים ואולי אף איומים.

נתניהו ממקום שיבתו כיום שותק כדג בנושא המלחמה באירופה, משום שאין לו כל יכולת לבדל את עצמו ממדיניות הממשלה, וכנראה גם משום שהוא מתכנן את עתידו הכלכלי הן בארה"ב והן ברוסיה, ואינו מעונין להרגיז אף מעסיק פוטנציאלי.

סביב שולחן הקבינט יושבים כמעט רק יצירי-כפיו של נתניהו – בנט, ליברמן, שקד, סער, גנץ משנותיו כרמטכ"ל. חניכי אקדמיית נתניהו למדיניות חוץ ובטחון, שותפים לתפיסותיו וחוששים מנחת זרועו

ובינתיים, הפרלמנט הישראלי בימים ההיסטוריים הללו משותק. בתקופה שבה כל מדינה מפעילה את מיטב מוסדותיה ומוחותיה בהילוך הגבוה ביותר האפשרי, בניסיון לייצר התאמות מז'וריות לעידן החדש, הדמוקרטיה הישראלית נכה ומדדה על רשות אחת, הרשות המבצעת.

נתניהו, הליכוד ושאר מפלגות הגוש שלו בוחרים להמשיך לבזבז את כספי משלמי המיסים במקום לבוא לעבוד בכנסת, וכלל חברי וחברות הכנסת ייצאו בקרוב לפגרה כאילו עולם כמנהגו נוהג.

אילו היו ממלאים את חובתם לציבור היה על כולם לבטל את הפגרה, לשנס מותניים ולבחון מחדש כל תחום של מדיניות ציבורית שבו עסקו לפני המשבר, בעיניים עדכניות.

זה תקף לכלל הסוגיות, החל מתפיסת הביטחון הישראלית, עבור ביחסים עם רוסיה, המשך למלחמה בהון השחור – וכאן יש הזדמנות גדולה ליישר קו עם הסנקציות ולנקות את ישראל, כולל התקשורת הישראלית, מהון אוליגרכי ואחר – ועד הרפורמה בחקלאות, בשירות החובה בצה"ל ועוד.

הכל קשור בהכל, בפרט לאור החלטת הממשלה להקדים את דיוני התקציב. רצה שר ההסטוריה, וישראל – ביחד עם העולם כולו – בקושי יוצאת ממשבר היסטורי אחד, וכבר נכנסת לאחר.

בימים היסטוריים אלה הפרלמנט הישראלי משותק. כשכל מדינה מפעילה את מיטב מוסדותיה ומוחותיה להתאמות מז'וריות לעידן החדש, הדמוקרטיה הישראלית נכה ומדדה על רשות אחת, המבצעת

הממשלה, הכנסת, התקשורת, הקהילה העסקית, החברה האזרחית והציבור כולו נדרשים להישיר מבט למציאות ולהתנהל בהתאם. לצאת מהאופסייד ולהתחיל לשחק על כל המגרש.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית