תמרוני ישראל סביב המלחמה באוקראינה

מחיאות כפיים לקנצלר גרמניה אולף שולץ אחרי נאומו על עידן חדש של שיחרור גרניה מהתלות באנרגיה רוסית, תמיכה בסנקציות נגדה ושליחת סיוע צבאי לאוקראינה – בבונדסטג בברלין, פברואר 2022 (צילום: AP Photo/Michael Sohn, File)
AP Photo/Michael Sohn, File
מחיאות כפיים לקנצלר גרמניה אולף שולץ אחרי נאומו על עידן חדש של שיחרור גרניה מהתלות באנרגיה רוסית, תמיכה בסנקציות נגדה ושליחת סיוע צבאי לאוקראינה - בבונדסטג בברלין, פברואר 2022

ישראל עקבה מקרוב, כשאר העולם, אחר ההתפתחויות באוקראינה, בדגש על השאלה אם פוטין יפתח בהתקפה על אוקראינה אם לאו. ישראל נסמכה במידה רבה על ההערכות האמריקאיות, שהיו ברורות ועקביות, לגבי כוונות הפלישה הרוסית.

כפועל יוצא מכך, פרסמה ב–11 לפברואר אזהרת מסע ראשונה והורתה על פינוי משפחות הדיפלומטים מקייב. כמו כן, קראה לישראלים הנמצאים במדינה לעזוב מוקדם ככל שניתן. מאז פרוץ הלחימה ההיערכות בשטח, במטרה לסייע לישראלים שנותרו לצאת מאוקראינה, מרשימה.

ישראל נסמכה על ההערכות האמריקאיות הברורות לגבי כוונות הפלישה הרוסית. כתוצאה, פרסמה ב–11 לפברואר אזהרת מסע ראשונה והורתה על פינוי משפחות הדיפלומטים מקייב

במישור המדיני התמונה מורכבת הרבה יותר. רק לאחר תחילת ההתקפה, ב–23 לפברואר, ישראל פרסמה הודעה בה הביעה "תמיכה בשלמותה הטריטוריאלית ובריבונותה של אוקראינה", מבלי שהתייחסה במפורש לזהות התוקפן – רוסיה.

שר-החוץ לפיד היה הבכיר הישראלי הראשון, ולפי השעה היחיד, שעשה כן ב–24 לפברואר, עת אמר במפורש ש"ההתקפה הרוסית על אוקראינה היא הפרה חמורה של הסדר הבינלאומי".

רה"מ בנט מקפיד להדגיש כל העת את ההיבט ההומניטרי ואת נכונותה של ישראל לסייע לאוקראינה בהקשר זה. הוא נמנע מכל אמירה מפורשת ביחס לתקיפה ולמי שעומד מאחוריה. דווח גם על שיחות טלפון עם הנשיא האוקראיני (ביוזמת האחרון), ועם הנשיא פוטין (ביוזמת בנט), בהן נדונה לכאורה אפשרות, כמובן לא מעשית, של תיווך ישראלי.

מכל מקום ניתן לשער, שמדובר במעין "חלוקת עבודה" בצמרת הישראלית. היא מבטאת את הדילמה הישראלית כיצד לנהוג מול המלחמה באוקראינה, ולפי שעה את ההחלטה לנהוג בגישה זהירה, אולי זהירה מדי.

מדובר במעין "חלוקת עבודה" בצמרת הישראלית, המבטאת את הדילמה כיצד לנהוג מול המלחמה באוקראינה, ולפי שעה את ההחלטה לנהוג בגישה זהירה, אולי זהירה מדי

חיוני לבאר את הדילמה הישראלית. הגברת הנוכחות הרוסית במזרח-התיכון, בדגש על סוריה, מחייבת את ישראל לשקלל באופן ישיר ומורכב יותר את השלכותיה על האינטרסים הישראלים החיוניים. כך עושות מדינות נוספות באזור, כולל מצרים, טורקיה וחלק ממדינות המפרץ, שמערכת היחסים שלהן עם וושינגטון קרובה והדוקה.

מבחינתה של ישראל, הניסיון להצר את צעדיה של איראן והתבססותה בסוריה מחייב תיאום קרוב עם מוסקבה. הפעילות הצבאית הישראלית בסוריה נהנית מהבנה ישראלית-רוסית, אמנם לא בלי הגבלה, והיא חיונית במאבק הישראלי המתמשך מול המדיניות האיראנית האזורית. אם נוסיף לכך את היעדר המעורבות האמריקאית, לפחות כפי שהייתה בעבר, בזירה זו, ניתן להבין את חשיבותו של מפגש האינטרסים, כאמור הזהיר והמוגבל, עם מוסקבה.

הדברים ברורים ומובנים, עד לפלישה הרוסית לאוקראינה. אין זה המקום לנתח כאן את ההשלכות על הזירה הבינלאומית הרחבה, ועל יחסי הכוחות בין המעצמות, אולם ברור, שהעולם ניצב כעת אל מול ניסיון לשרטט מחדש את גבולות הגזרה בין המזרח (רוסיה) והמערב (ארה"ב) כפי ששורטטו מאז מלחמת העולם השנייה, וביתר שאת לאחר התפרקות ברית-המועצות.

ישראל נדרשת לשקלל את ניסיונה של רוסיה לשנות את גבולות הגזרה (או "להחזיר עטרה ליושנה" מבחינת מוסקבה), ואת ההשלכות על האינטרסים החיוניים שלה, אולם בשורה התחתונה מקומה של ישראל הוא במחנה המערבי, לצידה של בעלת בריתה האסטרטגית – ארה"ב.

ישראל נדרשת לשקלל את ניסיון רוסיה לשנות את גבולות הגזרה ואת ההשלכות על האינטרסים החיוניים שלה, אך בשורה התחתונה מקום ישראל במחנה המערבי, לצד בעלת בריתה האסטרטגית – ארה"ב

זו האחרונה עוברת בשנים האחרונות טלטלה פנימית, שמשליכה מטבע הדברים על מעמדה העולמי, ובעיקר על האופן בו היא נתפסת על-ידי יריבותיה ובעלות בריתה כאחד. ישראל, כמדינות נוספות, מנסה להתאים את מדיניותה לתהליך ההיסטורי שמתרחש בארה"ב.

ראוי לזכור, כי ישראל נטשה בשנים האחרונות מדיניות ארוכת שנים שנמנעה מהזדהות חד-צדדית עם מחנה זה או אחר, הרפובליקנים או הדמוקרטים. הממשלה הנוכחית, ייאמר לזכותה, מנסה לתקן זאת.

אל מול המלחמה באוקראינה, והטלטלה העולמית, ישראל חייבת "לחזור למקורות", קרי: להבהיר את עמידתה לצידה של ארה"ב והמחנה המערבי, ונגד הפלישה הרוסית.

אין פירוש הדבר, שישראל צריכה לעמוד בראש המחנה. אף אחד לא מצפה ממנה לעשות זאת, ואין תבונה בכך. אולם ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה להתמקד בהיבטים ההומניטריים בלבד של המלחמה באוקראינה.

סיוע הומניטרי נחוץ, מתבקש ומחויב המציאות, וטוב שישראל נרתמת לכך. אולם, זה איננו במקום תמיכה בהצעת החלטה אמריקאית במועצת-הביטחון (אף אם ישראל איננה חברה בה) שנועדה לגנות את הפלישה הרוסית. ישראל חייבת להתייצב, בדעת הקהל במערב ובמסדרונות הממשל כאחד, בצד הנכון, מדינית ואף מוסרית.

עמידה מוסרית לא מבטאת חולשה, או אי-הבנה של תמונת המצב האסטרטגית. היא מחויבות מתבקשת, ולא פחות מכך גם כלי מדיני-אסטרטגי תועלתני, למי שחושש מהשלכותיה.

עמידה מוסרית לא מבטאת חולשה, או אי-הבנה של תמונת המצב האסטרטגית. היא מחויבות מתבקשת, ולא פחות מכך גם כלי מדיני-אסטרטגי תועלתני, למי שחושש מהשלכותיה

החשש מהצרת צעדיה בסוריה מובן, והדילמה הישראלית אכן מורכבת. אולם ראוי לזכור שבסוריה מתקיים מפגש אינטרסים ישראלי-רוסי, מורכב ומוגבל ככל שיהיה, מול איראן. שני הצדדים רוצים בהחלשתה של המעורבות האיראנית במדינה: ישראל בטווח הזמן המיידי-קרוב, רוסיה יכולה להרשות לעצמה טווח זמן רחוק יותר. מוסקבה רוותה נחת (רבה) מן המעורבות האיראנית האקטיבית בסוריה, שהבטיחה את שרידותו של משטר אסד, אולם בטווח הזמן המתקדם שואפת "להשיב את איראן לגבולותיה".

זה הבסיס למרחב התמרון הישראלי מול הזירה הסורית. זה לא השתנה כעת, אף שיתכן שהפלישה לאוקראינה תייצר מהלכים מצד מוסקבה, שלא יתאמו בהכרח לאינטרס הישראלי, אולם שקשורים למאבק הבין-מעצמתי, שהתחדש כעת.

בשורה התחתונה, ישראל נדרשת לתמרן מול הזירה הבינלאומית והאזורית כאחד, אולם כאשר ברור לה, ולזירה הפנימית והחיצונית כאחד, היכן היא ניצבת.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 788 מילים
סגירה